הקדמה למהדורה החדשה של מסה על האדם מאת ארנסט קסירר

ספרו של ארנסט קסירר על האדם פורסם לראשונה בשנת 1944, בשלהי חייו ויצירתו, ומסמן נקודת סיכום רפלקטיבית בפרויקט ההגותי הרחב שהניע אותו לאורך שלושה עשורים. קסירר לא הציג כאן תוספת שיטתית לכתביו הקודמים, אלא מבקש להציע לקרוא תיאור תמציתי ומבואר של עקרונות היסוד שעמדו בבסיס ספרו  המונומנטלי הפילוסופיה של הצורות הסימבוליות –  פרויקט בן שלושה כרכים שבו הציג ניתוח טרנסצנדנטלי רחב היקף ויוצא דופן של התרבות האנושית כמערכת מתפתחת של צורות סמליות. ואולם, בניגוד לאופיים הקשה של אותם כרכים,  הספר על האדם פונה לקהל רחב יותר, ומנסח את הגותו פורצת הדרך בצורה המשלבת בהירות עם עומק.

במובן זה, על האדם ממלא פונקציה הדומה לזו שהועיד עמנואל קאנט לספרו הקדמות לכל מטפיזיקה בעתיד שתוכל להופיע כמדע. קאנט, שהשפיע עמוקות על הגותו של קסירר, כתב את ה"הקדמות" כמענה לאי־ההבנה הרחבה שעורר ספרו המורכב והראשוני יותר, ביקורת התבונה הטהורה. כשם שקאנט ביקש ליצור פורמט שינגיש את עקרונותיו הפילוסופיים לציבור קוראים רחב יותר, בלי לוותר על עומקם המהותי, כך גם קסירר מבקש כאן להציע שער נגיש ובהיר אל רעיונותיו, ברוח אותה מסורת פילוסופית שהנחיל קאנט.

למרות השפעתו החשובה של קאנט על הגותו של קסירר, אין לראות בקסירר ממשיך אפיגוני בלבד של המורשת הקאנטיאנית. במפעלו המרכזי, הפילוסופיה של הצורות הסימבוליות,  קסירר חרג מן המסגרת הקאנטיאנית הקלאסית ופיתח כיוון עצמאי וחדשני משלו. הוא הציע תיאור גמיש, דינמי ותרבותי־טרנסצנדנטלי של הרוח האנושית, שבו משמעות איננה נוצרת מתוך סובייקט תבוני אחיד, אלא צומחת ומתפתחת בשדות תרבותיים מגוונים כגון שפה, מיתוס, אמנות, דת ומדע. האדם, לפי קסירר, הוא בראש ובראשונה "animal symbolicum"   - לא ישות תבונית מופשטת ומבודדת, אלא יצור היסטורי ותרבותי אשר מעצב את עולמו באמצעות מערכות עשירות של ייצוג, ביטוי ופשר.

התפיסה שמציע קסירר גורסת שהמצב האנושי זקוק לפרשנות הנשענת על הקשר שבין הממד האפיסטמי והממד האנתרופולוגי. הוא מבקש לעמוד על התנאים שמכוננים את חוויית המשמעות האנושית לא במישור הפסיכולוגי והאינדיבידואלי בלבד, כי אם במישור הקולקטיבי והתרבותי. לפי קסירר, הבנתו העצמית של הפרט היא פועל יוצא של החשיבה הקולקטיבית המוטמעת בו. לכן הוא חוקר כיצד מיתוס, שפה, מדע ואמנות פועלים כ"צורות־עולם" (Weltformen), כלומר כמערכות של משמעות.  שאלות אלה אינן נענות רק בניתוח פורמלי, ודורשות מהלך פרשני רחב יותר, המזהה את התרבות כבסיס המכונן את עצם האנושיות.

