אפשרות של חירות מדומיינת


המונחים "ימין" ו"שמאל", שאנחנו אוהבים כל כך להשתמש בהם כמבטאים של אידיאולוגיות פוליטיות, מקורם במקומות הישיבה של סיעות שונות בפרלמנט הצרפתי, שנקרא "האסיפה הלאומית" בתקופת המהפכה הצרפתית. בשל סכסוך עם המלך, האסיפה התכנסה במגרש שמושבים מצויים משני צידיו, השמאלנים היו היעקובינים – אלו שתמכו בשוויון חברתי וכלכלי מלא שלטון ריכוזי, עריפת ראשים ומחיקת העבר, ואילו הימנים היו כל השאר, שצידדו בשינויים מתונים יותר במבנה המשטר והשלטון.


אדם סביר ישאל את עצמו מה הקשר בכלל בין היעקובינים ומתנגדיהם של 1789 לפוליטיקה הישראלית המודרנית. ואכן נראה במבט ראשון כי יש כאן שיתוף השם בלבד. אולם תפיסת העולם המסתתרת מאחורי המחלוקת שבין הימנים לשמאלנים של המהפכה הצרפתית, מלווה אותנו בעצם עד ימינו אנו.


המחלוקת הזו נוגעת לתפיסות עולם מאוד בסיסיות וראשוניות, ופעמים רבות אין אלו בהכרח תפיסות מודעות, אבל המסקנות הפוליטיות השונות מבוססות על השורשים הרעיוניים המאוד אינטואיטיביים הללו.


הסיסמא של המהפכה הצרפתית היתה חירות, שיוויון ואחווה. הויכוח הפוליטי הקלאסי נוגע לשאלת מערכת היחסים בין החירות לבין השוויון. זו הדילמה שמאוחר יותר ניסחו הוגים משני צידי המתרס, כמו האייקורוסו. מצד אחד הימין, האייק וחוגו– שהעדיפו את החירות, קיבלו את הנחת היסוד שיש לאמץ את האדם כפי שהוא ולטפח את זכויותיו, ולכן קידמו הגות שבה ליברליות משמעותה החרות לבחור; ומצד שני השמאל וממשיכי דרכו של רוסו, למרות ההתנגשות המובנית בין שיוויון לחירות, לא היו מוכנים לוותר לא על השיוויון ולא על החירותוהציעו "ליברליזם" שיהפוך שני קטבים אלה לאחד, ולשם כך ביקשו לבנות חברה חדשה ואדם חדש. הפתרון הליברלי הימני, מעדיף את החירות האנושית ולכן מטפח אינטרסים פרטיקולריסטיים, זאת משום שהוא מאמין שבני אדם הם יצורים תבוניים, בני חורין, בעלי אינטרסים ושאיפות לגיטימיים לשחק משחק חופשי במגרש הפוליטי. לדידו, לא רק שהאינטרסים הפרטיים לגיטימיים, אלא גם ההתנגשות בין אינטרסים שונים היא כזו. תפקידה של המדינה אינו ליישב אותם באופן כפוי, אלא לדאוג שההתנגשות תתקיים במסגרת כללים ברורים ולא תגיע לידי אלימות. כאשר לעצם התנגשות יש מימד רצוי, משום שבסופו של דבר היא תועיל לחברה כולה.

הפתרון השמאלי הקלאסי, מאידך, מעדיף את השוויון בין חברי הגוף המדיני. רוסו ביקש לפתור את הפרדוקס שבין חירות לשיוויון באמצעות הרעיון כל אדם מפקיד מרצונו את כוחו לידי הנהלה חיצונית המבטאת את הרצון הכללי, כך כל פרט ופרט נדרש להתמסר מרצונו לידי הקהילה,ומכיוון שכולם עושים זאת הרי שהאדם מתמסר בעצם לעצמו. כך משמר רוסו לכאורה את החופש ואת הציות גם יחד. כל אדם הוא באותה השעה ממש גם הריבון, וגם נתין המציית לריבון. כל הרצונות של כל הפרטיים מתכנסים לתוך "הרצון הכללי", כלומר, לעם כגוף יש רק רצון אחד. מכאן שבכל אדם מתקיימת פרדוקסליות מסוימת. הרצון הפרטי, (של בעל העסק למשל להרוויח הרבה כסף ולשלם כמה פחות לעובדים שלו), ומצד שני הרצון הכללי, שהאדם נדרש להכפיף אותובסופו של דבר לטובת הרצון הכללי. לכן, אליבא ההגות השמאלית, על נציגי הריבון, קרי המדינה, לכפות בכוח על כל פרט ופרט להישמע לרצון הכללי. התביעה מהפרט להישמע לרצון הכללי, פירושה לשיטתם,הגשמת חירות האמתית. החוק הכללי שנקבע על ידי העם, הוא זה שקובע את הרצון הכללי, ולכן הרצון הכללי מטבעו נוטה תמיד לטובת הכלל.כך מוטל על השליט ליישם את החוק, ולשרת את הריבון. כך ניתן לכאורה היה לייצר חברה שמונעת מצב שבו האזרח העשיר יהיה כה עשיר עד שיהיה ביכולתו לקנות אזרח אחר. זוהי דרך האמורה למנוע מצב שבו לאחדים יש יותר מדי ולאחרים אין כלום.

