פתית השלג: על המבוכה של הימין המעודן

בשבעה באוקטובר השתנה סדר החיים בניר־עם ובבארי, באופקים ובשדרות. שלוש שנים אחר כך, כשנפתחו הקלפיות, חזרה אל פני השטח מפה פוליטית מוכרת להפליא. הקיבוצים נותרו מזוהים בעיקר עם השמאל והמרכז, וערי הדרום עם הימין. מפלגות התחלפו, שיעורי ההצבעה השתנו, ובוודאי היו גם אנשים ששינו את דעתם. גם נתוני הקלפיות המקומיות אינם כוללים את כל התושבים שהצביעו מחוץ ליישוביהם. ובכל זאת, קווי החלוקה הפוליטיים בין הקהילות נותרו במידה רבה במקומם. האסון שטלטל את חייהם מן היסוד לא הצליח לפרק את הנאמנויות הפוליטיות הישנות.

תוצאות הבחירות בבארי

כיצד ייתכן שאירוע כה מטלטל אינו משנה באופן יסודי את המבנה הפוליטי? התשובה המתבקשת היא שההשתייכות הסוציולוגית חזקה לעיתים קרובות הרבה יותר מכל טיעון אמפירי.

אנחנו רגילים לדמיין את האדם כיצור שמקבל עובדות, בוחן אותן, מסיק מסקנות, ולפעמים מתעלם מן המסקנות בשל נאמנות שבטית. התהליך עמוק הרבה יותר. הסוציולוגיה שלנו קודמת לעצם הפרשנות של העובדה שאנו קולטים. היא קובעת מה בכלל נחשב לעובדה חשובה, כיצד יש להבין אותה, איזו משמעות מוסרית יש לייחס לה ולאיזו מסקנה פוליטית היא אמורה להוביל.

אותו אסון נתפס בקהילה אחת כהוכחה לכך שההנהגה הקיימת איבדה את זכותה לשלוט, ובקהילה אחרת כהוכחה לכך שהסכנה הלאומית חמורה כל כך עד שאסור להפקיד את השלטון בידי המחנה היריב. תושבי ניר־עם ושדרות מסוגלים לבחון עובדות ולהסיק מסקנות בדיוק כמו כל אדם אחר. אבל העובדות אינן מגיעות לתודעתנו כשהן מופשטות מכל משמעות. אנחנו פוגשים את המציאות באמצעות רשת מושגים, זיכרונות, סמלים והבחנות מוסריות שהקהילה שלנו עיצבה לאורך שנים. הדרך מן העובדה אל משמעותה עוברת דרך החברה.

ועדיין, האדם אינו יצור דטרמיניסטי שכל מחשבותיו והכרעותיו מוכתבות בידי הקהילה שאליה נולד. כל אחד מאיתנו הוא צומת שבו נפגשים רעיונות, מסורות, מיתוסים, קהילות השתייכות, חוויות אישיות, קשרים אנושיים ורצון חופשי. אנחנו שייכים למשפחה, למעמד חברתי, לקהילה פוליטית ולעולמות אינטלקטואליים שונים. לא פעם העולמות הללו סותרים זה את זה. אנחנו מסוגלים גם לבקר את המסורת שקיבלנו, להכריע בין נאמנויות מתנגשות ולעיתים להשתחרר מהן. הסוציולוגיה מעצבת את התנאים שבתוכם פועל השיפוט האנושי, אך אינה מבטלת את חירותו של האדם ואת אחריותו להכרעותיו.

תוצאות הבחירות האחרונות מציבות בפנינו תופעה נוספת. גוש השינוי חורג הרבה מעבר לשמאל הישראלי במובנו המסורתי. הוא כולל ציבור גדול שמתעקש להגדיר את עצמו כימין. באחד הסקרים שנערכו ערב הבחירות נמצא כי 37 אחוזים מתומכי האופוזיציה הגדירו את עצמם ימין או ימין־מרכז. ככל שסקרים כאלה שווים משהו, המספר הזה בהחלט מעורר מחשבה.