במובן זה, הגותו של קסירר מתכתבת עם מסורת הגותית רחבה, הכוללת למשל את מושג "צורות־חיים" של

ויטגנשטיין המאוחר, את תפיסת הפרשנות של הנס גאורג גדאמר, את מחשבתו המוקדמת של מייקל אוקשוט ואת מושג המסורת של אלסדייר מקינטאייר. ואולם, ייחודו של קסירר נעוץ לא רק ברוחב ובעומק התשתית הפילוסופית שלו, המשלבת דיון אפיסטמולוגי ואנתרופולוגי עשיר, אלא גם בפרספקטיבה האינטגרטיבית שהוא מציע, המאפשרת דרך חדשה להבנת המצב האנושי עצמו.

בדיוק על רקע זה, כלומר מקומה של המשמעות התרבותית בתשתית החוויה האנושית, אפשר להבין טוב יותר את העימות הפילוסופי המפורסם בין קסירר לבין מרטין היידגר, שהגיע לשיאו בכנס דאבוס בשנת 1929.  במחלוקת זו ניצבו שתי תפיסות יסוד מנוגדות אודות טבע האדם: קסירר ראה באדם בראש ובראשונה יצור המכונן משמעות וסדר בעולמו באמצעות שפות, סמלים ותרבות, ולכן גישתו מאופיינת בממד של אופטימיות ביחס ליכולת האדם לעצב עולם של פשר וערכים. היידגר, לעומתו, סבר שהאדם אינו רק "מעצב משמעות", אלא הוא בראש ובראשונה ישות שנזרקה אל תוך הקיום, יצור החווה את חייו כפתיחות מתמדת, לעיתים מטלטלת וכאובה, אל מהות הקיום עצמו "היות־שם" (Dasein), ולכן גישתו מלווה בממד פסימי יותר למצב האנושי. במילים אחרות, קסירר האמין שהאדם בונה את חייו מתוך עיצוב יצירתי של עולם סמלי, בעוד היידגר חשב שהאדם נתון תמיד במצב ראשוני של חיפוש, חרדה וחוסר־ודאות, בלי יכולת אמיתית ליצור לעצמו עולם של משמעות יציבה. ויכוח זה איננו רק אירוע היסטורי; הוא מציין פער עמוק ועקרוני בין תפיסה הרואה בתרבות ובפשר דרך להתגבר על משבר האדם המודרני, לבין תפיסה המדגישה דווקא את המשבר עצמו כחלק בלתי נפרד ממהותו של האדם.  

קשה להימנע מהרהור היסטורי מצמרר, לנוכח הפער בין שני ההוגים: קסירר היה יהודי שנאלץ לברוח מהמשטר הנאצי, בעוד היידגר בחר להזדהות עם המפלגה הנאצית ואף לתמוך בה בגלוי. ולמרות זאת, בשנת 1944, לאחר שנמלט מאימת הנאצים לארצות הברית, הוציא קסירר את הספר שלפנינו אשר מגלם שבתוכו אחריות וכבוד ולכן גם אופטימיות, לגבי האנושיות עצמה. קסירר, למרות הכל, סירב לאבד את אמונו ברוח האדם. 

על רק דרמטי זה, ברור מדוע כתב קסירר את ספרו על האדם: הספר משמש כניסיון לתת מענה לאתגר הקיומי וההגותי שהציב היידגר. קסירר אינו מתכחש למשבר העמוק שחוותה האנושות במאה העשרים, אלא מבקש להעניק מחדש תוקף ומשמעות לתרבות, לרוח וליכולת האנושית ליצור סדר וסמל. בכך הוא מדגיש שאף אם המשבר הוא חלק בלתי נפרד מחוויית האדם, אין פירושו שהאדם חסר יכולת או חסר אחריות לעצב מחדש את עולמו באמצעות התרבות. דווקא מודעות מלאה למשבר, היא שמעניקה לספר זה את כוחו ואת חשיבותו המיוחדת לימינו.

