כפית של פילוסופיה פוליטית יהודית, צום גדליה

סוף ספר מלכים ב' מערער את מושג הזמן המקראי. סיפור התורה, כפי שהוא נפרש מראשיתו, הוא סיפור של התקדמות: עם של עבדים יוצא ממצרים, הולך במדבר, סובל בדרך, אך חותר אל החירות. משום כך נעשה הסיפור הזה לארכיטיפ של כל גאולה. עכשיו אנחנו במצרים; אם נתאמץ – נעבור דרך המדבר; אך הסוף יהיה טוב. המחקר מצביע על כך שמבנה זה שונה בתכלית ממסעות אחרים, כמו במיתוסים הגדולים של הומרוס. שם המסע איננו חתירה אל יעד חדש אלא שיבה הביתה, והזמן – מעגלי. ואולם התנ"ך עצמו אינו מניח לנו לשקוע באופטימיות הזו. באותה נשימה שבה הוא מציע תנועה קדימה, הפרק האחרון בספר מלכים מציב בפנינו אזהרה חריפה: ההתקדמות איננה מובטחת. אם מעיינים היטב, מתברר שהסיפור שהחל ביציאת מצרים מסתיים בשיבה למצרים. וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בָּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה בֶּן-אֱלִישָׁמָע מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה, וַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים אִתּוֹ; וַיַּכּוּ אֶת-גְּדַלְיָהוּ וַיָּמֹת, וְאֶת-הַיְּהוּדִים וְאֶת-הַכַּשְׂדִּים אֲשֶׁר-הָיוּ אִתּוֹ בַּמִּצְפָּה. וַיָּקֻמוּ כָל-הָעָם מִקָּטֹן וְעַד-גָּדוֹל, וְשָׂרֵי הַחֲיָלִים, וַיָּבֹאוּ מִצְרָיִם – כִּי יָרְאוּ מִפְּנֵי הַכַּשְׂדִּים. קבוצה של אנשים, משוכנעים כי הם האליטה מזרע המלוכה, לוקחים את החוק לידיהם ורוצחים את גדליה. מיד אחר כך, העם חוזר למצרים. המסר של הסופר המקראי חד כתער: אלימות פוליטית, גם כשהיא עטופה באצטלה של ייחוס מלכותי, מסוגלת למוטט את התקווה לחירות לאומית.

 גיבהטד פוגל, 1920 לערך, "על נהרות בבל"