שו"ת אֵם משה


התמיכה וההתנגדות לחוק הלאום, מסתירות פרשנות שונות למפעל הציוני. חלק מהתנועה הציונית תפס את הציונות בעיקר כתנועת הצלה, מטרת הציונות לפי גישה זו היא אחת - לייצר ליהודים, כבני-אדם, מקלט בטוח, מקום שבו יוכלו לחיות.ישראל זנגוויל הטריטוראליסט אמנם פרש מהתנועה הציונית, אולם יובליו של רעיון זה, התגלגלו לתוך התנועה הכנענית, ומשם עד לימינו אנו, בה היהדות נתפסת כפולקלור שאמור להתבטל אל מול ערכי ה"נאורות" המערבית. מאידך, הזרמים המרכזים של התנועה הציונית, תפסו מאז ומעולם את הציונות גם כמפעל רנסנס תרבותי. מאלדד וז'בוטינסקי ועד גורדון וכצנלסון הציונות נתפסה כשיבת ציון, שאמורה להגשים את חזון נביאי ישראל. רוב זרמי הציונות הסכימו כי הציונות איננה רק הצלה פיזית, אלא יותר מכך הצלה רוחנית, מדובר בחזרה לארצנו, חזרה לשפתנו, חזרה לתרבותנו, חזרה לחיים, חזרה להיסטוריה. צילום: יוגב עמרני


אולם חזרה זו להיסטוריה מהווה בעיה. במשך 2000 שנות גלות, יהודים לא עסקו "בהלכות מדינה", מלבד כמה פירורים בהלכות מלכים אצל הנשר הגדול, רוב רובה של הכתיבה ההלכתית הגיעה עד לרמת "הלכות קהילה". כך למשל, השולחן ערוך, נפתח בצורך להתגבר כארי בעת הקימה בבוקר, וכאגב אורחא מניח, כמשיח לפי תומו, שהאדם יכול לישון בלילה, אולם איך יישן האדם ללא שמירה?

בבית המדרש שלנו ממעטים לענות לאתגר. מתברר כי יש גם יש בית מדרש ללא חידוש. הלכות תולעים בחסה יש, הלכות משרד חוץ יהודי אין. הלכות כלי שני יש, הלכות משרד אוצר יהודי אין. אפילו הלכות צבא יהודי אין, שכן צבא יהודי זה לא רק צבא שאוכל כשר, ומשתמש בפטנטים של צמת, אלא צבא המונע על ידי ערכים. הערכים מניעים את החברה, ובמקום שהיהדות מדירה את עצמה, וגודרת עצמה לתוך ד' אמות הלכות הגולה, ואיננה נענית לצו השעה הגדולה, בא העולם המערבי על שלל ערכיו השונים והמשונים ותופס באופן מודע יותר או פחות את עולמנו הציבורי.

יוכי ברנדס, שהמחנה הציוני-דתי אוהב לסנוט בה ולראות אותה בת חורגת, שיצאה אל מחוץ למחנה, שמאלנית רחמנא-ליצלן, באה ומקדשת שם שמים בדורנו. היא מבינה היטב שהגלות היא חטא (למשל "היהדות שלא הכרנו" עמ' 180), ועשייתה מבטאת ניסיון לקחת חלק בניסיון לכפר עליה. הספר "הפרדס של עקיבא", שהוא ללא ספק אחד הספרים המעולים שנכתבו בעברית, היה לסימן הראשון. אם בתחילת המהפכה הציונית שבנו אל ארצנו ואל שפתנו, הרי שספריה של ברנדס מעידים על המשך המהפכה – שיבה אל תרבותנו. במקום עוד תרגום או חיקוי פאתטי של יצירות תרבותיות לועזיות לעברית, ברנדס משכילה ליצור תרבות שמנהלת דיאלוג עם העבר התרבותי של עם ישראל. בספרה החדש "היהדות שלא הכרנו", ברנדס ממשיכה את השיבה לתרבות, ומבקשת לעלות עוד קומה מעלה, לא רק חידוש התרבות היהודית, אלא חידוש המשפט העברי. צריך לומר את הדברים כפי שהם, למרות שמו של הספר, יוכי ברנדס לא מבקשת להציג את היהדות שלא הכרנו, אלא היא מבקשת לפסוק הלכה. יש מי שיאמרו שהיומרה שלה היתה צנועה יותר, שכל מה שהיא ביקשה זה להראות שלסוגיות אקטואליות רבות המעסיקות אותנו יש התייחסות במקורות התרבות היהודית, אבל אם פסיקת הלכה היא "כינוי להכרעה מבוססת מקורות של מורה הוראה, בשאלה הלכתית הנתונה במחלוקת", כמו שמגדירה ויקיפדיה, אזי ברנדס אכן פוסקת הלכה. היא מבקשת לקבוע כיצד ראוי לעם ישראל ולפרטים שבו להתנהג תוך ביסוס דבריה על המקורות. קל וחומר שתוקף הטיעונים שלה רחבים לעין שיעור יותר מכל פסיקת הלכה בשו"ת סמס, והם מעמיקים לא פחות מאלו של הרב שאול ישראלי ז"ל בשו"ת במראה הבזק למשל.


