הגעתי אתמול, פעם שנייה בחיי לברלין, לכבוד כנס אקדמי שבו הוזמנתי להעביר הרצאה. ניצלתי את מזג האוויר היפה, לסיבוב קצר להיזכר בקסמה המיוחד של העיר. הביטו בעיט השחור, סמלה של גרמניה, הפרוש על אחד הגשרים בברלין. בציפורניו הוא לופת את פרצופו של השטן, מחזיק אותו כביכול בכוח תחתיו, מבקש להשתיק אותו.
נדמה לי שכל ברלין בנויה כך, היא מבטאת איזה ניסיון אדיר להכניע את הבלתי רציונלי, לדחוס אותו מתחת לברזל, לכפות עליו סדר בשביל שעולם לא יתפרץ.
ברלין איננה פריז, רומא או לונדון. כלומר, זה לא רק שהיא שונה אלא שהיא שייכת לסוג אחר לגמרי של ערים. זו לא רק עיר היסטורית, אלא עיר שמגלמת מטען תיאולוגי אחר. באתוס של פריז אנחנו נזכרים בארמונות, בשדרות, בכיכרות. אנחנו רואים שפעם זו היתה בירה של אימפריה, יש בה סדר והדר, אבל מיד אחר כך תופסת אותך הקריצה. כי פריז יודעת שהיא יפה והיא יודעת שזה משחק, היא יודעת לצחוק על עצמה. במרפסות שלה תלויים פרחים כמו קורצים, אנחנו "עיר רומנטית", בבתי הקפה שלה לפי האגדה, מתנהל דיון על ספרות ועל בגידות כאילו החיים כולם הצגה מתוקה, גם אם טרגית. פריז מחייכת. היא מחייכת אל עצמה וגם אליך והיא מתירה לך לעמוד בתוכה מבלי להיבהל מהפאר שלה כי היא עצמה יודעת שחיים לא נמדדים רק ברצינות אלא גם בהצגה.
רומא אחרת. ברומא האימפריה התמסרה לאסתטיקה לשם אסתטיקה. אדם הולך ברחובותיה ורואה שרידים לחגיגת עוצמה של כוח. רומא לא פחדה מן הכוח ולכן לא נזקקה להסוות אותו בתחפושת מוסרית. היא האמינה שיש יופי בפאר, בניצחון ובכוח. ולכן היא מעולם לא טרחה להעמיד פנים כאילו הסדר נבנה כדי להציל את האנושות מכאוס מטאפיזי. הקולוסיאום לא ביקש לרפא פחדים אלא לעורר יראה, לשעשע, לספק מחזה לדם שנשפך על החול. רומא ידעה שהיא חזקה והעמידה את כוחה לראווה בצורה המפוארת ביותר מבלי לנסות לטעון שזה נעשה בשם עקרונות נעלים. הכיכרות שלה לא מדחיקות להפך, הן מציגות התענגות גלויה. גם כאשר נפלה, היא לא ניסתה להסביר את עצמה באיזה דיאלקטיקה של צדק אלא קרסה בקול רועם והותירה את השרידים הכי יפים בעולם. לונדון להבדיל, באיזו מתינות אנגלית, ידעה תמיד לשאת את העבר האימפרלי על כתפיים נטויות מעט. היא מעוצבת בפרגמטיות והרבה אירוניה קרירה. לונדון איננה מדחיקה את הטרנדנסט , היא מאמצת אותו לתוך המבנה הפוליטי שלה. בריטניה מעולם לא טרחה להפריד את הכנסיה מהמדינה. ראש הכנסיה הוא ראש המדינה. ולכן היא לא הפכה את עצמה לאידאל מופשט, אלא שמרה תמיד על מגע עם האנושי ועם הגרוטסקה. שכן אם אלהים שוכן אצל המלך, אז יש משהו שבור גם בו. וכך גם האסתטיקה, יפה אך לא מעוררת יראה. יש פארקים עצומים שחוצים אותם סנאים ויונים, פאבים עמוסים בשירה צורמנית, כיכרות עם פסלים שחוקים. לונדון יודעת שאימפריות נופלות והיא מעדיפה למלמל על כך במחוזות של שייקספיר, ובמסות של צ'סטרטון. אבל ברלין איננה כמו פריז או רומא או לונדון. ברלין היא אחרת באופן מהותי. זוהי עיר שנבנתה מתוך פחד קמאי מהלא-נודע. יש בה חרדה מפני מה שלא ניתן לשלוט בו. היא איננה חוגגת את כוחה כמו רומא ולא מאזנת את פארה בקריצה כמו פריז ולא לועגת לעצמה במרירות חמה כמו לונדון.
