תרבות חדשה: מלך חדש לאמבטיה?

ד׳ בשבט ה׳תשפ״ד

הימים ימי כאב ועצב. גבורה מעורבת בשכול, עת אנו מותחים את קצה גבול האהבה, ויוצאים להגן בגופנו על המשפחה המורחבת שלנו מפני אויב שאיבד צלם אנוש. לא רק אנו החיילים בחזית עומדים במבחן, גם הורינו, נשותינו וטפינו, לא ישנים לילות מדאגה, תשמור על עצמך, הם אומרים בשיחת הטלפון, ואתה שומע איך הם משוועים לחיבוק אוהב, מתכווצים ומדחיקים כל מחשבה שמתגנבת בלילה על הדפיקה הארורה בדלת.

טבח שמחת תורה, והמאמץ הלאומי האדיר שעומד בפנינו בעקבותיו, מזמינים רגע דרמטי של חשבון נפש עמוק. מעבר לשאלות הפוליטיות ולמחדלים, אנו עומדים בתוך רגע טקטוני של קונספציות מתחלפות. בדרך כלל כאשר מדובר על קונספציות מתחלפות, אנחנו חושבים על מדיניות ופוליטיקה של יום-יום, אבל אנו זקוקים לשינוי קונספציה גם ברמה עמוקה יותר ומופשטת יותר – אנו משוועים למוזות אחרות.

המוזות החדשות הדרושות לנו, התרבות החדשה, היא לא סתם פריווילגיה, הן האוויר לנשימה הדרוש לנו בתוך המאמץ המתמשך שעוד נכון לפנינו. הן הזיכרון החי של טבח שמחת תורה, שחייב להמשיך לפעם בנו. האדם שבטנק ינצח, רק בגלל שהרוח שלו עמידה יותר. היכולת שלנו להגן על עצמנו, ולהבטיח חירות לאומית ואישית, יותר משהיא פונקציה של מספר המטוסים, הטנקים והתל”ג שלנו, נובעת מהמידה בה אנו מאמינים בצדקת הדרך ומחוייבים איש לרעהו ויחדיו למפעל הלאומי שלנו.

דור המייסדים של הסופרים, המחזאים והמשוררים שלנו, ראו את עצמם חלק מהכלל. הם היו מחויבים לזיקה, להקשר הייחודי היהודי, הם לא היו אזרחי העולם, הם ראו במסורת הלאומית את המצע למשמעות הפרטית. אחד העם, ביאליק, אצ”ג, שי עגנון, נתן אלתרמן, נעמי שמר ומשה שמיר – עמודי התווך של דור המייסדים התרבותי, נשפו את הרוח העזה, שדחפה קדימה את המפרשים. “כורעת הספינה על צד, עולה שלופת ציפורן!/ על אם הדרך עץ נכרת, נכרת ויהי לתורן”, מעניק לנו תקווה אלתרמן.

דור המוזות שקם אחריו לא עסק עוד בבנייה אלא בפירוק ושיכחה. הרוח לא נשבה עוד במפרשים. המטרה לא הייתה עוד לטפח פרות קדושות, אלא לשחוט אותן. זה היה הצייטגייסט שהחל מחנוך לוין “מלכת האמבטיה”, דרך אסי דיין, יגאל תומרקין “כשאני רואה אותם (דתיים, ר.ש) אני מבין את הנאצים”, אביב גפן “אנחנו דור מזויין”, יזהר אשדות “ללמוד להרוג זה עניין של הרגל”, יהושע סובול “אילו הייתי עזתי הייתי מניף עפיפון” ורבים אחרים שיצירתם מנוכרת ליהדות ולציונות.

היה זה יוסי שריד שהסביר את מניעיהם: “איש מתוכנו איננו משה, ולאיש אין מספיק כוח ותוקף לשבור את הסמלים. בכוחנו הדל נשתדל, לפחות, לשחוק אותם, לעמעם אותם, כדי שאי אפשר יהיה ללכת לאורם המתעתע אל התהום… כאשר כל סמרטוט מתנפנף ברוח נהפך לדגל – מוכרחים לשחוק ולעמעם את הסמלים. כאשר כל שיר של נעמי שמר נהפך להמנון, מוטב, ליתר ביטחון, להוריד את הסמלים לשפל המדרגה”.

כדי שנוכל לעמוד באתגרי השעה, אנו זקוקים לשידוד תרבותי. השתייכות לתרבות היא לא יכולת של סיכום מדעי, אלא דרך התייחסות לעולם הסובב כאל מעיין חיים פועם. התרבות היא חוויה של משמעות, היא זיכרון היסטורי משותף, היא מצביעה על מטרה אליה ראוי לחתור, היא מנסחת את הרגשות שלנו, היא מאפשרת לנו להביט על המציאות מעבר לנקודת מבט של עובדות חסרות פשר ומעניקה משמעות לחיים.

האדם התרבותי, בין השאר, חי את זיכרונותיו. אנו, מזהיר אצ”ג בפתח ‘ספר הקיטרוג והאמונה’, שוכחים את עצמנו, את צדקת דרכנו. לכן שוב ושוב אנו משלמים מחיר: “ואחרי הקבורה הגדולה בתרפ”ט, שבה הדממה להיות / והשיכחה היתה רבה מאד / והכפירה פָשתה / זלילה ורוָיה והפקרות / … הפנים הכתוּשים והגוויות המרוסקות של הרוגי ישראל בתרצ”ו והנה הם דומים ממש לאלו ההרוגים בתרפ”ט, אלא ביתר קלון / … א ל מ ל א כ ן ל א ה י י נ ו מגיעים לטבח ולמשיסה גם בתרצ”ו/ עתידים גם הרוגי תרצ”ו להישכח/ … אבל יִעוּד השיר הוא להפך מזה”.

תנועה לאומית לא יכולה לשרוד ללא זיכרון, שורשים ורוח. כפי שכתב נעים זמירות ישראל: “וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי”. אנו זקוקים לשינוי קונספציה גם בתרבות. תרבות שמעניקה לנו השראה חשובה לא פחות מפצצות וטילים, כי היא המעניקה לנו את הרוח שאנו הזקוקים לה. לכן כתב הרצל 90 שנה לפני יוסי שריד וכאילו במענה מוקדם לדבריו: “אדוני שואל בלעג: דגל מה הוא? כלונס ויריעת אריג? לא אדוני, דגל הוא למעלה מזה. בדגל מוליכים את הבריות לכל מקום שרוצים, אפילו לארץ הבחירה. למען דגל הם חיים ולמען דגל הם מוכנים למות”.