בין אם מסכימים עם המסקנות מרחיקות הלכת שברנדס מגיעה אליהן, ובין אם לאו, כתיבה מן הסוג, על שלל הקשיים שיש בספר, הם הליבה הציונית של דורנו, הם הגשמת המתודה של דגל ירושלים. ברנדס, איננה מתחמקת מעומק האתגר וניצבת מולו באומץ, גם אם לעיתים בשטחיות. ספרים מהסוג הזה, אמורים להוות השראה לחקיקה בכנסת, או להחלטות של בית המשפט העליון. ללא ערכים יהודים, ללא הישענות והזדקקות לתורה, לתפיסותיה ולערכינו התרבותיים, ללא ערך יהודי מוסף המפעל הציוני יהיה לגוף ללא נשמה. המפעל הציוני יתנכר לחזון נביאי ישראל, אם לא נשאף להיות אור לגויים, הלכה למעשה נתבולל, שכן אין משמעות מעבר לקיום כשלעצמנו, אם נחייה כאן רק על פי ערכים מערבים, בעצם נהיה לגויים שמדברים במקרה עברית.


פסיקת ההלכה של ברנדס, מבטאת את התובנה כי העלת התורה שבע"פ על הכתב, פגעה במהותה של התורה שבע"פ. (עמ' 111) התורה שבעל-פה אמורה היתה להגיב לחיים המשתנים. המילה החיה הפסיקה להיפגש עם המקורות, והיהדות הפכה למציאות פסקים של איסור והיתר. התורה שבע"פ איבדה מחיוניותה ונותרה כלואה בספרים חסרי עימות עם המציאות. ברנדס באה ומבקשת לטעון כי ההלכה היא מערכת גמישה, שבה שולטים מכלול ערכי מוסר קבועים, שמקורם בתורה עצמה, לכן התורה שבע"פ יכולה להתפתח ולהשתנות, זאת כאשר חוקים מסוימים נתפסים כמנוגדים למטרת העל של היהדות עצמה. על המסורת שבעל פה מוטל לגזור את העקרונות לחיים אנושיים. ברנדס כפוסקת מבקשת לבטא את הערכים הללו ולתרגם אותם להלכה מעשית לפיהם על ישראל לנהוג בשנת תשע"ד.


מתודולוגית הפסיקה של ברנדס, אותה היא מפעילה שוב ושוב לאורך הספר, במגוון רחב של סוגיות בהן היא עוסקת מאופיינת בארבעה חלקים:

א. ישנם דינים מסוימים ותפיסות מסוימות שהתקבעו בעבר. כמו תפיסת המשפחה, תפיסת קדושת החיים, או דינים הנוגעים למעמד האישה.

ב. ישנה התכלית הסופית של התורה כולה. אותה מנסחים הנביאים, או אותה ניתן לחלץ מהדיון התלמודי, או שהיא מופיעה בתפיסת אחד הראשונים או האחרונים. זהו האידאל התורני, המטרה הכוללת שאליה שואפת התורה בשלמותה. (כמו "אהבת לרעך כמוך", או ההגדרה "דרכיה דרכי נועם") כל אלו קיימים במסגרת המסורת, בעולם האידאה בצורה מופשטת.

ג. ההתנגשות בין המציאות לבין האידאה. לעיתים ישנו מצב שבו דין או נורמה נוגדת את תכליתההעקרונית של התורה.

ד. הפתרון:שינוי הנורמה החברתית, או הדין אותו יש לבצע בהתאם למטרת התורה.


את הבעיות בספרה של ברנדס, אפשר לחלק לשלושה סוגים מרכזיים. ראשית, אופי הדיון: נראה כי ברנדס ידעה היטב שפוסקת הלכה המקובלת על הבריות היא מנועה להיות מטעמים של הדרה מגדרית, לכן זירת הפעולה בה היא בחרה לפעול, היא הזירה הציבורית הישראלית הכללית. הקורא המדומיין אליו הפנתה ספר זה, הוא בן הבועה, ישראלי-חילוני, פתוח ורצוי משכיל. ברנדס מניחה כי הקורא הוא פחות או יותר בור בכל מה שקשור מעולם הרוח היהודי, והיא מושיטה לו יד, ומבקשת להוליך אותו בנעימות דרך עולם הערכים היהודי ממנה היא מזמינה אותו לשאוב.