לצד האיפוק התאורטי והבהירות המבנית, על האדם נושא בתוכו מימד חינוכי ואתי: הוא מגלם קריאה להכיר באחריותנו כיצורים סימבוליים, לעמוד על הדינמיקה של התרבות בה אנו פועלים, ולשאול שאלות מוסריות ואסתטיות לא מתוך מערכת נורמטיבית סגורה, אלא מתוך הבנה של התהוות המשמעות. במובן זה, ניתן לראות את על האדם מעין פתיחה אפשרית ל"מטפיזיקה של המידות" –דרך ההכרה באדם כיוצר של ערכים, סמלים ועולמות. ההוצאה המחודשת של ספרו של קסירר פורשת לפנינו מסגרת פילוסופית ייחודית להבנת השפה התרבותית המשותפת שעוצבה בידי מחוללי דור התחייה הציוני. הוגים, סופרים ומנהיגים, החל מהרצל, אחד העם, א"ד גורדון, הרב קוק, ז'בוטינסקי וברל כצנלסון, דרך ביאליק, אורי צבי גרינברג, ש"י עגנון ודוד בן גוריון, ועד נתן אלתרמן, ישראל אלדד ומשה שמיר, הבינו כולם, כל אחד בדרכו, כי קיומו של האדם אינו מסתכם בחוויותיו האישיות בלבד. הם ראו עצמם חלק ממרחב תרבותי רחב יותר, מרחב שממנו ינקו ובמסגרתו יצרו ופעלו. קסירר מתאר בפנינו תפיסה פילוסופית הרואה בתרבות לא רק ביטוי של רעיונות קיימים, אלא את התשתית היסודית שממנה צומחת עצם יכולתו של האדם להבין את עצמו ואת עולמו. תפיסה זו מסבירה מדוע אותם הוגים ציונים, למרות ההבדלים העמוקים ביניהם, ראו ביצירתם התרבותית ובפעילותם הציבורית עשייה אנושית חיונית, שלה הקדישו את חייהם. כולם שאבו מאותו מעיין תרבותי משותף והזרימו ממנו משמעות סמלית חדשה, שהמשיכה להשקות את שורשי התודעה הקולקטיבית של עמם. פשר זה ממשיך לעצב את חיינו הלאומיים עד היום, והוא מזמין אותנו כעת לשוב ולשאוב מאותו מעיין, כדי שנוכל להזרים את מימיו גם אל הדורות הבאים.

במיוחד בדורנו, כאשר החברה הישראלית מיטלטלת בין משברים מוסריים, אתגרים קיומיים וקריסת שפות משותפות, נחוצה תזכורת לכך שבכוחו של האדם לא רק לשחוט פרות קדושות, אלא גם להוליד אותן. מחויבות לתרבות קולקטיבית ולפרויקט לאומי אינה רק משחק אידאולוגי, אלא בראש ובראשונה פעולה הומניסטית המבטאת את רוח האדם.

קסירר מעניק לנו מבט נדיר, שאינו מסתפק בשיח הטכני של מוסדות, חוקים וזכויות, אלא פונה ישירות אל הממד האנושי של המשמעות. הוא מבקש להתחקות אחר האופנים שבהם אנו מכוננים את התרבות שבתוכה אנו חיים, לא רק באמצעות תוכן, אלא בעצם דרכי החשיבה, הדיבור, הדמיון וההבעה שלנו. החברה הישראלית, העשירה כל כך בשפות סמליות, מהווה זירה חיה של יצירת משמעות וערכים. תרומתו של הספר נעוצה בכך שהוא מציע נקודת מבט רפלקטיבית חדשה, לא כמתווך בין מחנות פוליטיים או קבוצות חברתיות שונות, אלא כמתווך בין האדם לבין עולמו התרבותי. הוא מזמין אותנו להכיר מחדש באחריותנו כיוצרי תרבות, ומדגיש שבכל פעולה סימבולית שאנו מבצעים טמונה היכולת, ואיתה גם האחריות, לכונן את העולם שבו נחיה.

ד"ר רונן שובלראש מכון ארגמן ללימודים מתקדמים