על אהבת המדינה

יש יצירת מופת קטנה של ק.ס.לואיס שלא תורגמה לדאובני לעברית. The Four Loves. בעקבות השיח על ירידה מהארץ, הנה תרגום קצר, של המחשבות של הפילוסוף והאיטלקטואל הבריטי הדגול על מהות האהבה ביחס לפטריוטיות (אגב, אם אתם מתעניינים באהבה - קבלו זאת כהמלצה רותחת לקרוא את הספר כולו).

מתוך הפרק השני, עמודים 35-39: לבסוף אנחנו מגיעים לשלב שבו הפטריוטיות, במופעה הדמוני, מתכחשת לעצמה בלי משים. צ'סטרטון מצא שתי שורות של קיפלינג שמשמשות דוגמה מושלמת לכך. זה אמנם עשה עוול לקיפלינג, שדווקא הבין להפליא – עניין מופלא כשלעצמו לאדם כה חסר־שורשים – את משמעותה של אהבת הבית; ואולם, אם מנתקים את השורות הללו מהקשרן, הן מתמצתות את העניין היטב:

"לוּ אנגליה הייתה מה שהיא נראית, היינו נוטשים אותה חיש מהר. אבל היא לא!" אהבה מעולם לא דיברה בשפה כזו. זה כמו לאהוב את ילדיך רק "כשהם מתנהגים יפה", את אשתך רק כל עוד היא שומרת על הגיזרה, או את בעלך רק כל עוד הוא מצליח ומפורסם. "איש," אמר אחד היוונים, "אינו אוהב את עירו כי היא גדולה, אלא כי היא שלו." אדם שבאמת אוהב את מולדתו יאהב אותה גם בעליבותה ובחורבנה – "אנגליה, עם כל חסרונותייך, אני עדיין אוהב אותך". היא תהיה עבורו "דבר עלוב, אך שלי". מתוך אהבתו אליה, הוא עשוי לחשוב שהיא טובה וגדולה גם כשאינה כזו; אשליה זו נסלחת, עד גבול מסוים.

אבל החייל של קיפלינג הופך את היוצרות: הוא אוהב אותה מפני שהוא חושב שהיא טובה וגדולה – הוא אוהב אותה בזכות מעלותיה. היא "עסק מצליח", וזה מחמיא לאגו שלו להיות חלק ממנו. ומה יקרה אם תחדל להיות כזו? התשובה נאמרת בבירור: "היינו נוטשים אותה חיש מהר". כשהספינה תתחיל לשקוע, הוא ינטוש.

כך, אותו סוג של פטריוטיות שיוצאת לדרך ברעש וצלצולים של תופים ודגלים, פוסעת למעשה על השביל שעשוי להוביל למשטר וישי. וזוהי תופעה שעוד ניתקל בה. כאשר האהבות הטבעיות פורקות עול, לא רק שהן מזיקות לאהבות אחרות; הן עצמן חדלות להיות האהבות שהיו – הן חדלות להיות אהבות כלל.

לפטריוטיות, אם כן, פנים רבות. נדמה שאלה המבקשים לדחות אותה מכול וכול לא לקחו בחשבון מה בוודאות יתפוס את מקומה – ולמעשה, כבר התחיל לתפוס.

עוד זמן רב, ואולי לנצח, אומות ימשיכו לחיות בסכנה. שליטים חייבים איכשהו לנסוך בעמם את העוז להגן עליהן, או לפחות להתכונן להגנה. במקום שבו הושמד הרגש הפטריוטי, הדרך היחידה לעשות זאת היא להציג כל סכסוך בינלאומי באור מוסרי טהור. אם אנשים לא יקריבו יזע ודם למען "ארצם", יש לגרום להם להרגיש שהם מקריבים אותם למען הצדק, הציביליזציה או האנושות. אבל - זוהי ירידה במדרגה, לא עלייה במדרגה.

הרגש הפטריוטי לא אמור, כמובן, להתעלם מן המוסר. אנשים הגונים צריכים להשתכנע שמאבקה של מדינתם הוא צודק; אבל זהו עדיין מאבקה של מדינתם, לא המאבק למען הצדק באשר הוא. ההבדל הזה נראה לי חשוב. אני יכול, בלי שום צדקנות או צביעות, לחשוב שזה צודק להגן על ביתי בכוח מפני פורץ; אבל אם אתחיל להעמיד פנים שהנחתתי לו אגרוף לעין מטעמים מוסריים גרידא – תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שזה הבית שלי – אהפוך לאדם בלתי נסבל.

היומרה שכאשר מאבקה של אנגליה הוא צודק, אנו עומדים לצדה – כפי שדון קישוט ניטרלי כלשהו עשוי לעשות – אך ורק מהסיבה הזו, היא מזויפת באותה מידה. ודברי הבל גוררים אחריהם רוע...