**
כל יצירה אנושית מתהווה במתח שבין תודעה להוויה. התודעה איננה יוצרת יש מאין אלא מעניקה צורה למה שכבר פועל מחוץ לה. לעיתים האיזון נשבר, וההכרה מתייחסת אל דמות שיצרה כאילו הייתה המקור עצמו. או אז המדומיין מבקש לשאת משקל אונטולוגי, הוא מתחזה לממשי.
המסורת הפילוסופית במאה העשרים החלה לחגוג את התופעה. אם קאנט עוד הסתפק בידיעה שהאדם כבול לאופן שבו הוא תופס את התופעה, הרי שתלמידיו כבר חיסלו את קיומו של הדבר כשלעצמו. המציאות הנתפסת הפכה ברבות השנים, ללא יותר מייצוגים שאינם מצביעים על דבר ממשי, מלבד מנגנוני הכוח הנושאים אותם.
נשים לב לשינוי דרך רעיון האומה. ראשית היה הזרם הקלאסי (הפרימורדיאליזם), הרואה באומה תופעה טבעית, הקשורה בקשרים של דם, מוצא, שפה, דת ותרבות. לפי גישה זו, הלאומיות היא המשך ישיר של זיקות עתיקות בין קבוצות אתניות. בהמשך, צמח זרם, שהנציג הבולט שלו בנדיקט אנדרסון, טען שהאומה היא פועל יוצא של דמיון משותף. דמיון זה לא היה שם בעבר, אלא הוא תוצר של התנאים המודרניים שחוללו אותו. זהו דמיון שמונח על מרכז ממשי. לשון חיה, פולקלור, מסורת מוסדית, זיכרון יציב, דפוסי חיים. כאן השם של האומה מגלה את הגוף שלה.
אולם הזרם של הקונסטרוקטיביזם התרבותי לא מסתפק בכך. לדידו הדמיון הפוליטי, הוא פיקציה. הוא מבקש למלא ריק גמור, הוא מחליף הוויה בהצהרה. ההצהרה יכולה לפעול, אך פעולתה תלויה באישור מתמיד של מבט מאמין. האמונה היא תחליף של האמת. הדמיון נדרש לייצר תשתית בדיעבד, ולכן הוא תלוי באישור מתמיד של שיח חיצוני.
וכאילו בשביל להוכיח את הטיעון, במקביל לעליית הזרם האנטי-מהותני מופיע המצאה של יש מאין, מקרה מבחן מושלם - העם הפלסטיני. במקום מימוש של זכות להגדרה עצמית, יש כאן המצאת זכות שלא קיימת המיועדת לשלול זכות שקיימת. משחק של מסמנים, על חשבון ממשות. כל הצגת קיומו של העם הפלסטיני נשענת על שלילת זכותו של העם היהודי, ופלגיאט תרבותי של שם, דגל, מפה והיסטוריה. הגניבה הקיומית, בתוספת הצהרות משפטיות ובתמיכה של מוסדות בין לאומיים, הם אמצעים ליצירה יש מאין של מסגרת לאומית, שתכליתה לשלול את אפשרות קיומו של הקולקטיב היהודי. כך מתגבש קיום פרפורמטיבי. הוא פועל מפני שהוא מופעל, נכתב, מושמע ומדוברר לעייפה.
ההופעה של תופעת הפלסטיניות במערב מבטאת גילום של פטיש קולקטיבי. זהו מנגנון שמעניק כוח עודף לאובייקט (הפלסטיני) כדי להימנע מפני חרדה שמקורה בממשי שאיננו נסבל (ישראל).
אדם שמתעורר בו חשק אל נעל אישה איננו מתבלבל וחושב שהנעל היא האישה. המבנה הנפשי שלו מצמיד את תשוקתו לעבר חפץ שמחליף את הממשי. הנעל נעשית מוקד לפורקן המאפשר לשלוט ברסיס הסימבולי של נשיות. כך גם במקרה של הפלסטיניזציה האירופאית. הסימנים, השמות והטקסים משמשים כאובייקטים מחליפים שאליהם מוצמדת תשוקה פוליטית ומוסרית. צד ג' מופיע (הפלסטינאי) ומאפשר את שלילת הקולקטיב היהודי. השלילה של הקולקטיב היהודי לא נזקקת עוד לאושוויץ. היא באה על סיפוקה באמצעות דרישה לצדק של זכויות אדם בשם הגנה על זכויות לאומיות.
הסבר זה מבהיר מדוע המערך הסימבולי סופח אליו עוד ועוד שכבות של טקסיות פקטיביות המבקשות לכונן את האישור בדבר קיומו של מה שאינו קיים. הצהרות פומפוזיות, החלטות בינ"ל, כנסים, טקסים ועכשיו משט - כל אלו פועלים כטקסים פטישיסטיים שמחזקים את האובייקט המחליף. זה איננו שקר גס אלא מנגנון של אמונה שמבקש להמיר את ההיעדר במציאות של אובייקט ממשי פלסטיני באמצעות חזרתיות של סימן המומצא. במונחים של בודריאר, זוהי סימולקרה. העתק שנע וגדל בלי מקור. אך התוספת הדרושה כאן היא ההיגיון של התשוקה. ההכפלה האינסופית של סימנים איננה רק טכניקה של תעמולה. היא דרך לנקז את החרדה האירופאית של אשמת תשוקת רצח היהודי, לעבר אובייקט המעניק קתרזיס.
האדם נברא עם היכולת להעניק ממשות למה שאיננו. זהו חלק אינהרנטי מהמסד של תרבות, מקור כוחה וסכנת הפיתוי שבה. תפקידה של הפילוסופיה איננו להילחם במדומיין אלא להבחין מתי הוא מגלה את הקיים ומתי הוא מסתיר את היעדרו. כאשר ההצמדה בין שם וגוף מתקיימת נולדת תרבות, וכשהיא מתנתקת נוצר מנגנון פטישיסטי של תשוקה פוליטית שמבקשת למלא חוסר. כשהדמיון מתנתק מן ההוויה הוא מוליד תעתוע: אלים מחוסרי אלוהות, נעל עקב במקום אישה, ועם שאין לו הוויה. הפילוסופיה איננה שופטת את מעשה הבריאה אלא את היושרה, מפני שגם למדומיין יש אחריות. המביט במדומיים יכול כמובן לומר עליו שהוא "יש", אך רק מי שמקיים יחס חי בין הרעיון לממשות נוגע באמת.