בימים האחרונים, מובילי דעה שונים, מבקשים לשוב לקונספציה המסוכנת של "פתרון" שתי המדינות. קמפיין זה כולל שני שלבים, הראשון - מסירה של העזה לרש"פ, והשני - יצירת שנאה נגד המתנחלים, כהכנה לגירושם.
מכיוון שאנו חפצי חיים, לא נוכל לעשות שוב ניסוי בחיי אדם. נגמר הרעיון של מזרח תיכון חדש. לפני כמה חודשים בלבד גנרלים מהשמאל, אלו שהסבירו לנו שאוסלו יביא שלום, ושההתנתקות טובה לביטחון, הסבירו לנו שמסירת השטח הימי לחיזבאללה מרחיקה את סכנת המלחמה עם חיזבאללה. זו איכות הניתוח האסטרטגי.
לכן חשוב להסביר בצורה חדה - איננו מחסלים את החמאס בשביל בשביל להקים מדינה פלסטינאית.
הלוגיקה של משיחי השלום, מדמיינת שעל על חשבון דם לוחמינו, יינתן פרס נוסף לטרור, ובזכות טבח שמחת תורה, תקום מדינה פלשיתנאית ויהיה שלום, אך מה שיקרה הוא בדיוק הפוך, אנו פשוט נכניס את עצמנו לגבולות אשוויץ.
הימין כקבלן הביצוע של מדיניות השמאל
בשלב זה תטענו, ובצדק מוחלט, שזה היה הימין. שרון כזכור, הוביל את ההתנתקות, וביבי שחרר מחבלים בעסקת שליט המסוכנת, וקידם את מדיניות הדולרים תמורת שקט לחמאס. וכאן מתבקשת היכולת להבחין בין נציגי ציבור כושלים לבין אידיאולוגיה כושלת. מצעד האיוולת של מדינת ישראל, שהחל באוסלו ונמשך עד לטבח שמחת תורה, קודם על ידי נציגי ציבור של השמאל והימין גם יחד. כך, ביבי ושרון מימשו את לב המדיניות האידיאולוגית של שמאל.
אז עכשיו כשחוזרים לדבר אידיאלוגיה, אפשר להתקדם הלאה. רק האידיאולוגיה של הימין הוכיחה את עצמה. זה לא עניין רומנטי של מי צודק, זה עניין אמפירי. הימין האידיאולוגי חזר והתריע כי אין להכיר באש"פ, הוא הצביע על הסכנות הגלומות באוסלו, ובהתנתקות, וביקש לשנות את מדיניות ההכלה. הטרגדיה היא שמנהיגי הציבור של הימין, לא מימשו את האידיאולוגיה של הימין.
הטעות שחוזרת על עצמה
האידיאולוגיה של השמאל מצליחה שוב ושוב להיכשל במבחן ההיסטורי. והיא נעוצה בהנחת יסוד שגויה על משמעות מושג השוויון. והיא מוכרת לנו מפוליטיקת הזהויות.
זו הנחה שהתגלגלה ממרקס לסטלין, לצ'ה גווארה, וג'ון לנון. היא רואה בני אדם שווים לזה לזה, על ידי הפשטה מהמציאות הקונקרטית, כלומר על ידי ההפשטה שלהם ממגדר, גיל, דת, תרבות, ובעצם מכל מה שהופך אותם לאנושיים. לכן השמאל העכשווי מדמיין שאין גבר או אישה. כאשר מפשיטים את בני האדם מכל מה שהופך אותם לבני אדם, אז הם שווים, אבל הם מפסיקים להיות בני אדם.
האידיאולוגיה של השמאל מנסה להתעלם מהטבע האנושי, ולהנדס אותו לצרכים האידיאלוגיים שלהם. לכן הם לא מהססים לרמוס את החירות בשביל אקספרימנטים בשוויון. כך למשל הם הנהיגו לינה משותפת בקיבוצים, תוך שהם גורמים לאימהות ואבות להתנתק מכל אינסטינקט אנושי בשביל שוויון בגידול ילדים.
כשל השיוויון והזכויות
השמאל הישראלי מתאכזב עכשיו מהשמאל העולמי. למרות שהשמאל העולמי מבין שהחמאס היא תנועת טרור המבצעת רצח עם, הם עדיין חושבים שזה מגיע לנו. מה שאבד לשמאל העולמי, זו תחושת הצדק הבסיסית, משום שהוא מזהה את המאבקים של צדק חברתי, לא במונחים של צדק ועוול, אלא במונחים של צד מדכא וחזק, וצד חלש ומדוכא. ולכן בהמשך לתפיסה המרקסיסטית שביקשה מפועלי כל-העולם להתאחד, המדוכאים (נשים, שחורים, להט"בים) מזדהים באופן אוטומטי עם המדוכאים והחלשים בכל העולם.
