ד"ר רונן שובל

מאז טבח שמחת תורה השבעה באוקטובר ישראל מתקשה להשיב לעצמה את תחושת הכיוון. לא מדובר רק בכאב ובחרדה, אלא בתחושה שחומת ההגנה הלאומית כולה נסדקה בבת אחת. בשעה 6:29, איבדנו את החירות הלאומית שלנו לכמה שעות, והתוצאה היתה בלתי נסבלת. שוב נזכרנו במחיר הבלתי נתפס של אובדן חירות לאומית שהוא חיסול החירות הפרטית. כל מי שלא חסה באותן השעות תחת הריבונות היהודית, הפך להפקר. רצח, אונס, שבי: כולם סימפטומים לכך שאיבדנו לרגע את עצמאותנו. איך קרה הדבר? כיצד המדינה, על שלל זרועותיה כשלה בתפקידה ה

השיחה ברשתות החברתיות, היא כמו זמזום של יתוש עוקצני. הכיכר הציבורית מוארת מדי, השיח מסנוור מרוב עוקצנות, ובתוך שיח הצעקני, והאור המסנוור, והלב נותר חשוך. קקופוניה של קולות, יוצאים מקצה אחד של העיר הווירטואלית, ומגיעים כטון שטוח אל הקצה האחר. גם אתה מבקש את מקומך בתוך הרעש הסואן, אתה מנסה להביע דעה מנומקת, אבל גם היא נופלת לעבר בור של שטחיות, הדהוד, לייקים, הקנטות, ומחיאות כף ילדותיות שמחליפות טיעונים. הרשת היא המדיום. והמדיום הוא מסר בפני עצמו. כך נראה השיח הציבורי, והוא לא

אני נרגש לשתף שלאחר שנים רבות של מחקר, בשעה טובה, פורסם ספרי החדש: "מדינת משה – פילוסופיה פוליטית יהודית". במגילת העצמאות כתוב כי "מדינת ישראל תהא מושתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל" אולם מהו החזון הזה? בספר החדש שלי, "מדינת משה - פילוסופיה פוליטית יהודית" ביקשתי להציע תשובה לשאלה: מה החזון המדיני של משה? ואיך נראית פילוסופיה פוליטית יהודית? מגב הספר: מדינת משה מגלה את הפילוסופיה הפוליטית החבויה בסיפור המקראי ומציב אותה בשיחה עם המסורת היוונית ועם

בשנה וחצי האחרונות חצבתי מדם ליבי פואמה העוסקת באירועי טבח שמחת תורה. זוהי יצירה המהווה דין וחשבון נוקב, מעין ועדת חקירה שמקים משה רבנו, שבודק את הכשלים השונים שהביאונו עד הלום. הפואמה שואבת השראה ממקורות שונים, החל מהקומדיה האלוהית, דרך אצ"ג ויצחק למדן, ועד למסורת היהודית, ודנה במושגי האחריות, הצדק וקדושת החיים. עורך היצירה המשורר אלחי סולמון: "הפואמה נכתבה בלשון מקראית עזה, פורצת גבולות, ומחייה מחדש את הקול הנבואי של משה, המתייצב בפני העם לאחר האסון ודורש ממנו דין וחשבון. ה

בפרשת נח מופיעה ההשקפה התנ״כית ביחס לאחד היסודות המרכזיים של הפילוסופיה הפוליטית: הדיון על טבע האדם. הדרך שבה אנו מבינים את האדם משפיעה על הדרך שבה אנו מעצבים את המוסדות הפוליטיים. דימוי האדם מוליד ארכיטקטורה של ריבונות ושל מוסדות. אנתרופולוגיה פוליטית היא תיאור של טבע האדם לצורך מחשבת המדינה. ממנה נגזר גם היחס לריבונות, כלומר הסמכות המסדירה כוח מוסדי. ז'אן-ז'אק רוסו, 1712-1788 כך, למשל, רוסו מתאר את האדם כטוב במצבו הטבעי. הוא פותח את “האמנה החברתית” בקביעה: “האדם נולד חופשי

השנה פורסם בעברית ספר חדש וקצר פרי הגותו של פרופ' טריגנו: היהודי של הדמוקרטיה. נדמה שהספר נכתב מתוך סערת טבח שמחת תורה, והמצב הלא פשוט...