הציונות הסמויה של מגילת אסתר


"כי לא דבר רֵק הוא" (דברים ל"ב, 47) ואם ריק הוא – מכם." רמב"ם, מורה נבוכים, ח"ג, כ"ו.


חברי משה איפרגן, יצא נגד מגילת אסתר משני טעמים. טעם אסתטי ועניין מהותי. על הטיעונים האסתטיים אין אני מבקש להגיב. כל אחד וטעמו הוא. אולם על הטיעון המהותי לפיו יש פגם רעיוני במגילה מפרספקטיבה ציונית, יש גם יש מקום למחלוקת.


אין מחלוקת על העובדות ההיסטורית, לפיו סיפור המגילה מתרחש לאחר הצהרת כורש, ולאחר תקומת בית-המקדש השני. אין גם ספק שאלהים, בית-המקדש, ארץ ישראל, ושאר סוגיות הריבונות היהודית אינם מוזכרים במגילה בצורה ישירה. אולם הטענה המרכזית של איפרגן לפיו "המגילה נועדה כל כולה להעצים ולחזק את ההוויה היהודית הגלותית" שגויה מן היסוד. המסר של המגילה הוא בפירוש לא "לצום ולזעוק ותו לא".


מגילת אסתר היא אחד הטקסטים מלאי הרבדים והמשמעויות שמציע התנ"ך. כמעט ואין פסקה במגילה שלא טומנת בחובה אנלוגיות דינמיות השולחת את הקורא המיומן לאינספור אנלוגיות מקראיות: יעקב ועשיו, דניאל, אחאב ואיזבל, יהושע בן-נון, בניית בית-המקדש, דוד ובת-שבע, משה ואהרן, שמואל ושאול כולם מבצבצים מבין הפסוקים והרעיונות.


ממש כשם שלא ראוי להתייחס לסיפור איוב כסיפור על אדם ללא מזל הנקלע לאסונות, כך אין זה ראוי להתייחס למגילת אסתר בצורה פלקטית. אם באיוב למרות "העלילה המופרכת" ניתן לעמול ולמצוא "שיח תיאולוגי ברמה גבוהה", קל וחומר במגילת אסתר אותה החליטו חז"ל להכניס לתוך המקרא דווקא למרות שאלהים, בית-המקדש וארץ ישראל אינם נמצאים בה.


לא זה המקום לפתח את שלל ההקשרים המדהימים החבויים בתוך המגילה, כולל אלו הציוניים, אך לצאת בלא כלום אי-אפשר.

אחת ההקבלות הבולטות יותר המצויות במגילה היא הדמיון הרב שיש בינה לבין סיפורי יוסף. נדלג כאן על כל ההקבלות הלשוניות, ונצביע רק על מספר הקבלות רעיוניות בין שני הסיפורים:


א. סכנת השמדה פיזית של היהודים.

ב. יהודי פשוט עולה לגדולה בחצר המלך, עד לדרשת משנה למלך.

ג. הכנת ההצלה עוד לפני שהסכנה מגיעה (יוסף נמכר ועולה לגדולה, ואסתר נלקחת למלך אחשוורוש, כל זאת לפני סכנת ההשמדה).

ד. המושיע הוא מבני רחל, יפה-תואר, שהתייתם בצעירותו.

ה. בשני הסיפורים מסתבכים שרי המלך (שר האופים והמשקים ובגתן ותרש) אשר לבסוף נתלים (למעט שר המשקים).

ו. העליה לגדולה, בשני הסיפורים, קשורה לשינה של המלך.

ז. סוף הסיפור וההצלה נעשה על-ידי הזמנה תמוהה למשתה, שהמוזמנים לא יודעים על מטרתו, כאשר במשתים משתתפים שלושה צדדים (יוסף, המצרים והאחים – ואסתר, המן ואחשורוש), ובמהלכם ישנה התוודעות של המזמין למוזמנים בקשר לזהותו (יוסף מגלה מיהו, אסתר מגלה שהיא יהודיה), בשניהם יוצא אדם מהחדר בסערת רגשות (יוסף יוצא לבכות, אחשוורוש קם בחמתו). בשניהם ישנה נכונות של המתחנן להצלה להימכר לעבד.


בחינת לשונית מדוקדקת של הפסוקים האמורים מצביעה על דמיון מובהק. פסוקים שלמים ממש הועתקו מספר בראשית למגילת אסתר. הדמיון הלשוני והמושגי הזה איננו מקרי, הוא בא לשרת תכלית רעיונית. בספרו של יונתן גרוסמן "אסתר מגילת הסתרים" הוא מנתח שלל רעיונות המגולמים במגילה ומצביע על כך שהעריכה המתוחכמת מאוד של המגילה משרתת הטחת ביקורת בוטה נגד אחשוורוש, גיחוך על היחס השוביניסטי לנשים והרדיפה אחר הכבוד, טיעון תיאולוגי מעמיק בנוגע לבחירה חופשית מול דטרמיניזם, ועוד כהנה וכהנה.


כך גם בנוגע לציונות. בניגוד לטענתו של איפרגן הקשבה לרובד העמוק של המגילה מגלה ביקורת נוקבת נגד יהודי שושן שנותרו בגלות. לפי גרוסמן, עצם העלילה בנויה על גזרת שמד שנגזרה על יהודים בשל כעס פרטי של משנה למלך, תוך אדישות המלך. קשה להניח שמסקנת סיפור כזה תהיה השלמה עם הקיום בגלות. שלילת הגלות מצויה לאורך הסיפור כולו. החל מתיאור משתה המלך שברמיזות ספרותיות מזכיר לקורא את בית-המקדש, וכך יוצר ביניהם מתח ספרותי, דרך עליית המן השולחת את הקורא לתיאור עליית יהויכין מבית כלאו מבבל, וכלה בתיאור המסובך של התקבלות החג, המבטא את המתח בין יהודי בבל ובין יהודי ארץ ישראל.


המחבר שולח את קוראיו שוב שובו לתקופת המלוכה הישראלית ובכך יוצר אירוניה ממעמדו של מרדכי, שהרי מעמדו של משנה למלך טמון בסופו של דבר בקפריזה של המלך, ואין במעמד זה שום ביטחון מיוחד.


אם פתחנו בדמיון ליוסף, אציין גם את סופה של המגילה והמסר החבוי בה. אחד הפסוקים האחרונים של העלילה הוא: "וַיָּשֶׂם הַמֶּלֶךְ אחשרש מַס עַל-הָאָרֶץ". הקורא העירני, שכבר יודע שהמגילה הוקבלה לסיפורו של יוסף, פונה מיד לתחילת ספר שמות שם מסופר מיד לאחר הפסוק "וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ עַל-מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא-יָדַע אֶת-יוֹסֵף" על כך שפרעה החליט לענות את בני ישראל ולשים עליהם מיסים "לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם". המסר של המגילה אם כן ברור: כשם סיפור יוסף נדמה במבט ראשון כהצלחה בסוף ספר בראשית, אך הירידה למצרים הופכת מאוחר יותר לאסון לאומי שהפתרון היחיד לו הוא עלייה ארצה, כך גם סיפור אסתר נדמה כהצלחה, אולם ללא עלייה ארצה, כאשר יעלה מלך "אשר לא ידע את מרדכי" סיפור הגאולה הזה יסתיים אף הוא באסון.

פוסטים אחרונים

הצג הכול