וזו בדיוק הנקודה שבה השיוויון ושיח זכויות האדם נפגשים. השמאל מדמיין שכל בני האדם שווים. והשוויון הזה צריך לבוא לידי ביטוי כשוויון של תוצאות. ולכן הוא מבקש לפרק את המבנים החברתיים בשביל לייצר שוויון בין בני אדם. אבל בני האדם אינם שווים, הם שונים אחד מהשני ואין אחד דומה לרעהו, הניסיון לייצר שוויון בין בני-אדם נעשה רק על ידי מחיקת האינדווידואליות האנושית. השוויון היסודי, הוא נקודת התחלה, לא נקודת סיום, צלם אלהים המצוי בנו, מעניק ערך אינסופי לכל אחד ואחת מאיתנו, אבל זו אינסופיות מטאפיזית ולא פוליטית. כאשר אנחנו מתרגמים את צלם אלהים לפוליטיקה, אין פירושו של דבר שכולנו שווים. יש לאזרחים שוויון בפני החוק, וגם אז הוא החוק לא מבטא שוויון מוחלט. כך למשל, למרות שיש שוויון בפני החוק, אין פירושו של דבר שכל אזרח יכול לגשת למבחן לקבל רישיון לרכב, שכן גם אז אנחנו מפלים אזרחים על בסיס גיל.
וכך גם במוות. למרות הסיסמאות הצעקניות - לא כל החיים השווים. צלם אלהים שבאדם, אין פירושו שהזכות לחיים היא מוחלטת. יש הרג מוסרי ולגיטימי. חייל שהרג מחבל בבארי עשה מעשה נאצל. יש לנו מדרג של ערך החיים. חייל מוכן להקריב את עצמו למען אזרח. ולכן עקרונית אנחנו תופסים את החיים של האזרחים חשובים יותר מאלה של חיילים. ובהמשך לכך החיים של אזרחי ישראלים חשובים לנו יותר מאזרחים עמים אחרים. הזכויות שאותן אזרחים מקבלים נובעים מהקשר שלהם האחד לשני, אנו קשורים ואוהבים את בני עמנו. ואהבה היא רגש שבמרכזו - אפלייה. חתן אוהב את כלתו יותר מנשים אחרות, ובאופן דומה אכפת לנו יותר, ואנו אוהבים יותר חייל ישראלי מאזרח עזתי, ולכן גם חייו חשובים יותר. זו בדיוק הנקודה שהשמאל האידיאולוגי איבד את הכושר המוסרי שלו: הוא מבלבל את זכויות האדם עם זכויות אזרח. הוא מבקש לשפוט טרוריסטים במשפט פלילי, הוא תופס את הזכות לחיים כמוחלטת. ולכן הוא דורש מאיתנו לא להגיב, לא להחזיר, משום שכל הרג שנבצע לעולם לא יכול להיות מוסרי.
האהבה שלנו לעצמנו, צריכה להיות מושלכת החוצה במעגלים - מעצמי, למשפחתי, לקהילתי, לעמי ולאנושות כולה. ועכשיו נגיד את האמת הקשה. אנחנו בימין לא מופתעים מכך שהשמאל העולמי זנח את השמאל הישראלי. אנחנו התנגדנו לפרוגרס והזהרנו ממנו. "אם תרצו" זעקו באוניברסיטאות, אבל השמאל הישראלי העדיף להרוג את השליח.
החשבון והנפש
ועכשיו כמה משפטים קשים. פוליטיקה הזהויות רמסה לשמאל ההומניסטי הישראלי את תחושת הסולדיריות עם בני עמו. השמאל הישראלי זיהה את עצמו דרך השמאל העולמי, ולא דרך מעגלי האמפטיה ואהבה. האמפטיה היסודית שלו דילגה מעל האחים שלו, בני עמו היהודים: המתנחלים, המזרחים, החרדים - לעבר "המדוכא" האוניברסלי.
אם נהיה כנים עם עצמנו, דמיינו רגע שהרצח המתועב הזה היה מתרחש אי-שם בשומרון. או אז, היינו קוראים מאמר מערכת ב"הארץ" שמצקצק שמגיע למתנחלים. הפעם, הרצח של הפלשתינאים לא יורד להם טוב בגרון, בגלל שהפלשתינאים רצחו אנשים שדומים להם. הזעזוע מבגידת השמאל העולמי היא כי נדמה לשמאל הישראלי, שהם אמורים היו להזדהות איתם - עם הקיבוצנקים, עם הבליינים יפי העיניים ממסיבת הריקודים והשלום 'נובה'. קל כל כך לשמאל הישראלי לשלוח לכל העולם תמונות של החטופים, בין השאר כי הם לא עטויי זקנים וכיפות, או מטפחות ראש, הם נראים "רגיל". הם מאוכזבים מכך שמזהים גם אותם כמתנחלים. לכן חלקם עוד מדמיינים שאפשר להקים מדינת פלשתינאית, כך הם מקווים אפשר יהיה להסיט את השנאה האנטישמית "מאיתנו" הנורמליים - "אליהם" המשיחיים. אבל המציאות חזקה מהאשליות. המאבק הערבי מעולם לא היה על הכיבוש, על זכויות פוליטיות, למען שלום או למען מדינה. האמת המרה היא שכלל לא משנה באיזה מילים וטיעונים השמאל הישראלי ישתמש, תמיד ישנאו אותם, מאותה סיבה ששונאים מתנחלים - פשוט משום שהם יהודים. במקום להקשיב למה שהימין האידיאולוגי טוען מזה שנות דור, פשוט תקשיבו למה שהמנהיגים הערבים אומרים וכותבים, לבני עמם, הם חפצים בהריגת היהודים ובסילוקם מפה, מהנהר עד הים. כדאי פעם אחת ולתמיד להקשיב להם.