שבת הגדול - והנקיונות שלי לפסח


נקה מאחורי המקרר נזכרתי בפעם הראשונה שמצאתי את עצמי מנקה ככה, בכנות זה היה אחרי החתונה, אשתי היתה ממש בסוף סוף חודש תשיעי וקיבלתי הוראות לסדר ולנקות כאילו זה ערב פסח. 24 שעות לאחר מכן, הצירים החל ובתי הבכורה הלל באה לעולם.

מחקרים רבים הצביעו על התופעה, ואפילו יש לה שם: "קינון". לעתים תכופות נשים מרגישות צורך עז לנקות לסדר את הבית (או דורשות ניקוי וסדר :-)) ממש בזמן הקרוב ללידה. איך הן יודעות מתי הן עומדות ללדת, אינני יודע, וגם אשתי לא ידעה. אבל מסתבר שיש קורלציה די חזקה בין תחושות ה"קינון" לבין הלידה. זה ממש נחשב לסממן מעיד.

נחזור לנקיונות לפסח. אם נסתכל על סיפור יציאת מצרים - ניתן לראות שהוא ממש מעוצב כסיפור לידה ענק: משפחתו של יעקב יורדת למצרים בעקבות הזרע – התבואה. במצרים מתחילה המשפחה לגדול ולהתפתח בתוך בטנה של האם, היא מצרים. מאוחר יותר הזרקור הסיפורי פונה למיילדות ומעשיהן: משה נולד, "לידה כפולה", הן על ידי אמו הביולוגית, והן סימבולית על ידי אמו המאמצת, הפותחת את הרחם החיצוני, היא התיבה שעל שפת המים. כאשר מגיע הרגע שבו העובר, הוא עם ישראל, מבשיל ומגיע הרגע להוציאו, מתקשה העובר לצאת אל החיים האמתיים, כמו גם האם הסימבולית, היא מצרים, המתקשה אף היא לשחררו. המיילדת העוזרת לעובר לצאת, היא אלהים. תהליך הלידה מתחיל ואיתו צירי הלחץ, הם עשרת המכות. עִם הוצאת עם ישראל ממצרים, מופיע הדם על שני משקופי הפתח. הדם של המוות הופך לדם החיים. קריעת ים סוף כוללת את ירידת המים של ים סוף, ומעבר דרך התעלה הצרה, שבסופה אדמה יבשה, ותחילת החיים של עם ישראל כישות עצמאית. עם ישראל ובכוריו שנבחרו לעבודת האל הם מעין תמונת-מראה לחיסול בכורות מצרים. הבכור הוא סמל לעתיד, שאותו האל גודע למצרים ומעניק בכורה לעמו.

אם מבינים את הסימבוליות הטמונה בסיפור יציאת מצרים, כבהקשר של לידת העם ביציאת מצרים, הנקיונות מקבלים לפתע משמעות חדשה. הם רגש הקינון שלנו. הן הסממן של היציאה לחירות, הם מבטאים את האפשרות של התחלה חדשה.

חג חירות שמח ושבת שלום, רונן


פוסטים אחרונים

הצג הכול