בשנת 2016 נפתח, בהשקעה של 24 מיליון דולר, סמוך לרמאללה, המוזיאון הלאומי הפלסטיני. המוזיאון שנועד להציג את ההיסטוריה, המורשת והתרבות הפלסטינית, נפתח באופן לא מפתיע, ללא מוצגים. הסיבה לכך ברורה, אין היסטוריה פלסטינית.
את ההיסטוריה העתיקה של הפלסטינים סיכום אסף וול, בספר שהפך לרב מכר באמזון, "היסטוריה של העם הפלסטיני: מימי קדם ועד לעידן המודרני". הספר ריק כמובן.
אבל זה לא סיפור מצחיק. אם אין היסטוריה פלסטינית, איך אפשר לדבר ברצינות על העם הפלסטיני, לאומיות פלסטינית ומדינה פלסטינית?
רה"מ גולדה מאיר שבה וחזרה על טיעון זה לאורך שנים:
אין עם פלסטיני, בדיוק מאותה סיבה שאין עם ירדני. יש עם ערבי. לעם הערבי יש שפה, תרבות, ודת. ומכיוון שאין עם פלסטיני, פתרון מדיני המבוסס על התפיסה של מדינה פלסטינית הוא שגוי.
שאלה: בראיון מפורסם ל"סאנדיי טיימס" הלונדוני ביוני, 1969, צוטטת כאומרה: "אין דבר כזה פלסטינים". האם את עדיין דבקה בדעה זו?
תשובה: אמרתי שמעולם לא הייתה אומה פלסטינית. האנשים שחיו בעבר בפלסטין חיו אז 19 שנים כאזרחים ירדנים...
"שיחה עם גולדה מאיר" 27 באוגוסט 1972, ניו יורק טיימס
לב הטיעון של רה"מ מאיר הוא ש'עם' ו'לאומיות', הם שני מושגים דומים, אך שונים באופן משמעותי. ואכן, הבלבול ביניהם מוביל לטירוף פוליטי במזרח התיכון.
האם המציאות השתנתה בצורה כה קיצונית מאז ימי רה"מ גולדה מאיר? האם נולד, יש מאין, עם פלסטיני? האם יש לאום פלסטיני כזה? והאם נוכל לבסס עליהם את הפתרון המדיני שלנו למזרח התיכון?
**
ישנן שתי אסכולות מרכזיות בחקר הלאומיות. האסכולה שנקראת מודרניסטית, ואילו ההפוכה הנקראית פרימורדיאלית. מהגישה הפרימורדיאלית מסתעפת גישה שלישית שנקראת אתנו-סימבולית, אך נוותר עליה לצורך דיון זה.
האסכולה הפרימורדיאלית (והאתנו-סימובלית) מניחה שהאדם הוא יצור חברתי, שמשתתף בקהילה אתנית תרבותית עם יומרה פוליטית. ולכן עמים מבקשים לממש את עצמם במדינות. בין החוקרים וההוגים של הגישה הזו ניתן למנות את יוהן הרדר, אתוני סמית, אדירן הייסטינגס, ארנסט רנאן, יורם חזוני, סטיבן גרוסבי, אסף מלאך ועזר גת.
הטיעון שלהם הוא שגם אם מדינות לאום באירופה הם תופעה מודרנית, הרי שהם המשך של מטען תרבותי, סימבולי ואתני, שקדם למודרניות. לכן למשל אפשר למצוא דפוסיים לאומיים מובהקים החל מהמאה התשיעית באי הבריטי. זאת ועוד, אין מדובר כלל בתופעה אירופאית, ולכן היא לא קשורה למודרניות. הלאומיות היא נטייה אנושית שחוזרת על עצמה גם בתקופות לא-מודרניות בעליל. מיותר לציין שאין טענה זו מניחה שכל האומות הנוכחיות, הן בהכרח המשך של אומות עתיקה, או שמדובר באיזושהי חלוקה מטאפיסית נצחית. אומות נולדות ומתות בתהליכים היסטורים רגילים. הם פשוט מניחים שהלאומיות איננה המצאה מודרנית. זאת בניגוד לאסכולה המודרנית, שעכשיו קל להבין את שמה המתעתע.