בחירה זו, גם אם ניתן להבינה, אי אפשר להצדיקה. האתגר שנטלה על עצמה ברנדס, גדול מדי מכדי שאפשר יהיה למענו לקורא ההדיוט. כתיבה מן הסוג הזה דורשת מאמץ מעמיק יותר. על מנת להצדיק את "תכלית התורה", נדרשת התייחסות מקיפה יותר ושיטתית יותר. שוב ושוב, הקורא שאין זה לו מפגש ראשוני עם מכמני תרבותנו מוצא את עצמו מתוסכל מהקף הדיון הלא ממצה שברנדס עורכת.הספר, בסופו של דבר, הוא אסופה משודרגת של מאמריה מתוך העיתון "ישראל היום", הגיע העת שברנדס תמען ספריה, לא רק אל הקורא הפשוט. כשם שהרב ישראלי ז"ל ידע להוציא ליד שו"ת "במראה הבזק" גם את "ארץ חמדה", טוב תעשה ברנדס אם תפרוס את עושר יריעת עולמה הרוחני, ותוציא תחת ידיה דבר הלכה פסוק היטב.


הבעיה השניה קשורה בעבותות לראשונה, וייתכן כי אם ברנדס היתה ממצה את אופק הדיון, לא היינו נדרשים לה. קריאה צמודה בפסקיה מעוררים שאלות אודות תוקף הגזרה שבין המטא-הלכה שהיא מוצאת, לבין פסקיה. כך למשל, פסיקה רופפת וכתיבה לא מדויקת מספיק מצויהבפרק אודות המתת החסד. בפרק זההיא מתארת את סיפור מותו של רבי חנינא ש"לא הסכים לזרז את קצו בפעולה אקטיבית כמו שאפית עשן. אבל הוא כן הסכים, ואף ביקש, שיסירו ממנו את הספוגים שמעכבים את מותו... עיכוב המוות הוא עינוי, עינוי קשה, ואין שום מצווה למות בעינויים" (עמ' 27) אולם אם הסוגיה היא דווקא עיכוב המוות, מה ההבדל בין הספוג לשאיפת העשן? לא ברור. כך גם הכתיבה אינה הדוקה מספיק, ולכן מצערת היא את הקורא הרציני, למשל בדיון אודות הומוסקסואליים, שם ברנדס כותבת: "איך אפשר לדבר גבוהה גבוהה על אידיאל המשפחה היהודית, ובה בעת למנוע מיהודים את הזכות להקים משפחות ולהוליד ילדים?" (עמ' 45)אפשר להסכים או לא להסכים עם מסקנתה כי "בקרוב מאוד, מדינת ישראל תעניק להומוסקסואלים שוויון זכויות מלא." אולם הכנסת עניין הזכות לסוגיה היא צורמת. אם לברנדס יש תלונות אודות הזכויות הטבעיות להולדת ילדים על ידי גברים הומוסקסואליים עליה להפנות אותם לבורא עולם, לא למחוקק.


הבעיה השלישית וקשה ביותר היא ההתבטלות האידיאולוגית בפני ערכים אלטרנטיביים. לעיתים נדמה, ויתכן שהדבר הוא תוצר של הבחירה בקהל היעד עליה דיברנו קודם לכן, כי ברנדס מוצאת אידיאלים, ומטא-הלכות, גם במקומות שהם לא נמצאים שם. במקום שאיפת אמת, צצה התבטלות רעיונית בפני הצַיִיטְגַיִיסְט המערבי. כך למשל היא כותבת כי: "היהדות היא אוקיאנוס של דעות ורעיונות. זה טיבה. זו גדולה. כל אדם יכול למצוא בה מקורות כרצונו..." (עמ' 41) אמירה מרחיקת לכת זו, היא פליטת קולמוס שחותרת תחת ספר עצמו, לתורה כפי שברנדס יודעת היטב, יש 70 פנים, לא 71. לתורת החיים שלנו יש יסוד אותנטי, עלינו רק לעמול הרבה למצוא אותו, ואח"כ ברוח הכתיבה הנשגבת של ברנדס לנסות ולפסוק לאורו בצניעות ובזהירות הלכה לחברה הישראלית.


סופו של דבר, חסרונות הספר, בטלים ומבוטלים, ביחס לחשיבות העצומה של המהלך התרבותי אותוברנדס מובילה. טוב יעשו חכמינו כולם אם יפסעו בדרכה הנחשונית, ויביאו בפנינו פסיקה רצינית ומעמיקה המתמודדות עם שאלות השעה הבוערות. התובנות החכמות והמרשימות שברנדס מצליחה להאיר בפרקים רבים לאורך הספר, יענינו ויאתגרו כל קורא ציוני הצמא להלכות מדינה יהודית. בפרקים רבים ברנדס מפליאה להצביע ברגישות על הדרך ליישם רעיונות יהודיים עתיקים, כך למשל בפרק הנפלא על תוכחת הנביאים, או בפרק על בת פרעה אותה היא מציגה כחסידת אומות העולם הראשונה.אומץ עמדותיה כפול: לא רק הבעת תוצאות העיון שלה דורש אומץ, יותר מכך, יש להעריך את האומץ לחרוש את נתיב הריבונות היהודית, נתיב הממתין לזורעים 2000 שנות גולה.

פוסטים אחרונים

הצג הכול