קרל מנהיים, אבי הסוציולוגיה של הידע

רבים מן האנשים האלה ממשיכים להחזיק בהשקפת עולם לאומית וביטחונית המזוהה עם הימין. את התרחקותם מנתניהו הם מסבירים לעיתים בטענה שהוא עצמו חדל להיות ימני במעשיו. קשה ליישב את הטענה הגורפת הזאת עם המדיניות הביטחונית שהוביל מאז שבעה באוקטובר. ישראל פגעה קשות בחמאס ובחיזבאללה, חיסלה את מנהיגיהם והנחיתה, בשיתוף עם ארצות הברית, מהלומות כבדות על יכולותיה הצבאיות של איראן. ערב המלחמה קשה היה לדמיין שינוי כה עמוק במאזן הכוחות האזורי. האחריות למחדל שקדם למלחמה, המחירים הכבדים של המערכה ושאלת ההכרעה האסטרטגית מחייבים דיון נפרד. גם הישגים צבאיים אינם מבטיחים ביטחון לאורך זמן. אבל קשה להציג את המדיניות הזאת כעדות לנטישה פשוטה של תפיסת העולם הביטחונית של הימין.

ובכל זאת, חלק מאנשי הימין מוצאים את עצמם במרחק הולך וגדל מן המחנה הפוליטי שבו צמחו.

יש מי שהגיעו למסקנה שהנהגת הימין נכשלה, ושנאמנות לעקרונות מחייבת להחליף את מי שמתיימר לייצג אותם. בתוך הציבור הזה, וגם בקרב מי שנותרו במחנה הימין, נמצאת קבוצה מעניינת במיוחד. אלה אנשים שגדלו בימין, שהתחנכו על ערכיו, שממשיכים להגדיר את עצמם ימנים, ובכל זאת חווים זרות גוברת כלפי המחנה הפוליטי שאליו הם משתייכים.

אצל חלקם הזרות הזאת מקבלת צורה של מבוכה עמוקה, כמעט גופנית. הם מתקשים לשאת את הופעתו הציבורית של המחנה שלהם, את שפתו, את מנהיגיו ואת האנשים שמעניקים לו את כוחו. האידיאולוגיה נותרת במקומה, אבל ההזדהות הפוליטית נעשית קשה יותר ויותר.

אלה האנשים המכונים בשיח הימני "פתיתי שלג".

במקורו האמריקאי שימש הכינוי ללעג על השבריריות הרגשית המיוחסת לפרוגרסיבים צעירים. בשיח הישראלי הוא עבר גלגול מעניין. פתית השלג הוא איש הימין שמתפתל לנוכח התנהלותו של המחנה שלו, שמגיע לקלפי עם "כאבי בטן", ושלעיתים נדמה כי הוא חי בגלות תרבותית בתוך ביתו האידיאולוגי.

השיח המקובל מציע בדרך כלל שני הסברים לתופעה. בימין הפופולרי פתית השלג נתפס כמי שסובל מרגשי נחיתות כלפי ההגמוניה הישנה. אדם שמוכן לוותר על עקרונותיו הלאומיים כדי לזכות בליטוף בורגני מעיתון "הארץ", בקבלה חברתית בהייטק או במחמאה מפי פרופסור מכובד.

פתית השלג עצמו מציע הסבר אחר לגמרי. בעיני עצמו הוא דווקא השמרן האחרון, מי שנותר נאמן להדר הז'בוטינסקאי, לממלכתיות הבגיניסטית, לניקיון הכפיים ולריסון המוסדי, בשעה שהמחנה הפוליטי שלו הידרדר לפופוליזם חסר עכבות.

יש אמת מסוימת בשני ההסברים. קיימת התרפסות בפני ההגמוניה, וקיימת גם הידרדרות מוסרית ומוסדית בחלקים מן הימין. אלא שנדמה לי ששניהם מחמיצים משהו עמוק יותר.