אסכולה זו, שבין הוגיה ניתן למצוא את אלי כדורי, ארנסט גלנר, בנדיקט אנדסון, הנס קוהן, אריק הובסבאום ושלמה זנד, גורסת שהלאומיות היא תופעה מודרנית. האדם לדידה, הוא אמנם יצור חברתי, אך בלי קשר למסגרת פוליטית. ההמונים לא שאפו לאורך ההיסטוריה ליייצר אחדות בין זהות אתנית, ותרבותית לבין היחידה הפוליטית. בקשת הזהות היא עניין מודרני, שלפי המחמירים בגישה, נוצר במחצית השניה של המאה ה-19, משלל אינטרסים פוליטייים. כלומר כאשר ג'וזפה גריבלדי פועל לאיחוד איטליה ב 1871, אין באמת איטליה. זו המצאה של מסורת, מצג שווא. לדידם, רק בעת החדשה בני האדם החלו לראות את עצמם חלק מלאום ולתבוע זכויות פוליטיות ולאומיות. אין עם ואין דת. הכל אינטרס פוליטי. המצאה מודרנית.
איזו אסכולה צודקת? תלוי במקרה.
ישנם מקרים ברורים, של מדינות פוסט-קולניאליות שונות, שבהן צורפו שורה של שבטים וקבוצות אתניות על ידי השלטון הקולינאליסטי האירופאי למדינה אחת. מאידך ישנם מקרים ברורים, שדווקא ידה של האסכולה הפרימורדיאלית על העליונה. ישנן כמה דוגמאות מובהקים לעמים עתיקים, עם תודעה פוליטית ארוכה: סינים, יפנים, יוונים, פרסים, הינדים, ארמנים ויהודים.
נחזור לעניינו – הפלסטינים. האם גולדה צדקה, ובאמת אין עם פלסטיני?
התשובה היא כן, אבל. אין עם פלסטיני, אבל יש לאום פלסטיני.
בשביל להסביר את הטיעון ראשית נחזור על ההבדל בין "עם" לבין "לאום". המושגים "עם", ו"לאומיות" מתארים ממדים שונים של זהות קולקטיבית וארגון חברתי-פוליטי. "עם" זו קבוצת אנשים שיש להם מאפיינים משותפים, למשל העם הערבי – יש לו שפה, תרבות, היסטוריה וזהות אתנית ודתית. מאידך "לאומיות" היא אידאולוגיה פוליטית המבקשת באופן עקרוני, לסדר את העולם בהתאם למדינות שהן יש ריבונות לעמים. בדר"כ לעמים יש תנועות לאומיות. לתנועה הלאומית של העם היהודי קוראים למשל התנועה הציונית.
תנועות לאומיות מצדיקות את קיומה של מדינה לאום על מנת לשרת ההגדרה העצמית של העם. זהו צידוק לאומי-רפובליקאי. צידוק זה טוען שעל מנת שעם יכול לבטא באופן מלא את עצמו, הוא זקוק לריבונות במדינה עצמית, שתאפשר לו לבטא את עצמו באופן חופשי.
זאת ועוד, מדינת לאום מאפשרת לכל פרט לקחת חלק במסגרת פוליטית המחזקת את תחושת השייכות בין הפרט לכלל. סדר פוליטי לאומי, אם כן, הוא לא מוסרי, אלא הוא גם יעיל, שכן מדינת לאום מאפשרת לייצר הזדהות, לקדם צדק חברתי ואחווה, ואף מסייע ליציבות הבינ"ל.
מדוע לא קמה מדינה פלסטינית בין 1948 לבין 1967? זאת משום שאין עם פלסטיני. הלאום הפלסטיני, הומצא באמצע המאה-20, כתגובה להקמת מדינת ישראל, והוקם למען מטרה אחת – חיסולה. הדבר בא לידי במפורש ביטוי במסמכי היסוד של האמנה הפלסטינית בשנת 1964 (שימו לב לפני ה"כיבוש"). סעיף 19: "חלוקת פלסטין משנת 1947 והקמת ישראל בטלות מיסודן...משום שהן נוגדות את רצון העם הערבי".
