יש רגעים בהיסטוריה שבהם רעיונות גדולים באמת משנים את פני החברה. אך יש גם תקופות שבהן רעיונות שנראים גדולים אינם אלא הצגה ריקה מתוכן. משהו מוזר מתרחש במרחב הציבורי של ימינו. המוסר, שבעבר היה קשור בעשייה וביושרה, הפך כיום למופע ראוותני. כל טרנד מיתמר להצהרה מוסרית, וכל תנועה נחשבת לפתע כחזון לעתיד.
בתוך מרחב זה, מתבלטים הוגי דעות הנהנים מהילה “מוסרית”, המדהדים את התקינות הפוליטית העכשווית דרך רבי המכר שלהם. התנהלותם המדויקת, לבושם המסוים, שפתם הז’רגונית ודיקצייתם המתנשאת – כל אלו אינם אלא כלים ליצירת פאסדה ערכית. תכליתם המרכזית היא צבירת הון חברתי, ולא קידום מוסרי. התופעה הזו, שבה מוסר הופך למותג, אינה אלא נענוע של ערכים כמו בטוורק – היא מתיימרת לשדר עוצמה וחירות, אך בסופו של דבר מותירה אותנו עם ריקנות מהדהדת.
הטוורק מעמיד במרכז את הביטוי החופשי בשם המוסר, אך למעשה רומס אותו; באותה נשימה ממש, הוא גם יוצא נגד הניצול וגם מחזק את המסחור של גוף האישה. נענוע האגן והירכיים, שמציג את עצמו כהעצמה נשית, מבטא למעשה החפצה גולמית. מה שנראה כחירות גופנית ושליטה עצמית, מתגלה כשכפול של מיניות משפילה. באותו אופן, הוגי הדעות של ימינו מציגים עצמם כנושאי דגל המוסריות, אך מאחורי הפאסדה של ערכים נעלים, מטרתם המרכזית היא ניצולם לטובת צבירת הון חברתי. במקום לקדם מוסר, הם משתמשים במוסר מזויף ככלי להעצמת תדמיתם.
המענתז המוסרי שונה מהפוליטיקאי, בכך שהוא חייב להיראות כנעלה מעליו, כאילו הוא לא “מלכלך את ידיו” בעשייה הפוליטית הוא רק מגלם את “הקול המוסרי”, הוא לא מעוניין בשלטון, רק בתהילה. לגופו של עניין הסדר החברתי לא מעניין אותו, מה שחשוב לו הוא שהאגו שלו יבריק. מה שחשוב לו זה שהאגו שלו יזהר. כן, כדי לכבוש את תשומת הלב, עליו להעלים את הזולת מהבמה, תוך שימוש בטכניקה של ענתוז מהיר וחלקלק. המענתז חייב להדגים שהוא מוסרי יותר, ולכן אמיץ יותר, ובכך להציב את האחר כמי שנמצא בעמדה מוסרית נחותה ממנו. מי שלא מוכן להיכנע לתכתיביו אודות העמדה המוסרית הוא אדם המצוי במצב מוסרי נחות משלו.
המענתז יכריז בפומבי על עקרונות מוסריים ויקרא ליישם מדיניות “צודקת”, כזו המבוססת על זכויות-אדם מופשטות ככל האפשר. מה שחשוב לו זה לא הדיון המעמיק, לא סיוע לאדם הסובל באופן קונקרטי ובוודאי שלא עשיה מוסרית צנועה. עבורו, העיקר הוא המצג הפומבי של העמדה המוסרנית. המוסר עבורו אינו עניין של פעולה – אלא של ענתוז. הוא מאוהב בעצמו ובדימוי שהוא מקרין, ולכן עליו לתחזק פאסדה מוסרית, גם אם זה בא על חשבון עמו, ארצו, אלוהיו, והאנשים שנפגעים בפועל.
המענתז המוסרי (הרקדן המוסרי בלשונו של מילן קונדרה) נמצא בתחרות מתמדת עם מענתזים אחרים, כשהוא זקוק לתשומת לב בלתי פוסקת. הוא לא סתם חושף את עצמו לראווה, אלא מבקש להראות לעולם שהוא “מוסרי” יותר, ולכן עליו להגביר את קצב הענתוז – לנוע מהר יותר ויותר. מהירות הטוורק, השימוש בידע סמכותני, במבט המתאים, והטון הצדקני – כולם משרתים את העיקרון של משיכת תשומת הלב. אך תשומת הלב שהוא מחפש אינה של אדם קונקרטי, אלא של קבוצת אליטה סמויה מן העין. הקהל המיועד, עבורו הוא מענטז, הוא קבוצת הייחוס – אותו המון שחושב את עצמו לנאור ומתקדם.