גילוי נאות. אני מכיר מקרוב את העולם החברתי והאינטלקטואלי שבו צומחת המבוכה הזאת. יש לה הד גם בקרב חבריי, ולעיתים אני מזהה משהו ממנה אף בתוכי. דווקא משום כך נדמה לי שאין טעם להסתפק בהצדקות העצמיות של מי שחווים אותה, כשם שאין טעם להסתפק בלעג שמפנים כלפיהם אנשי הימין הפופוליסטי. מעניין הרבה יותר לברר מה המבוכה הזאת מגלה על יחסו של הימני המעודן למחנה הפוליטי שלו, לסביבה החברתית שבתוכה הוא חי, ואולי גם לאותם חלקים בנפשו שהוא מעדיף שלא לפגוש.

הגועל, האיד והמבוכה

השער להבנת נפשו של פתית השלג נפתח בתחושה גופנית כמעט. מבוכה, קבס, סלידה, לעיתים אפילו בחילה.

די לו לפתוח את ערוץ 14, לצפות בכמה דקות של "הפטריוטים", לשמוע את הקהל צוהל בעקבות אמירה בוטה במיוחד, כדי לחוש צורך כמעט בלתי נשלט להתרחק מן המסך. הטון, מחוות הגוף, הצחוק, האינטימיות הקולקטיבית של האולפן. כל אלה מעוררים בו חוסר נחת עמוק.

הרי אי אפשר לטעון ברצינות שאמנון אברמוביץ' או אייל ברקוביץ' הם מופת של עידון תקשורתי. גם בערוצים 12 ו־13 לא חסרים וולגריות, התלהמות, פופוליזם ופאנלים שטחיים. מדוע, אם כן, פתית השלג מסוגל לצפות באברמוביץ' ובברקוביץ' בלי לחוש מבוכה מיוחדת, בעוד שכמה דקות של ינון מגל מעוררות בו כמעט חרדת זיהום? מה יש בוולגריות של המחנה שלו שהופך אותה לבלתי נסבלת?

ג'וליה קריסטבה

חלק מן התשובה מצוי במושג "הבזוי" של ז'וליה קריסטבה. היא מתעכבת על הדברים שהגוף פולט מתוכו: צואה, רוק, קיא, דם ואפילו ציפורניים שנגזזו. חשבו לרגע על הרוק שבפינו. אנחנו בולעים אותו כל היום בלי להקדיש לכך מחשבה. אבל נסו לירוק מעט רוק לכפית, להניח אותה לפניכם ואז לבלוע אותו בחזרה. עצם המחשבה מעוררת גועל. הרי דבר לא השתנה ברוק עצמו. הוא פשוט יצא מן הגוף, וברגע אחד הפך מדבר טבעי לחלוטין לחומר מאוס שאנחנו מבקשים להרחיק מאיתנו.

הדמעה היא מקרה מעניין במיוחד. אנחנו רואים דמעה זולגת על לחיו של אדם אהוב, ומבקשים לנגב אותה, לעיתים אפילו לנשק אותה. התרבות האנושית העניקה לדמעה משמעות של כאב, של אהבה ושל אינטימיות. גם היחס שלנו להפרשות הגוף כרוך במשמעויות שאנחנו מעניקים להן.

הבזוי, אצל קריסטבה, מאיים על הגבולות שבאמצעותם האני מבדיל את עצמו מן העולם. הגבול שבין פנים לחוץ, בין נקי למזוהם, בין הגוף החי לבין החומר שהוא מפריש. אנחנו עמלים כל חיינו לבנות לעצמנו זהות מסודרת, מתורבתת, נקייה. לומדים לדבר בנימוס, לשלוט ביצרים, להסתיר את מה שאינו מתאים להופעה הציבורית שלנו. ואז, בעל כורחנו, מגיע הדבר הבזוי ומזכיר לנו שהמעטפת הזאת שברירית להפליא. מתחת לבגדים, לשפה ולגינונים התרבותיים נמצא עדיין אותו גוף שמייצר את הטינופת שאנחנו ממהרים לסלק.

