מדוע אנחנו נשארים יהודים?


לא פעם אני פותח שיחות במכינות קדם צבאיות בשאלה הבאה: מי מוכן לשקול להתחתן עם גויה? אני מצייר אותה בעיני רוחם של החבר'ה הצעירים כיפיפיה בצורה יוצאת דופן, מבית נוצרי-חילוני עשיר מאיזור סן פרנסיסקו, אבל בחורה עם עקרונות שלא מוכנה בשום פנים ואופן לשקול להתגייר. התשובה העקבית היא שפחות או יותר חצי כיתה היתה שוקלת זאת בחיוב.

השאלה האמיתית שמתחבאת מתחת לשאלה אודות החתונה, היא כמובן מי מוכן להתבולל. והאמת היא שזו שאלה רצינית. רובנו חיים את חיינו בתוך רצף החיים הפשוט אליו נולדנו. אבל הדבר איננו מובן מאליו. ויש לנו בחירה, וזו שבה ומתקיימת ומתרחשת בכל מעשה ומעשה שלנו, הבחירה להישאר יהודי היא בחירה אקטיבית יותר ממה שנדמה לנו. במשך 1800 שנות של סבל היסטורי, ליהודים לא היתה ברירה אמתית. משמעות ההתנצרות היתה אובדן טוטלי. אבל תהליך האמנסיפציה פתח את שערי ההתבוללות, הוציא מיליוני יהודים מתוככיהשטעטל, והניע תהליך מהיר של ההטעמות חברתית ותרבותית, תוך צמצום המימד היהודי עד להיעלמותו המוחלטת. מה שהתחיל כ"יהודי באהלך ואדם בצאתך", הפך אט אט את היהדות לפולקלור, לסרח עודף, ולעול, ממנו יש להיפתר.

היהודים שנבעתו מהאובדן הטוטלי הטמון בזרעי ההתבוללות הציעו שתי אופציות אלטרנטיביות. הראשונה והמוכרת היא התגובה החרדית. בניית חומה בלתי עבירה בין עולם החומר החילוני– זה שמוגדר כרע, לבין בניין הקודש הדתי– זה שמוגדר כטוב. זו היתה התמסרות טוטלית לבניית חומות של ניכור, שנועדה להגן על הקהילה מפני אובדן ההתבוללות. עולם תוכן וערכים שלם הוגדר כאסון, כפריצות, כיצר הרע ומולו צצה ועלתה קהילת אנ"ש (אנשי שלומנו) להבדיל מאנשי רעתנו.

התגובה היהודית השניה היא התגובה הציונית. שעיקר מובנה בהקשר זו, הוא בניית חברה שבה גם בניה החילונים, נטולי האל, נותרים יהודים. זו חברה שמשמעות אובדן האל בעיני חלק מחבריה אין משמעותו התבוללות ויציאה מרצף ההיסטוריה היהודית. להפך, עצם הכיוון ההיסטורי של מפעל שיבת ציון, הוא פרק מפואר במימוש החזון והרעיונות ההיסטוריים של עם ישראל. זהו גם מניע עמוק לשנאה הפתולוגית של חלקים בשמאל הקיצוני הישראלי למדינת ישראל. הם מבינים שבעל כורחם הם חלק מהמפעל הציוני, גם אם הם כאינדיבידואליים ויתרו על החזון הציוני. ולכן הם נאבקים בציונות, זהו אלמנט יסוד להצדקת אישיותם ובחירותיהם.

אבל השאלה בעינה עומדת לפתחו של כל אחד ואחת מאיתנו: למה לא להתבולל? למה לא לרדת מהארץ? היינריך היינה, המשורר הידוע, קבע כי "היהדות אינה דת אלא אסון", ונדמה שבקנה מידה היסטורי הוא צדק. כל הורה שעומד עם ילדו בתוך המקלט מרגיש זאת. הילד עומד מולנו ושואל: "אבא, אבל למה הם יורים עלינו?" ואתה יודע שהתשובה הכנה והעמוקה היחידה היא כי אנחנו יהודים. אנחנו מביאים ילדים לעולם, ויום אחד, בתוך חדר קטן ומחניק, באורך אגבי שכזה, אנחנו נאלצים להתאים את ההסבר הנוקב והאמתי - לפיו מנסים לרצוח אותנו ויורים עלינו טילים כשאנחנו ישנים פשוט משום שאנחנו קיימים. ותודה לאל שאלהים מרחם על ילדי הגן, וחוסך מהם את ההבנה הקשה הנוקבת שבגינה על הגדולים לא ירחם עוד, ומשאירנו לבדנו בחום הלוהט של אב תשע"ד בדרך המנחמים של מי שהגיע אל תחנות האיסוף של אלו שהקריבו את דמם ונפשם למען חירותנו.


על כל אחד ואחת מאיתנו מוטל לברר לעצמו את עצמו את שאלת הזהות היהודית והתבוללות ברצינות. על כל ואחת מאיתנו להעניק לעצמו תשובה כנה ואמתית, כזו שהוא יכול לחנך לאורה את ילדיו. המחיר הכבד שאנחנו משלמים עבור חירותנו, מעניק לנו את האפשרות, ושמא נאמר תובע מאיתנו את החובה, להעניק משמעות לחיינו כיהודים, ולא להניח כלאחר יד שיהיה בסדר והילדים שלנו אכן יתחתנו עם יהודים. עצם הכמיהה הזו, שילדינו יבחרו להתחתן עם יהודים, יש מי שהיא מעלה אצלו איזו תחושת חמיצות, כאילו מדובר בסתירה, והכמיהה מבטאת איזו גזענות סמויה ומודחקת. כמובן שלא היא. אולם אלו שתחושות שכאלה עולות אצלם, זקוקים לבירור ערכי מעמיק בדחיפות יותר מכולם.

פוסטים אחרונים

הצג הכול