אולם, תלמידיו של רוסו כשלו במבחן ההיסטורי. האוטופיסטים שביקשו לשנות את טבע האדם נחלו כשלון חרוץ. ההבטחה לגאולה אנושית על ידי יצירת חברה מתוכננת היטב, אסרה את כל מי שהתנגדלרצון הכללישוב ושוב בבתי אסורים. עד שבכל המקרים התברר בסופו של דבר, שרוב האזרחים בעצם מתנגדים לרצון הכללי של השלטון. הדילמה הקלאסית של תלמידי המהפכה הצרפתית נותרה. מצד אחד שוויון חונק את החירות, ומצד שני חירות אבסולוטית חונקת את השוויון. אולם הקושי בניסיון העכשוי לתיאור המחלוקות בין ימין לשמאל גדול אף יותר. לא רק משום שהשחקנים הפוליטיים פועלים לעיתים קרובות בחוסר עקביות, אלא משום שהם יונקים ממקורות השראה שונים שאינם עקביים אלה עם לאלו . (כך למשל למתבונן מבחוץ הפער האידיאולוגי שבין מפא"י למפ"ם יכול להראות זניח, ממש כשם שהפער שבין מרכז הרב לבין הר המור יכול להראות זניח. אולם ככל שמתקרבים ומבינים את תפיסות העולם, הרי התהום הרעיונית צצה ועולה.)


אחת הבעיות הקשות בניסיון לתאר את המחלוקת בצורה עקבית נוגעת לעלייתה של הפילוסופיה הפוסט-מודרנית. הפוסט מודרניזם הפך לאסכולההמשגשגת ביתר של תקופתנו, במיוחד בחוגי השמאל, אך לא רק. כך למשל,כאשר הנשיא האמריקאי בוש ביקש לתאר את ההבדל בין ארה"ב לבין אירן, הוא תיאר את אירן כמדינת "ציר הרשע", הוא המשיך ואמר כי לארה"ב ולאירן יש "ערכים שונים". קביעה זה התקבלה בבוז על ידי רוב השמאל האמריקאי - פשוט משום שהשמאל הזהשרוי כיום עמוק בתוך פילוסופיה פוליטית המבקשת לחרוג "מעבר לטוב ולרע". זו פילוסופיה שאיננה מכירה כלל בתפיסה פנימית אנושית של "טוב" ו"רע", ולכן אין משמעות בדיבור על טוב ורע. משמעות התרבות הפוליטית שצמחה סביב ההגות הפוסט מודרנית היא שהטוב והרע אינם קיימים במציאות האובייקטיבית, אלא הם עניין של ערכים, כלומר מבוססים על תחושה אישית סובייקטיבית. המשמעות הפוליטית של הרעיון מרחיקה לכת: אם לטוב ורע אין משמעות, אזי אין גם משמעות למאמץ האינסופי להמנע מהרע ולעשות את הטוב. זהו השערלגיהנום הניהיליזם. אולם יש גם צד שני למטבע. זו אפשרות רעיונית שניתן לכנותה פוסט-מודרניות ימנית.ומאפיינת גם חוגים דתיים הולכים ומתרחבים. אם המודרניסטים הימניים, תלמידי ברק והאייק, שעל פי ערכים מובהקים של טוב ורע, היו ספקניים ביחס ליומרות השמאליות לבנות חברה חדשה ואדם חדש, הרי שהפוסט מודרניסטים הימנים, תלמידיו של דויד יום, מקבלים את ההנחה כי אין טוב ורע אובייקטיבים, (או גרסא פחות אלימה לפיה יש טוב-ורע, אובייקטיבים, אולם הגישה אליהם איננה אפשרית, או חלקית ביותר לאדם), ולכן הם מבקשים להמציא ערכים, ולחיות ואף למות למענם. קידוש טוטלי של הערכים המומצאים הוא מעשה נאצל, זאת משום שפירושיו של האדם הם המכתיבים לו את חוקי החיים, ולא הנאמנות למסורות, שלדידו, אינן מבוססות דיו.