כך גם ביחסו של פתית השלג אל הימין העממי. הוולגריות של המחנה היריב יכולה להיות מעצבנת, מטופשת ואפילו מאוסה, ובכל זאת היא נשארת עניינם של אנשים אחרים. אפשר להתבונן במגישי ערוץ 12, לסלוד מהתלהמותם ולהמשיך הלאה. הם חלק מן הנוף המוכר.

אבל כשהוא פותח את ערוץ 14, צופה בקהל של "הפטריוטים" או שומע את התבטאויותיהם של אנשי עוצמה יהודית, הוא נתקל במשהו אחר. אלה ההפרשות של גוף הימין עצמו. וכדאי לשאול מי לימד אותו לראות בהן דבר בזוי. במשך שנים הוא חי בתוך עולם תרבותי שהגדיר עבורו מה נחשב נאור, מה נחשב מכובד, איזו שפה מעידה על רצינות ואיזה סגנון מסגיר פרימיטיביות. הוא הפנים את מערכת ההבחנות של ההגמוניה הישנה, עד שהפכה לחלק מן הטעם שלו, ובהדרגה גם לחלק מן האופן שבו הוא חווה את המציאות. הוא יכול להתנגד לאליטה הזאת מבחינה אידיאולוגית, ובכל זאת לראות את העולם דרך עיניה.

האנשים שמעוררים בו גועל הם שותפיו למחנה הפוליטי. החברה שהוא מבקש את הכרתה לימדה אותו לבוז להם, ובאותה נשימה היא מזהה גם אותו כחלק מאותו מחנה. לכן הוא מבקש להרחיק אותם מעליו, להוכיח לעצמו ולסביבתו שאין לו חלק באותה גסות. אלא שהגוף הפוליטי מסרב להיפרד מחלקיו המביכים. הוא ממשיך לחלוק איתם זהות פוליטית, להיזקק לכוחם ולעיתים אף להסכים עם מטרותיהם, גם כאשר בקלפי הוא כבר מתקשה להצביע עבורם.

ההפנמה החברתית אינה ממצה את הסיפור. לפעמים הדברים שלמדנו לראות כבזויים מעוררים בנו גם משיכה מסוימת. אנחנו מתביישים בסגנון, בגסות וביצרים המתפרצים, אבל משהו בנו מזהה היטב את ההנאה שבהתפרצות הזאת. כאן נכנס לתמונה האיד הפרוידיאני, אותו ממד נפשי שבו פועלים הדחפים היסודיים של האדם, לפני שהוכפפו למערכת האיסורים ולציפיות החברתיות.

בתוך הזהות הלאומית, כמו בתוך כל זהות אנושית משמעותית, קיימים גם דחפים שאינם מתיישבים בנוחות עם דימויו התרבותי של האדם. הרצון לנצח את האויב. התשוקה להכריע. הכעס על מי שנתפסים כמי שמתנשאים עלינו. ההנאה שבהתרסה, בשבירת כללים ובאמירת דברים שאסור לומר. לעיתים גם הרצון לנקום, להשפיל, לראות את היריב מובס עד עפר.

האדם המתורבת לומד לרסן את הדחפים האלה, לעצב אותם ולתרגם אותם לשפה של מדיניות, מוסדות, צדק וביטחון. כך ראוי שיהיה. חברה שאינה יודעת לרסן את יצריה עתידה לשלם על כך מחיר כבד. אבל לעיתים תהליך העידון כרוך גם בהדחקה. האדם מבקש להשתכנע שהדחפים הללו כלל אינם שייכים לו. הוא הרי אדם הגון, מנומס, תרבותי, בעל שיקול דעת. כל אותן תשוקות גולמיות הן נחלתם של אחרים.

ואז הוא פותח את הטלוויזיה ורואה את בן גביר.