אם כך, נשאלת השאלה מה מצדיק את הקמתה של מדינה פלסטינית? שום דבר. לעם הערבי בגלל נסיבות היסטוריות, ישנן 21 מדינות לאום: מצרים, עיראק, ירדן, לבנון, ערב הסעודית, סוריה, תימן, לוב, סודאן, מרוקו, תוניסיה, כווית, אלג'יריה, איחוד האמירויות הערביות, בחריין, קטר, עומאן, מוריטניה, קומורו, סומליה, ג'יבוטי. מדינות אלו מאפשרות לעם הערבי לבטא את עצמו באופן מלא. הוא לא זקוק למדינה לאום נוספת בשביל לאפשר לעם הערבי לבוא לידי ביטוי.
זאת ועוד, המחשבה שמדינה פלסטינית תסייע ליייצר יציבות האזורית, או תתרום לצדק ולאחווה, נבדקה היטב ב 30 שנים האחרונות. את תוצאות הניסוי ראינו כולנו בטבח שמחת תורה. הלאום הפלסטיני לא קם על מנת לשרת את עצמו, את האנושות, או את הצדק. התכלית המרכזית היחידה שלו, היא חיסול הציונות.
נותרנו עם שני תירוצים להענקת מדינה ללאום הפלסטיני.
1. התפיסה המערבית מבקשת לבסס צדק על ידי הענקת זכויות אזרח לכל אדם כחלק ממדינת לאום. אולם אם הדרישה היא להעניק זכויות אזרח, אלו צריכות להתקיים במדינות לאום ערביות אחרות ולא על חשבון חיי היהודים במדינת ישראל. העם הערבי מתבטא היטב, והלאום הפלסטיני הביא לעולם, בהתאם לכוונת הוריו, רק מוות, טבח וטרור.
2. הפרספקטיבה המוסלמית – האימאם אבו חניפה פיתח את הדוקרטינה לפיה העולם מחולק לשניים: דאר-אל-איסלאם - כלומר, מדינה בריבונות מוסלמית, שבה מיושמים חוקי השריעה, ואשר חולקת גבולות עם מדינות מוסלמיות אחרות. ודאר-אל-חרב - מדינות שהאסלאם עדיין לא כבש, שאיתן תמיד יש מלחמה, גם אם יתכנו הפוגות זמניות. הגאולה תגיע כאשר כל העולם יהפוך לדאר-אל-איסלאם.
אבו חניפה 699-767 לספירה
ישראל, במונחים אלה, היא בעיה תיאולוגית. מאחר וארץ ישראל היא אזור שהיה דאר-אל-אסלאם, והפך לדאר-אל-חרב, ולכן מייצג רגרסיה בתפיסת הגאולה המוסלמית, וככזה, דורש ג'יהאד לשחרור אדמת הווקף.
הטרגדיה היא בנאיביות מחרידה (ספוגה באנטישמיות), התפיסה המערבית משתפת פעולה עם האתוס המוסלמי במאבק במדינת ישראל במשך שנים, לא רק במימון סוכנות הפליטים של אונר"א, שמטרתו לשמר את בעיית הפליטים, כך שהם וצאצאיהם יהיו כלי לחץ מתמיד להרס הדמוגרפי העתידי של מדינת ישראל. אלא גם בדרישה החוזרת ונשנית להקים מדינה ללאום ללא עם. מדינה שאם חלילה תקום תשרת את תכלית הקיום של הלאום שלה - חיסול ישראל.
**
להרחבה על לאומיות מומלץ לעיין בספריו ומאמריו של ד"ר אסף מלאך: מבוא ללאומיות: https://hashiloach.org.il/%D7%94%D7%AA%D7%A1%D7%91%D7%99%D7%9A-%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99-%D7%A9%D7%9C-%D7%97%D7%A7%D7%A8-%D7%94%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%9E%D7%99%D7%95%D7%AA/… בהקשר הפלסטיני: https://web.archive.org/web/20151216180326/http://www.ariel.ac.il/images/stories/site/management/rd/social_publications/mamarim20/16.pdf… בהקשר היהודי-ישראלי: https://ybook.co.il/book/7648/%d7%9e%d7%94%d7%aa%d7%a0%d7%9a-%d7%95%d7%a2%d7%93-%d7%9e%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%aa-%d7%94%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99%d7%9d