פתרון הסכסוך


לפני כמה ימים נערך בגל"צ דיון אודות הסיכוי לפתרון שתי מדינות לשני עמים לנוכח הגעתו של נשיא ארה"ב אובמה, ועמדתו הנחרצת בסוגיה. המצדדים ב"פתרון" מתחלקים לשתי קבוצות. הקבוצה הראשונה כוללת את המאמינים שהצדק הוא עם הפלסטינאים ולכן לשיטתם רעיון חלוקת הארץ צודק מבחינה מוסרית ומכאןשיש לחתור אליו. הקבוצה השניה כוללת את אלו שאינם ששים לוותר על חלקי מולדת, אולם מוכנים לחתור לסוג הפתרון המוצע מתוך רצון להיפרד מהפלסטינאים וכך לשמור על רוב יהודי במדינת ישראל. בית המדרש השני יצר את הרעיונות מסוגם של ההתכנסות וההתנתקות. כלומר אם בעבר דובר על שטחים תמורת שלום, הרי שמצדדי ההתכנסות/התנתקות מבינים ששלום עם שכנינו לא יהיה כאן, אך הם מבקשים להקים מדינה פלסטינאית גם בלי שלום. כלומר שטחים תמורת חיבוק מ CNN + טילים על תושבי ישראל – ראה ערך תוכנית ההתנתקות. הרוב השפוי במדינת ישראל מכיר בכך שהצדק העקרוני הוא עם מדינת ישראל, אולם אלו התומכים בהקמת מדינה פלסטינאית דווקא מטעמים ציונים של שמירת רוב יהודי, אינם שוגים באשליה שהקמת מדינה פלסטינאית תקדם את השלום. הם מבינים היטב שהאסלאם הפונדמנטליסטי הוא הגורם לבעיה במזרח התיכון ולא "הכיבוש". הם מסכימים להקמת מדינה פלסטינאית מתוך אינטרסים ישראליים, אבל מבינים היטב שהקמתה לא תביא למגורים משותפים של זאב וכבש.

אז מה בכל זאת ניתן לעשות בשביל לקדם את שלום אמת?


על מנת לפתור את הסכסוך ראשית יש להבין מהיכן הוא נובע. הסכסוך הוא לא סכסוך בין ישראל לפלסטינאים. הסכסוך שלנו הוא רק חזית אחת של במאבק עולמי רחב הרבה יותר, סכסוך שבין האסלאם הפונדמנטליסטי לבין המערב. התיאולוגיה המוסלמית מניחה כי העולם כולו מחולק לשניים. דאר אל אסלאם ("עולם האסלאם",החלק בעולם בו שולטת השריעה) ודאר אל חרב ("עולם החרב" החלק של העולם שטרם הפך למוסלמי). בין אם נרצה ובין אם לאו, גבולות האסלאם מדממים. אנו רק חזית אחת קטנה. מצ'צניה ועד קוסבו, מפקיסטן ועד סרילנקה – נהרות של דם. ועוד לא התחלנו לדבר על הסכסוך הפנימי האסלאמי שבין השיעה לסונה – הסכסוך בשאלה מי ישלוט על העולם. (ראה ערך סוריה).

אסור שהמציאות העגומה תחסל את להט השלום. אסור לנו להרים ידיים.השלום הוא חזון יהודי מאז ימי ישעיהו – ואנחנו לא נוותר עליו. אסור לנו לתת לאסלאם הפונדמנטליסטי לנצח.


---

הנשיא האמריקאי הקודם ג'ורג בוש, ניסה לפתור את הבעיה מן היסוד, אך שגה בסוג הפתרון אותו ניסה לקדם.בוש הצביע על הקשר שבין חירות לבין שלום. בנאום ההשבעה השני שלו, אותו נשא בינואר 2005 אמר:"כל עוד אזורים שלמים בעולם סובלים מעריצות וחשופים לאידיאולוגיות שמעודדות שנאה ורצח, האלימות תתגבר וההרסנות שלה תוכפל ותפרוץ אפילו את הגבולות המוגנים ביותר ותהפוך לאיום קיומי. יש רק כוח אחד בהיסטוריה שיכול לשבור את שלטון השנאה והטינה... זהו כוח החופש האנושי. רצף האירועים וההיגיון הפשוט מובילים אותנו למסקנה אחת: הישרדותה של החירות על אדמתנו תלויה יותר ויותר בהצלחתה של החירות בארצות אחרות. הסיכוי הטוב ביותר לשלום בעולמנו טמון בהפצת החופש לכל העולם... אם כן, תהיה זו מדיניותה של ארה"ב למצוא ולתמוך בתנועות דמוקרטיות בכל מדינה ובכל תרבות, במטרה להביא את הקץ על העריצות בעולם."


לדאבון הלב, התרגום של דבריו המבריקים של בוש למדיניות, היה- כושל. במקום לקדם ערכים דמוקרטיים, החלה ארה"בלקדם טכניקה דמוקרטית. כלומר,במקום לקדם זכויות אדם, נשים ומיעוטים, תמכו האמריקאים בקיום בחירות. הם לא הבינו שעדיף דיקטטור המאפשר קידום של ערכים ליברלים (בעל כורחו בלחץ אמריקאי), מאשר טכניקה דמוקרטית שמעלה בכל מדינה ומדינה דווקא את האסלאם הקיצוני לשלטון. ראה ערך החמאס בעזה, או האחים המוסלמים במצרים.

אם אנחנו חפצים לקדם באמת את השלום, מה שמוטל עלינו לעשות זה לעזור ככל יכולתנו לזרמים המתונים באסלאם להשמיע את קולם. עלינו לקדם ארגוני נשים, וארגוני זכויות אדם בעולם הערבי-מוסלמי. בעיקר ובעיקר - עלינו לעזור להפיץ ערכים ליברלים. עלינו לתקן את המציאות העגומה לפיה נאסר על נשים לנהוג בערב הסעודית, לא רק מתוך דאגה למצבם האומלל של עשרות מילוני נשים אסלאמיות, אלא בעיקר משום שזה הדבר האמיתי היחיד שיכול להביא לשלום אמת. רק כאשר התרבות הפוליטית במדינות האסלאם תדע להתייחס לנשים אצלם בבית כבני-אדם, יש שביב של סיכוי שיכלו לראות "באויב הציוני" ייצור אנושי בעל זכות קיום.

שותפות ערכית היא המפתח לשלום אמת. נכון, זה יעד רחוק, יעד שדורש מאיתנו אורך רוח, וויתור על רעיונות עוועים מסוג של "שלום עכשיו", שלא ישרוד דקה, לטובת "שלום אחר-כך", שיחזיק שנות דור. אולם זהו המפתח היחיד לשלום אמת במזרח התיכון.

פוסטים אחרונים

הצג הכול