מה שמעורר בו את המבוכה העמוקה ביותר עשוי להיות דווקא משהו שהוא מזהה בעצמו. חלק קטן ממנו היה רוצה לומר את הדברים האלה. אולי הוא אפילו נהנה לשמוע אותם, לפחות לרגע. ואז מגיעה המבוכה, משום שההנאה הזאת עומדת בסתירה לכל מה שלמד על הדר, על ריסון, על נימוסים ועל אחריות.

האיד פוגש את האני העליון, שמערכת האיסורים והציפיות החברתיות כבר הפכה לחלק ממנו. האני נדרש להחזיק יחד שתי תביעות מתנגשות: את הדחף ואת הצורך להוכיח שאינו נשלט על ידיו. אדם מתבייש באנשים האלה, אבל בתוך הבושה מסתתרת גם האפשרות שמשהו מהם קיים בתוכו.

פרויד תיאר את תחושת "האלביתי", אותו מפגש מטריד עם דבר מוכר ואינטימי שהפך לזר ומאיים. איש הימין המעודן פוגש בימין העממי מעין כפיל מעוות שלו. המראה הפגומה מציגה דמות המבטאת באופן גולמי דחפים ונטיות שהוא עצמו למד לעדן ולהסתיר.

יש אמירות ומעשים שראוי לסלוד מהם, ולעיתים גם להילחם בהם. אבל אפשר להתנגד לדבר מסוים מטעמים מוסריים מוצקים, ובכל זאת לשאול מדוע דווקא המפגש איתו מעורר בנו תגובה גופנית כה חריפה.

קהל האולפן של "הפטריוטים" מוסיף לתופעה הזאת ממד חשוב. הוא חלק בלתי נפרד מן המנגנון הפופוליסטי של התוכנית. במופע הפופוליסטי הקלאסי נבנית חלוקה מוסרית בין העם האותנטי, הישר והבריא, לבין אליטה מושחתת, מתנשאת או מנותקת. הדובר מבקש להופיע כביטוי הישיר של רצון העם. האולפן מעניק לרעיון הזה צורה מוחשית.

מחיאות הכפיים, קריאות הביניים והצחוק הקולקטיבי מעניקים לדברים תוקף. הדובר אומר את מה שכולם כביכול חושבים, והקהל מאשר שאכן כך הוא. לרגע אחד האולפן הופך למעין אספת עם סמלית. אין צורך במוסדות מתווכים, במומחים או בבעלי הסמכות המסורתיים. האמת מקבלת את אישורה מן ההזדהות המיידית של הציבור.

מבחינה פסיכולוגית, זהו טקס של שחרור. דברים שבמקומות אחרים מעוררים מבוכה, צנזורה עצמית או חשש מנידוי, זוכים כאן ללגיטימציה פומבית. אדם שמרגיש במשך שנים כי בזים לו, לטעמו, לשפתו ולאמונותיו, מגלה לפתע מרחב שבו הוא יכול לומר את אשר על לבו. ההתפרצות שאמורה הייתה להביך אותו מתקבלת במחיאות כפיים.

הפופוליזם עשוי להיות גם מרד מוצדק נגד מערכות כוח שהפכו את השפה, את הטעם ואת כללי הנימוס שלהן לכלים של הדרה. אבל כאשר עצם השחרור מן הבושה נעשה מקור ללגיטימיות, מיטשטש הגבול בין אומץ לומר אמת שאינה נעימה לבין ההנאה שבהתפרקות מכל ריסון. השחרור מן הצורך באישורה של האליטה עלול להפוך להשתעבדות לצורך באישורו של ההמון.

חוסה אורטגה אי גאסט, בספרו "מרד ההמונים", הציע הבחנה בין האדם המצטיין לבין איש ההמון. איש ההמון יכול להיות נהג מונית או פרופסור. המקצוע שבו אדם עוסק הוא עניין של חלוקת עבודה, שאין לה כשלעצמה דבר וחצי דבר עם חירות המחשבה שלו. פרופסור יכול להיות שבוי לחלוטין במוסכמות של סביבתו, ואילו נהג מונית יכול לגלות עצמאות מחשבתית ואומץ אינטלקטואלי יוצאי דופן.

