פרשת בראשית גדושה בכמות נדירה של רעיונות פוליטיים.
אחד המרכזיים שבהם הוא רעיון הריבונות.
כאשר האל בורא את העולם, כאשר הוא אומר "יהי", הוא מחולל דיבור מבדיל: בין אור ובין חושך, בין מים עליונים למים תחתונים, בין שמים לארץ, בין זכר לנקבה. ההבדלה היא המעשה הפוליטי הראשון. אלוהים מייצר סדר, משמעות ואחריות. הבריאה נוצרת מרעיון שקודם למעשה, רעיון המבקש לעשות סדר בתוך התוהו. המילה עצמה היא הגדרה, והגדרה סדר בתוך התוהו ובוהו.
הדיבור האלוהי הוא ראשית הריבונות, מפני שהוא קובע גבול בין מה שיש לו שם ובין מה שאין לו. כל בריאה נולדת מתוך דין, כלומר מתוך שימת גבול לדבר־מה; כל סדר עומד על היכולת להבחין. האל איננו בורא רק כאמן, אלא כשופט: הוא קובע מידה, שוקל, מציב גבול לכל יש, ומלמד שגם הכוח עצמו זקוק לגבול כדי להישאר בורא ולא הורס.
חירותו של האל מתגלה בכך שהוא חופשי לברוא או שלא לברוא. האל המקראי איננו כפוף למוירה; אין מעליו חוק, אין עליו הכרח, אין מעליו זמן. מתוך אותה חירות מוחלטת נברא גם האדם, אשר נברא בצלם אלוהים. משמעות הדבר היא שגם הוא נושא את היכולת להרהר, להבחין ולבחור.
האדם אמנם איננו יכול לברוא יש מאין, אך בכוח המילה הוא נעשה שותף לאחריות. במובן פרדוקסלי, אלוהים מצמצם את כוחו האינסופי ומותיר מקום לאדם לומר לו לא. כך הוא שומר על חירות האדם, ויחד עם זאת קורא לו לברית. אלוהים, במובן זה, אינו רוצה להיות לבד.
האבחנה הזו, מתחבאת בתוך המילה "בר". המילה עצמה מתחבאת בתוך המילה ברא, שמתחבאת בתוך המילה בראשית. ומכאן צריך להתחיל לקרוא את "בראשית ברא." כידוע, משמעות המילה בר היא אחת הרב-גווניות בעברית: טבע, שדה, זך, טהור, תבואה נקייה' תכונה חיובית משותפת ועוד. מכאן הברית מחביאה בתוכה אף היא את המילה בר. (ולכן בר מצווה, היא ההפרדה בין האב לבן.)
בציורו של מיכלאנג’לו, בריאת האדם, מתגלה סוד החירות הזה בצורתו הוויזואלית ביותר: האל מושיט את אצבעו עד הקצה, דרוך ומכוון, ואילו יד האדם רפויה קמעה ונשארת קצרה מן המפגש. המרווח הזעיר ביניהם הוא מקום החירות. האל יוזם ויכול להשלים, אך עוצר כדי לאפשר לאדם לבחור. ברגע שהאדם יזקוף את כף היד ויתאמץ מעט, תיסגר הקשת והשותפות שהאל מבקש מהאדם תקרום עור וגידים. זהו פשר ההבחנה שעליה דיברה בראשית: הריבונות האלוהית המעניקה, החירות האנושית המשיבה, זה הגבול הדק שמחזיק את הברית בלא כפייה.
במובן דומה נוצרת גם ההבחנה בין זכר לנקבה. זו איננה חלוקה של כוח, שהרי שניהם יחד נקראים אדם, אלא חלוקה של זיקה ושל שותפות. לכן הזוג הנשוי כורת ברית נישואים. שימו לב לביטוי המרתק: כורת, כלומר מוציא דבר־מה החוצה, חותך כדי לפנות מקום. כי רק מתוך השארת מקום לזולת אפשר לייצר שותפות שמולידה חיים. כשם שהאל עוצר לפני נגיעת ידו באדם, כך גם הזכר והנקבה נקראים לעצור זה לפני זו, כדי שיתקיים ביניהם מרחב של חירות, של קרבה ושל אהבה.
כך מלמדת פרשת בראשית שהעולם קיים רק כל עוד מתקיימת בו ההבחנה, וכל עוד נשמר המרווח שבין היד האלוהית ליד האדם. המרווח הזה — הקטן מכל המרחקים — הוא מקום הברית, מקום האחריות, מקום שבו נולדת החירות, המקום שבו מתחילה הפוליטיקה, ושבו האדם נעשה אדם.
על כל זאת ועוד בספרי שעתיד לצאת לאור: "מדינת משה – פילוסופיה פוליטית יהודית".