במילים אחרות, אם בבסיס המהפכה הצרפתית עמד ויכוח בין שמאל שדרש שיוויון וחירות גם יחדולשם כך ביקש להנדס מחדש את בני-האדם ואת החברה האנושית, לבין ימין שהעדיף אתחירות ומסורת, שהיה סקפטי ביחס לאפשרות שינוי טבע האדם, הרי שמשמעות ההגות הפוסט-מודרנית עִיקרה לכאורה את הוויכוח מעיקרו. שהרי האמונה בשיוויון בדיוק כמו האמונה בחירות, או האמונה באלהים, היא אמונה ממוצאת שאין לה שום תוקף אובייקטיבי של טוב או רע, אמת או שקר.


**

שתי מסורות פילוסופיות נוספות מצטרפות לקלחת. מצד אחד זרם פילוסופי שמקורו ביוון, והשפיע רבות על הפילוסופיה הצרפתית השמאלית, גורס כי יש לנצל את יכולת החשיבה הקיימת באופן פוטנציאלי בקרב כל אדם, בכל מקום ובכל עת, זאת על מנת לייצר עקרונות של חיים טובים ומשטר צודק ללא שום הבדל של דת, גזע, או אומה, אותו אפשר יהיה להנחיל לכל אומה ואומה. זה מאפיין קלאסי של השמאל במובנו הישראלי - השאיפה לקוסמופוליטיות.

מאידך, זרם פילוסופי שצמח בגרמניה, וסובר שהערכים הם פועל יוצא של רוח העם, ולכן יש להם משמעות רק לבני אותו העם. מכאן אין חשיבות חיובית להשתחררות האדםמתרבותו, (כגון הבוז העמוק הנשקף לעבר התרבות היהודית מרחוב שוקן). ממש להפך, על האדם להעמיק בתרבותו, ולהתרחק מהקוסמופוליטיות הפוליטית.

במילים אחרות, תפיסת העולם השמאלית גורסת כי הדברים החשובים, הם הדברים המשותפים לכל בני האדם, ותפיסת העולם הימנית גורסת כי הדברים המשותפים לבני האדם, נמצאים ברובד נמוך, בעוד שהרובד הגבוה הוא תוצר של תרבות. שתי התפיסות מסכימות כי חיים, חירות ובקשת קניין, הם עניינים משותפים לבני-אדם, ההבדל ביניהם, בהקשר הישראלי, הוא במשקל שהם מייחסים להיותם יהודים, כלומר בנים לתרבות ייחודית.


האופציה הפוסט-מודרנית ימנית יהודית, מניחה גם היא כי לא קיימת הוויה, אלא רק פרספקטיבות חלקיות של תהליך ההתהוות. התפיסה היאהממשות, הדברים למעשה לא קיימים כשלעצמן, אלא הם בעצם רק נתפסים.שוב, זו תפיסה שמבוססת על הרעיון כי האדם הוא ישות יוצרת ערכים, ולא ישות החושפת את הטוב. לדידה, ערכים אותנטיים הם אלה שעל-פיהם אפשר לחיות. הם אלו המעצבים את דמותו של העם. לא האמת שבהגות משה רבנו היא המייחדת אותו, אלא עצם היכולת של משה רבנו, ואולי יותר מכך של עם ישראל ליצור תרבות. ערך הוא ערך רק כאשר הוא מקיים את החיים ומרומם אותם.

הבעיה שצפה היא אחת לאורך ההיסטוריה: מאחר והערכים אינם רציונליים, ואינם מעוגנים בטבע, הרי שיש לאכוף אותם ולהתגבר על ערכים מנוגדים להם. יצירת ערכים והאמונה בהם, הן פעולות של רצון, הדורשות מאבק. כלומר אין לדעת מהו הגורל, אלא יש לרצות בעתיד ולהביאו לידי התממשות. לפיכך פוסט מודרניזם ימני, המכיר ברלטיביזם תרבותי, חייב לדאוג לתרבות יותר מאשר לאמת, משום שהוא נאבק למען התרבות תוך כדי הידיעה שאין בה אמת.

הימין הפוסט מודרני גורס כי בני אדם זקוקים למיתוסים על מנת לחיות. ומכאן ש"הרצון" הפך למילת מפתח לימין ולשמאל גם יחד. החשיבות העצומה שיש בתרבות התל-אביבית, המבטאת את השמאל הפוסט-מודרני, ל"ביטוי העצמי" ול"אותנטיות" נובע מנקודה זו ממש. אולם בעוד הימין הפוסט מודרני מחפש מיתוסים שיניעו את הקולקטיב, השמאל הפוסט-מודרני עוסק ביצירת תרבות של תלישות נטולת שורשים ומסר. המסר באומנות הפוסט מודרנית התל-אביבית הוא שאין מסר, כך מוצגים לראווה ביטויים ומאווי נפש של אומנים- דימויים מופשטים חסרי כל קשר למציאות אובייקטיבית. בניגוד מובנה לאומנות המאפיינת את הימין, המודרני והפוסט-מודרני, המבקש לבטא ביצירתו רגש קולקטיבי.