במובן הזה, ההמון נמצא גם באולפן הרועש של "הפטריוטים" וגם בהפגנה השבועית בקפלן. הוא יכול להימצא במסדרונות האקדמיה, בחברת ההייטק ובקבוצות הוואטסאפ של האינטלקטואלים המלגלגים על ההמון. אדם שמאמץ ללא ביקורת את עמדות חבריו שבוי באותה תלות קבוצתית של מי שנגרר אחרי מחיאות הכפיים באולפן. השעבוד להמון מתחיל ברגע שבו האדם מפקיד בידיו את שיפוטו העצמאי. גודלו של ההמון, השכלתו וגינוניו אינם משנים דבר.

עבור פתית השלג, האולפן של "הפטריוטים" הוא המקום שבו הוא רואה אנשים נהנים בפומבי ממה שהוא עצמו למד להתבייש בו.

הימין שבתיאוריה והמבוכה שברגע ההכרעה

מבחינה אידיאולוגית פתית השלג עשוי להיות ימני מובהק. הוא מאמין בריבונות הלאומית, בצורך להפעיל כוח, בחשיבותה של המסורת, בצמצום כוחו של בית המשפט ובסכנות הכרוכות באוטופיזם הפרוגרסיבי. בשיחה עיונית הוא מסוגל להגן על העמדות הללו בלהט, ולעיתים אף לנסח אותן בתחכום רב יותר ממי שמייצגים אותן בפוליטיקה המפלגתית.

ואז מגיע רגע המבחן. העקרונות יורדים מן השמים המופשטים של האידיאולוגיה אל הארץ הבוצית של הפוליטיקה הממשית. האיש שמאמין בריסון כוחה של מערכת המשפט מתייצב שוב ושוב נגד הניסיונות הפוליטיים לרסן אותה. האיש שמבקר את ההגמוניה של האליטה הישנה מוצא את עצמו מאמץ את מסגור המציאות שלה דווקא ברגעי העימות החשובים ביותר. הוא תומך במדיניות ימנית, אך מתקשה להזדהות עם הכוחות הפוליטיים שמבקשים לממש אותה. בכל סוגיה הוא מצליח להסביר מדוע עקרונותיו נכונים, ומדוע דווקא במקרה המסוים שלפנינו אסור לפעול על פיהם.

יש רפורמות משפטיות גרועות, תוכניות ביטחוניות מסוכנות ומנהיגים שנכשלו. אדם שמאמין בעקרונות הימין אינו חייב לתמוך בכל מי שמבקש לפעול בשמם. לעיתים הנאמנות לעקרונות מחייבת דווקא התנגדות חריפה. אבל כאשר כמעט כל ניסיון מעשי לממש את האידיאולוגיה מתגלה כבלתי ראוי, כאשר הפער בין העמדה העקרונית לבין ההכרעה הפוליטית חוזר על עצמו בעקביות, ראוי לבחון גם את מערכת השיפוט עצמה.

כל אדם מחזיק במערכת של עמדות פוליטיות, ומתחתיה מתקיימת מערכת עמוקה יותר של רגישויות, אינטואיציות והנחות מוקדמות. שתי המערכות הללו עשויות למשוך לכיוונים שונים. אדם יכול להיות ימני ברמת העקרונות, ובו בזמן להפנים את מערכת השיפוט של סביבה חברתית שאינה ימנית.

פייר בורדייה הראה בספרו "היבדלות" כיצד הטעם האנושי משמש גם אמצעי של מיון חברתי. הדרך שבה אדם מדבר, הספרים שהוא קורא, האנשים שהוא מעריך ואפילו האופן שבו הוא מבטא כעס פוליטי, מסמנים את מקומו בתוך הסדר החברתי. טעמה של הסביבה שבה אנחנו חיים הופך בהדרגה לטעמנו שלנו. כך מתגבש מה שבורדייה כינה "הביטוס", אותן נטיות ודרכי תפיסה שנרכשו בחיים החברתיים והפכו לטבע שני.

