מאמרו המאתגר והחשוב של מיכה גודמן "למען תזכור כי היית חלש", דורש דיוק וביאור ביחס לשתי נקודות מרכזיות.
ראשית, גודמן מצביע על דיכוטומיה שקיימת לכאורה בתפיסתו העצמית של העם היהודי המבקשת לאזן בין המציאות הפוליטית לתודעה העצמית. "זהו סודו של האיזון: כשהם חזקים הם צריכים להיזכר בחולשה שבעבר, וכשהם חלשים הם צריכים לדמיין את העוצמה שבעתיד".מציאות החולשה הפוליטית שאפיינה את הגלות עודדה, אליבא דגודמן, את התקבלות התפיסה בדבר נבחרותו ועליונותושל העם היהודי, ושל כוחה של ארץ ישראל.
אולם בניגוד למשתמע מהמאמר, אין צורך לנתץ את רעיון בחירותו של העם היהודי, אלא אפשר להציע את המודל הציוני, המבטא את שיבת ציון המקראית. אליבא הרצל, הציונות לא מסתפקת בחזרת היהודים לארץ ישראל, אלא היא מחזירה את היהודים לעצמם. הציונות, קבע הרצל בדברי הפתיחה של הקונגרס הציוני הראשון, היא "חזרה אל היהדות עוד לפני החזרה לארץ היהודים". חזרה זו אל תוך ההיסטוריה הפוליטית, איננה דורשת התנכרות לרעיון הבחירה בעם ישראל. להפך, מדינת ישראל היא האמצעי שבאמצעותו עם ישראל יכול לממש בחיים לאומיים ממשיים את הערכים שלו. כפי שהרצל כתב: "קראתי פעם לציונות אידיאל אין סופי, ואני מאמין באמת כי גם לאחר השגת ארצנו, ארץ-ישראל, לא תחדל מלהיות אידיאל; כי בציונות כפי שאני מבין אותה, כלולה לא רק השאיפה אל כברת ארץ...אלא גם השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית".
אם כן, הבחירה של האל בעם ישראל, כפי שהנביאים חוזרים עליה שוב ושוב, וכפי שהרצל אמר, מטילה על עם ישראל אחריות. במילים מודרניות, המשימה הנובעת מתוך הבחירה בעם ישראל, ודווקא מתוך היותו "עם סגולה", היא לקיים בתוך מציאות היסטורית ראלית חברת מופת, שתהווה אור לגויים. פירוש הדבר שהחזון הציוני הוא גם חזון אוניברסלי שתכליתו לייצר השראה עבור העולם. אם הזיכרון האנושי הקולקטיבי מקשר בין איטליה לבין פסטה, בין ארגנטינה לכדורגל, ובין ארה"ב לקפיטליזם, אזי נביאי ישראל מבקשים לכונן במדינת ישראל חברת מופת שתייצר זיכרון אוניברסלי לפיו ישנו קישור בין מוסר לבין מדינת ישראל. האידאות של "עם סגולה", "ממלכת כהנים וגוי קדוש" ושל "קדושים תהיו" מבקשות לכונן מסגרת מדינית ערכית שתכליתה לעורר השראה מוסרית עבור העמים כולם. עם ישראל איננו נדרש להיות לשלוט על העמים, אלא לייצר מציאות היסטורית-פוליטית-מוסריתאלטרנטיבית. במובן לא מטאפיסי זה, עם ישראל שנדרש לתקן את העולם כולו ולהפיץ את המוסר הטרנסנדנטי לאנושות כולה, גם נעלה מבחינת האחריות שהוא תופס כמוטלת עליו, על שאר העמים.
הנקודה השניה בה נראה כי גודמן צמצם במקום שיכול וצריך היה להרחיב ולדייק את כוונתו, היא ביחס לגר. בעוד החברה הישראלית מתאמצת ללא הרף לשפר מעמדם של היתום והאלמנה, ועל מפעלי החסד הרבים יש להכיר טובה וברכה לכל העמלים בקודש, הרי שעיקר טיעונו של גודמן נגע בזיהוי כושל שלו של המיעוט הערבי כ"גר", ומכאן הפסקה האפולוגטית הארוכה לקראת סוף המאמר לפיה: "במידה רבה של צדק, גם לאחר שקיבלנו ריבונות אנחנו עדיין מיעוט. אמנם כבר לא מיעוט בתוך מדינה, אך עדיין מיעוט בתור מדינה". אין ספק, הטיפולוגיה של חלק מהערבים בארץ ישראל זהה לזו של גרים, אולם מאידך, הטיפולוגיה של חלק גדול מהערבים היא דווקא של עמלק.
מכיוון שלא קיימנו אתמצוות "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ", מתקיימות בנו הקללות ביחס לגרים עצמם כגון "הַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ יַעֲלֶה עָלֶיךָ מַעְלָה מָּעְלָה וְאַתָּה תֵרֵד מַטָּה מָּטָּה". על מנת שתוכל להגיע השעה לפיה נוכל לפתח את החמלה כלפי הגרים בארצנו, עלינו לדייק מאוד ולהישמר לנפשנו פן נתבלבל ונרחם על אכזרים, ומכאן נתאכזר לרחמנים.טרם שתגיע השעה שבה נוכל לממש את החזון הרחמני של התורה כלפי הגרים, עלינו לממש את תפיסת המלחמה של יהושע לפיה: "הרוצה להשלים — ישלים, הרוצה לצאת — יצא, והרוצה להלחם — ילחם." אז, ורק לאחר הורשת הארץ נוכל לקיים את תפיסת הגרות ביחס לערבי הארץ. סופו של דבר, הקדמת השלום לעוז, היא לא רק טעות טקטית, היא מביאה לאסונות אסטרטגיים.