התהילה שמעניינת את המענתז היא תהילת הדמיון הקולקטיבי של קבוצת הייחוס הנכונה, אותה חבורה אקסקלוסיבית של חוגים “נאורים” שממנה הוא שואב את ההון החברתי שלו. אל התהילה הזו הוא מפנטז בכל פעם שהוא מתנועע בחושניות פומבית על הבמה הציבורית. לשם כך הוא מתמסר במירוץ הנענועים הפומבי שלו, כל כולו בשאיפה להיות הנבחר – האינטלקטואל הציבורי בעל הכבוד והמשקל, שקובע את הכיוון המוסרי שאליו יש ללכת. הוא מבקש להחליף את האבות הקדושים, תוך הצגת הקרבתם כפארודיה על מזבח מנגנוני שליטה. במקביל, הוא דורש מהקהילה להוקיר את הקרבתו האישית למען המוסריות שהוא משקף, להבדיל מהחיים השפלים, השגרתיים והחלקיים של כל אחד ואחת מהם, שלא לדבר על המון הנבערים השמרן. המבט הנערץ שאותו הוא דורש מההמון הפרוגרסיבי כולל בתוכו התנשאות מעליהם. הוא זקוק להתנשאות הזו, ולאישור שלהם שהיא מוצדקת, כדי להרגיש בעל ערך עצמי.
למרות האתוס המוסרני שאותו הוא מקדם המענתז ישתדל לשמור על איזון, ולא ילכלך את ידיו. הוא לעולם לא יהיה מוכן לשלם מחיר אמיתי על עמדותיו. הם כמובן לא ישלמו כל מחיר, אך יכתבו מאמרים המהללים את המפגינים העירומים. בעיניהם, העירום מייצג את החירות הפרועה, את הרצון הבוטה והגולמי. באותה נשימה, הוא גם מאפשר לזעזע ולהעליב את כל ה”חשוכים”, ובכך מעניק הזדמנות לקבוצת הייחוס להתגודד סביב הקול המוסרי הנאור – שהוא למעשה הם עצמם.
הם תמיד יהדהדו לקהל היעד את חשיבות פירוק הסדר החברתי, ויטענו בפני קהל המאמינים בדיוק את מה שהוא רוצה לשמוע – שהאדם הוא טוב מטבעו, ורק הסדר הדכאני שהוקם עד כה הוא זה שהביאנו למציאות הנוכחית. בנוסף, הם מזהירים שאם לא נפעל בדיוק בהתאם לחזון הפרוגרסיבי שהם משרטטים, בלשון חלקה ומתוחכמת, שתואמת את התקינות הפוליטית העכשווית, אזי העולם יתדרדר עוד יותר.
באופן הזה, באמצעות ניסוח והדהוד הערכים הגולמיים בתוך קבוצת הייחוס, המענתז מבקש להפוך למוסד ציבורי של סמכות. הוא היוצא מן הכלל שאליו הכלל צריך לפנות כדי לדעת מה נכון. אך יש לזכור, הוא יכול להיות יעיל רק בתנאי שהוא נשאר בלתי ניתן להשגה. ההשגה שלו עלולה להיות טרגדיה עבורו. חלק מהפאסדה שלו נעוץ בריחוק – מותר לנו לראות כיצד הוא מנענע את האגן, אבל אסור לגעת. נגישות פוגעת בערך של המותג. אם המענתז מצליח למצוא את האיזון הנכון, גם הנשיא ימליץ על ספרו החדש, הוא יוזמן לתת הרצאה ב-TED, וגם יזכה להטיף ברשתות על חשיבות הפתיחות המינית, ההתחממות הגלובלית, מדיטציה והשיטה הבודהיסטית – כל זאת תוך שהוא גובה סכומי כסף מכובדים על כל הרצאה. מיעוט ההרצאות מייצר לו יוקרה, מה שמאפשר את רכישת הפורשה החדשה.
בסיכומו של דבר, המענתז המוסרי הוא לא יותר מאשר סמל לעידן שבו ההצגה הפומבית והפאסדה חשובים מן המעשים עצמם. כשהמילים ריקות והערכים מוחלפים במותג, התוצאה היא עולם שבו הדימוי גובר על המציאות. ככל שירבו הנענועים, כך יעמיק הנתק בין המילים למעשה, בין מה שהם מבטיחים לבין מה שהם באמת מסוגלים לקיים. זו המציאות שבה אנו חיים – עולם שבו הטוורק המוסרי לא מוביל לשום מקום, אלא ממשיך לקיים את ההצגה הריקה, בעוד התוכן האמיתי והמעשים נותרים מאחור. בדיוק כפי שבני ישראל הביאו את נזמי הזהב לאהרון, יצקו עגל מסכה, ויֵּ֤שֶׁב הָעָם֙ לֶֽאֱכֹ֣ל וְשָׁת֔וֹ וַיָּקֻ֖מוּ לְצַחֵֽק – כך גם היום, הצגה ריקה מלווה את ההמונים, בזמן שהתוכן האמיתי נזנח לטובת העמדת פנים.