על רקע זה צצו ועלו לאורך ההיסטוריה היהודית המודרנית שתי פרדיגמות עיקריות להבנת המעשה הציוני. האחת ביקשה בסופו של דבר לראות ביהדות פולקלור פרטיקולרי של החברה הישראלית; הציונות, כשיטת ארגון משמרת חיים לקהילה נרדפת אשר לה באופן עקרוני ראיית עולם קוסמופוליטית. השניה ביקשה לראות בציונות מפעל של מימוש העמקה תרבותית. הציונות כהגשמה פיזית של רעיונות שכמעט אבדו בתהום הגלות. דרך הריבונות היהודית כמקור ליצירת רנסנס לאומי. זוהי השיבה לארץ ישראל - שיבה לשפת הקודש, שיבה לעולם התרבות ושיבה לעולם הערכים. ששיאו של הרנסנס הוא יצירת אלטרנטיבה אותנטית לקוסמופוליטיות חסרת הזהות, בדמות יצירת סט ערכים לאומי שיש לו חזון ומשמעות אוניברסלית. כלומר, בעוד השמאל הישראלי לומד היסטוריה ותרבות, הימין נזקק להם, לא בכדי לספר על העבר, אלא על מנת להשיב את העבר לתחיה. ההיסטוריה והתרבותלשיטת הימין הפוסט-מודרני הם אלו שמסבירים לנו את עצמנו והם אלו שבאופן פרדוקסלי הופכים את העתיד לאפשרי.

** הפוסט מודרניות במובנה השמאלי מבטאת את תחיית ריבוי האלילים. אם האל האחד מייצג את האמת האחת,אז ריבוי האמיתות, מייצגות את ריבוי אלילים, גם ללא האלילים עצמם. במילים אחרות, אברהם מנתץ הפסלים בחנותו של נחור, לא ניתץ רק פסלים של אלוהות מדומיינת, אלא ניתץ את האפשרות של ריבוי אמיתות. אלהים אחד, ביטא מקור אחד של אמת - מקור אחד של אסתטיקה- אתיקה-לוגיקה. הפוליתאיזם המודרני גם ללא מושג ריבוי האלים עצמם, חיסל את רעיון המקור היחידי של האמת, והניע תהליך של רלטיביזם המחסל לא רק את היפה והמכוער, הטוב והרע, אלא גם את האמת והשקר.

בעיית דורנו נעוצה בכך שהרודנות מחשבתית מאפיינת את מוקדי יצירת התודעה הקולקטיבית בישראל, ומקדמת באופן מודע בכוחניות את העבודה הזרה של ריבוי האמתיות. השמאל הישראלי משתמש בכוח על מנת להבטיח אחידות מחשבתית.זהו מרובע הקסמים: אקדמיה-משפט-תרבות-תקשורת.יד רוחצת יד, וממחזרת באובססיביות את עמדותיה היא.הדומיננטיות המוחלטת הזו שואפת לייצר מציאות המבקשת לעקור מן היסוד את המודעות לאפשרות פוליטית רעיונית שונה. כתוצאה מכך כל אלטרנטיבה פוליטית להגמוניה הרעיונית הנוכחית, הופכת לבלתי מתקבלת על הדעת, ולכן הזויה. זו אליטה פוסט- מודרנית ופוסט-ציונית שהצליחה לאסוף אליה את הרע שבכל העולמות. היא גם לא מאמינה במציאות אובייקטיבית, גם מבקשת לכפות ערכים קוסמופוליטיים, וגם לא מקבלת את רעיון הרצון הכללי של רוסו. כפי שהיטב להסביר יצחק בן אהרון לאחר ההפסד בבחירות של 1977, כשאמר: "אם זה רצון העם אז צריך להחליף את העם". את העם אי אפשר להחליף ולכן מאז האליטה נלחמת בו, בזה לו ובאמונותיו המסורתיות, ומעבירה את מוקדי קבלת ההחלטות מנציגיו בכנסת אל עבר ה"אדם הנאור". זהו ההקשר הנכון להבין את המעשה הנועז של הפוסט-מודרניות הימנית-יהודית. זהו לא רק מאבק הרואי למען בריאת ערכים ובריאת האל יש מאין,במובן העמוק ביותרהפוסט-מודרניסטים הימניים מבקשים להמשיך דווקא מתוך הנחות יסודועקרונות ההגות הפוסט-מודרנית את המאבקהקלאסי באלילות עצמה. אולם הסכנה הגלומה בבריאת ערכים יש מאין, גם אם הם מבקשים להאבק באלילות עצמה, היא סכנה עצומה שכן בריאת הערכים,באשר הם, עלולה להיות פתח למדרון חלקלק שסופו מי ישורנו.

פוסטים אחרונים

הצג הכול