היא נבנתה על יסוד של רציונליזם חרד, כפייתי, מחושב עד אינסוף, שהעמיד את הרחובות ישרים מדי ואת השדרות רחבות מדי כדי שלא יוותר מקום לסטייה. זו עיר שלא יודעת לחייך כי היא מבוהלת מדי. בברלין היופי איננו שמחה. הוא שריון. הוא איננו חגיגה של חיים אלא מערכת הגנה. כל עמוד קורינתי איננו רק מחווה לאדריכלות קלאסית אלא גם הצהרה נוקשה שאומרת כאן יש שליטה, כאן לא תפרוץ תהום. המבנים הגרנדיונים, הישנים וגם החדשים, מבקשים לסלק את הלא רציונלי, לגרש את הכאוס, להשליט היגיון שאין בו מקום לחידה או לפחד הקיומי שמבצבץ תמיד בשולי המחשבה האנושית. זאת הסיבה שקאנט נזקק לגבולות נחרצים כל כך של תבונה הטהורה. הוא אהב את החוק מפני שהוא קו ההגנה האחרון מול תוהו שאין לו הסבר. הגל שבא אחריו סגר את ההיסטוריה במעגל דיאלקטי שלא יותיר מקום לחריגה. הכל ייכנס אל תוך השיטה, הכל יתיישב יפה בתוך נוסחה שתסביר את המקרה ואת הצורך ואת האידאל גם יחד. זה הסוד של ברלין שמנסה בכל כוחה לשלוט באבסורד, לרמוס את האי-רציונלי. ואז בא הרגע הגדול שבו הכול קרס. דווקא ברלין שמירקה את עצמה בתבונה ובחוק ובשדרות מסותתות היטב, היא זו שנכנעה באופן מוחלט ללא-מודע הקולקטיבי שהתפוצץ בה כמו הר געש. המסתורין שלא נתנו לו מקום - פרץ דרך הסדקים ודרש גזע ודם. כל האנרגיה של השליטה עשתה סובלימציה לטקסים מדויקים מדי, ולמצעדים לוהטים מדי. זה לא היה ניגוד למה שברלין הייתה אלא המשך מדויק של מה שהיא ניסתה להדחיק. כל הפחד הזה מהבלתי רציונלי חזר בכל הכוח והפך את האסתטיקה לסיוט של כפייה ושליטה. היופי כבר לא היה הגנה מפני התהום אלא היה למופע ברוטלי של אימה.
בירושלים זה אחר לגמרי. בירושלים הסוד איננו מודחק. הוא יושב על מדרגות האבן יחד עם רוכל שמתמקח על מחיר המשמשים. הוא נאנח מתוך תפילה שלא מבטיחה גאולה. הוא בוכה ליד כותל שאיננו מושלם וששרידותו עצמה היא הוכחה לאי השלמות. בירושלים הרחובות אינם ישרים. הם מתפתלים ונעצרים פתאום ואז נפתחים שוב כמו סיפור שאין לו סוף ברור. הבתים נבנים על שולי ההרים, והחיים מתקיימים גם ללא שדרה גדולה ומרהיבה.
ירושלים אינם זקוקה לאיזו תיאוריה מסודרת על הניהול של הלא-רציונלי. אנשים פשוט חיים יחד עם הפלא. הם מתפללים גם כשהם לא מבינים. הם שומרים שבת גם כשהשכל שואל למה. הם עומדים בחגים ישנים מאוד ושואלים שאלות שלא מקבלים עליהן מענה. הם יודעים שיש דברים שאינם ניתנים לפתור ושאין קו ישר שמוליך תמיד אל הפתרון הצודק. והם נושאים את חוסר הפשר של המוות והמיסתורין, לפעמים בכובד ראש ולפעמים מתוך שירה של כמיהה בשבת המלכה. זה לא תמיד רציונלי, לפעמים קצת מביך, אבל תמיד אותנטי. אין בה התמסרות ללא-נורמלי, אבל גם לא ניסיון להדחיק או לשלוט בו. וזה לדעתי בדיוק מה שאנשי עיתון הארץ אינם יכולים לשאת. בשבילם ירושלים היא טעות צורמת. הם עורגים למודל הברלינאי כי הוא מבטיח סדר יפה ונקי ומודרני. הם רוצים עיר שבה הכול מפורש וברור ומובן ומדוד. שהמדרכות נקיות והזכויות מוגדרות. הם הפנימו את השיעור הלא נכון מהשואה. עבורם הלקח הוא שבכל אחד מסתתר נאצי קטן. ולכן לדידם, צריך דווקא להדחיק עוד יותר את האי-רציונלי, בשביל לנסות לשלוט בסכנה שלו. ההדחקה הגדולה הביאה להתעלמות מהמציאות. או אז כאשר "אמא היא אמא היא אמא", אז האויב האמיתי הוא המתנחל המשיחי, ולא הפלשתינאי הנאור שרק רוצה פרנסה, ואז יהיה לכולנו טוב. והנה אנחנו הנאורים יכולים לעמוד ביחד, ואפילו ללכת לטקס זיכרון משותף. אבל מי שלמד את הלקח השגוי מהשואה, וגם מתעלם באופן עקרוני מהרשע התהומי וקיומו של האבסורד האנטישמי, מקבל בסוף נאצים בבארי. מי שאינו מוכן לקבל שום מימד של אי-רציונלי שבקדושה יפגוש באי-רציונלי של הטומאה. לכן כשאנחנו מהלכים בירושלים, אנחנו בבית, לא מתוך ידיעה שהיא יפה או מושלמת אלא מתוך הבנה שהיא נושאת מסר אחר. מסר די אמיץ לטעמי. ירושלים איננה מפחדת לחשוף את הפצע. היא איננה מגרשת את הדמעות. היא איננה מנסה לעמוד כחומה מול הכאוס. היא נותנת לו מקום. היא אומרת - כן אני פוחדת אני סדוקה אני לא יודעת תמיד למה. אבל אני כאן, שלך ולמענך. אני עומדת מולך ולא סוגרת את עיני. וזה מה שהופך אותה לעיר הנצח.
האינסוף והמיסתורין חיים בתוכה, בכל שביל וכל סמטה. כך ירושלים איננה אנטיתזה לפריז, רומא או ללונדון אלא בעיקר לברלין. היא איננה מנסה לדכא את האי-רציונלי אלא בין כל שיר, דמעה, תפילה וסימטה, היא מנסה דווקא להשלים איתו.