כשהיהודים יעזבו את ירושלים

ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט אמר לאחרונה כי: "נשבר לי הלב ליזום ויתור על הריבונות בהר הבית, אבל אין דרך אחרת". אלא שוויתור על הר הבית משמעו בחירה בדרך חד-סטרית המובילה לחיסול הציונות. והלב שיישבר לא יהיה הלב של אולמרט, כי אם הלב של העם היהודי. ויתור על הר הבית משמעותו אחת: סוף מדינת ישראל. משה דיין טעה כאשר הכריז כי עדיפה שארם א-שייח בלי שלום על שלום בלי שארם א-שייח. אבל הר הבית הוא לא שארם א-שייח.

בשביל שלום לא נותנים את הלב. אם התכלית היתה שלום בכל מחיר, הדרך הבטוחה והמיידית להשיגו היתה פשוט להתאסלם. כשם שלמען שלום אפילו האדוקים שבשמאלנים לא היו מוכנים להתאסלם, ולו באופן סמלי, כך אי אפשר לוותר על סמלים המבטאים זהות. השלום הוא רק אמצעי לקיום העם היהודי ולשגשוגו.

ציונים רבים תומכים בהקמת מדינה פלסטינית, ולשם כך הם מוכנים לוויתורים מרחיקי לכת. הוויכוח בתוך התנועה הציונית הוא בין המאמינים שיש לוותר על מגרון, ואולי אף על אריאל, לבין הסבורים שיש לבנות ביהודה ושומרון. הוויכוח הוא בין שאלת צמצום הבעיה הדמוגרפית לבין האינטרס להישאר בשטחים חיוניים מבחינה לאומית-היסטורית וביטחונית.

אבל אי אפשר להיות ציונים, אם מוכנים לוותר על המקום המקנה לנו את הזכות המוסרית, ההיסטורית והדתית (איש איש על פי השקפת עולמו) על הארץ הזאת - הר הבית. דרישת הפלסטינים לנסיגה ישראלית מהר הבית אינה מקרית. מנהיגי העולם הערבי ומנהיגי הלאומיות הפלסטינית מבינים את המשמעות של סמלים.

כבר ב-1895 כתב בנימין זאב הרצל במכתב לברון הירש: "הדגל מהו? אין זה אלא מוט וסמרטוט של ארג דבוק אליו. לא, אדוני, דגל הוא יותר מזה. בדגל מנהלים את בני האדם אל אשר יחפוץ המנהל, וגם לארץ הבחירה. לשם דגל יחיו וימותו, רק עליו לבדו יערו למות נפשם, אם יחונכו לכך". לסמלים יש משמעות. אם על לב מולדתנו נהיה מוכנים לוותר בימים קשים, בסוף נוותר גם על מקומות שכיום נראים נוחים יותר.

התנועה הלאומית הפלסטינית מעוניינת בהכרזה ישראלית, חתומה בידי המנהיגות הנבחרת של העם היהודי, כי אפילו במקום שבו תביעתו לזכות על הארץ היא המוסרית והצודקת ביותר גוברת זכות הפלסטינים, "הילידים", על זכות היהודים "הקולוניאליסטים". לכן הם אינם מוכנים להתפשר. הם מבקשים את הסמל. את הזכות על הארץ.

עבאס זכי, השגריר הפלסטיני בלבנון, אמר לפני כשנתיים: "כשהיהודים יעזבו את ירושלים, הרעיון הציוני יתחיל להתמוטט. הוא יגווע לתוך עצמו באופן טבעי". אולמרט נטש את מורשת הציונות המדינית, שהבינה את החשיבות של סמלים. אולמרט שכח כי להחלטות בעולם המעשי והחומרי יש משמעויות רוחניות, מוסריות וערכיות, העלולות לשמוט את הבסיס שעליו נשענים האתוס הציוני ומדינת ישראל.

העם היהודי נדרש לבחור בין ציונות יהודית-היסטורית, הרואה בישיבתנו בארץ זכות מוסרית, לבין פוסט-ציונות קולוניאליסטית, הרואה ביהודי כובש זר בארצו. אי אפשר לקיים מדינת לאום השוללת כל קשר לעבר של הלאום. אי אפשר לייצר ציונות אד-הוק, הרואה ביהודי היושב ברמת אביב אדם מוסרי ובזה היושב בירושלים כובש זר. הציונות מתבססת על קשר בל יינתק בין העם היהודי לארץ ישראל. את הקשר הזה אפילו אלפי שנות גלות לא יכלו לפרום. זהו קשר כה עמוק, שהוא מקנה לעם היהודי עדיפות מוסרית בזכות על הארץ גם על פני החקלאים הערבים (המעטים) שישבו בארץ בימי ראשית הציונות.

איני נכנס לשאלה, אם נכון לממש זכות זו על הארץ כולה. ייתכן שיש מקומות שהמציאות הדמוגרפית אינה מצדיקה את המשך השליטה בהם. אבל יש מקומות שנסיגה מהם היא סוף הציונות. "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני".