הסטודנט המערבי שאינו יוצא להפגין נוכח ההרג באיראן אינו חווה רק בלבול אינטלקטואלי.

למעשה הוא חווה ערעור של העמדה שממנה הוא רגיל להתמקם כסובייקט מוסרי. המהפכה באיראן היא מגנט ליד מצפן, לפתע כל הכלים הרגשיים, הלשוניים והזהותיים שלתוכם הסטודנט עבר סוציאליזציה, ושאפשרו לו לפעול בעבר, חדלו לתפקד.

הסובייקט, לעולם אינו מקור הריבונות של עצמו. הוא נוצר בתוך שפה, בתוך סדר סמלי, והוא פועל מתוך ציפייה לאישור מן האחר. האחר הזה אינו אדם מסוים אלא מערכת של סמכויות, ערכים, נורמות ואופני דיבור. עבור הסטודנט, האחר הזה מתגלם באקדמיה, בשיח הביקורתי, בקולקטיב הפרוגרסיבי.

כאשר אותו אחר מספק מסגרת ברורה, הסובייקט פועל בקלות יחסית. הוא יודע כיצד לדבר, כיצד למחות, כיצד למקם את עצמו בצד המוסרי. הפעולה אינה נחווית כמאמץ קיומי אלא כהתיישרות. היא מעניקה תחושת שייכות ויציבות.

אבל המצב באיראן יוצר כשל במנגנון הזה. האינטואיציה המוסרית שאיננה ניתנת להכחשה, נתקלת בעולם מושגי פרוגרסיבי שלא מצליח להכיל את הסיטואציה. האורינטליסט המדוכא הוא הוא המדכא.

הדוגמטיקה המושגית נתקלת במציאות שחורגת ממנה. לפתע אין שפה מוסדרת שממקמת את האירוע בתוך הדיאלקטיקה המוכרת של מדכא ומדוכא. הסובייקט מגלה שהסמכות שעליה נשען אינה שלמה.

המפגש עם החסר הזה מייצר חרדה. לא חרדה מפני האלימות באיראן, אלא חרדה זהותית הנובעת מן הצורך להביע עמדה מוסרית ללא גיבוי סמלי. נקיטת עמדה במצב שכזה מחייבת נטילת אחריות סובייקטיבית, כלומר פעולה שאינה נשענת במלואה על שיח מוכן. עבור פרוגרסיביים, זהו צעד מאיים.

העצמי (הכוזב) שהתפתח כהתאמה לציפיות הסביבה, ומאפשר תפקוד חלק בתוך מסגרות קיימות מובך כאשר הוא נאלץ לחשוב בעצמו. במונחים של וינקוט, זו הנקודה שבה העצמי האמיתי מופיע, כאשר אין תסריט ברור שבתוכו האדם אמור לפעול.

הסטודנט פועל מתוך עצמי כוזב מתפקד היטב. הוא יודע מה לומר ואיך להיראות מוסרי.

אבל האירועים באיראן שוברים את התסריט הנדוש. אין סיסמאות יציבות דרכם אפשר לתפוס את המציאות. במצב כזה נדרש מגע עם העצמי האמיתי, עם עמדה שאינה מתוגמלת כ"נאורה" על ידי הסביבה. השיתוק והשתיקה המוסרית הם מנגנון הגנה של העצמי הכוזב מפני קריסה מוחלטת.

באידיאולוגיה שאותה הפנים הסטודנט, האדם אינו מופיע כיצור קונקרטי וממשי, אלא כייצוג תיאורטי הנושא זהות שהוא לא בחר בה. הוא תמיד מוגדר א-פריורית דרך הקבוצה שהוא נוטל בה חלק. אבל לפתע, המציאות חורגת מהתיאוריה, ולכן לא ברור כיצד ניתן להתייחס לאדם הקונקרטי שנלחם למען החירות. לכן הקורבן האיראני אינו נוכח כדמות מוסרית חיה, אלא כבעיה מושגית לא פתורה.

השתיקה בקמפוסים אינה רק כשל תיאורי אלא כשל מוסרי. היא מעידה על תודעה שאיבדה את יכולתה לשפוט כאשר השיח המארגן נעלם. עמדה שמדברת בשם מוסריות אך מסוגלת לפעול רק כאשר היא נתמכת במילון אידיאולוגי סגור אינה עמדה מוסרית אלא טכניקת שייכות ונאמנות. ברגע שבו נדרש מענה אנושי ישיר לאדם קונקרטי הנאבק על חירותו, אותה תודעה משותקת. וזאת לא מפני שהמציאות אינה ברורה, אלא מפני שהמוסר הוחלף בנאמנות לשיח מעוות. איראן חושפת אפוא לא טעות יישומית אלא את מגבלת השיח האידיאולוגי הפרוגרסיבי עצמו, שיח שאינו נכשל במקרה זה בלבד אלא מתגלה כבלתי כשיר לשמש יסוד לתודעה מוסרית כללית.