אדם שגדל בבית ימני, התחנך על מסורת לאומית, ובהמשך חייו השתלב בסביבה מקצועית ותרבותית שבה ההזדהות עם הימין העממי כרוכה במחיר חברתי, עשוי למצוא את עצמו נתון במתח עמוק בין שני עולמות. איש אינו דורש ממנו להחליף את השקפת עולמו. הוא פשוט לומד מי נחשב רציני ואחראי, מי ראוי להערכה ומי מעורר בוז. עם השנים ההבחנות הללו מופנמות עד שהן נחוות כאינטואיציות אישיות לחלוטין.

לכן, כשהוא מתנגד למהלך פוליטי מסוים, הוא אינו חושב שעליו להתנגד כדי שחבריו יעריכו אותו. הוא באמת חש שהמהלך מסוכן, וולגרי או בלתי אחראי. אלא שהתחושה הזאת כבר עוצבה, לפחות בחלקה, בידי העולם החברתי שבתוכו הוא חי.

הפסיכולוגיה המוסרית מלמדת אותנו ששיפוטים רבים נוצרים מתוך אינטואיציות מהירות, בעוד שההנמקה הרציונלית מגיעה רק לאחר מכן, כדי להסביר ולהצדיק את המסקנה שכבר התגבשה. השכל, במקרים כאלה, מתפקד כעורך הדין שנשכר כדי להצדיק בדיעבד את האינטואיציה. ואדם משכיל ובעל יכולת אנליטית גבוהה עשוי להיות עורך דין מוכשר במיוחד.

אלא שהפער בין המערכות אינו נשאר בגדר סתירה אינטלקטואלית. הוא מורגש. לעיתים הוא מתבטא בכאב בטן לפני ההצבעה, לעיתים בצורך להקדים הסתייגות לכל תמיכה בימין, ולעיתים בקבס ממש מול האנשים שהאדם עדיין חולק איתם עמדות פוליטיות. המבוכה היא המקום שבו הסתירה שבין שתי מערכות השיפוט חודרת מן המחשבה אל החוויה.

האדם מבקש להישאר נאמן להשקפת העולם שבה הוא מאמין, אך אינו רוצה להיות מזוהה עם האנשים שבאמצעותם היא מתממשת. הוא נדרש שוב ושוב להסביר לעצמו מדוע הוא עדיין ימני, מדוע הוא אינו אחד מאותם אנשים, ומדוע הבחירה הפוליטית שלו אינה סותרת את מה שהוא מאמין בו.

ככל שמתרחב הפער בין הזהות האידיאולוגית לבין מערכת השיפוט שהאדם הפנים, כך עשויה המבוכה לחדור לתחומים נוספים. היא מתחילה בסגנון הדיבור של פוליטיקאי מסוים, עוברת אל האנשים שמצביעים עבורו, ובהדרגה נוגעת בעצם ההזדהות עם המחנה. בסופו של התהליך האדם עשוי לחוש אי־נוחות גם כשהוא מבטא בפומבי עמדות שבהן הוא ממשיך להאמין.

בין וינטר, הנדל ובנט

שלוש דמויות מן הבחירות האחרונות מסמנות אפשרויות שונות להתמודדות עם המתח הזה: עופר וינטר, יועז הנדל ונפתלי בנט. ההבחנה ביניהן פוליטית, כמובן. אי אפשר ללמוד מן הפתק בקלפי מה התחולל בנפשו של הבוחר. אבל היא מאפשרת להתבונן בכמה דרכים שבהן אנשי ימין מנסים ליישב את הפער בין השקפת עולמם לבין המחנה שאמור לייצג אותה.

וינטר הציג עמדה ימנית מובהקת, מתח ביקורת על הנהגת הימין ועל הפשרות בסוגיית הגיוס, ובכל זאת הבהיר שימליץ על נתניהו לראשות הממשלה. מבחינתו, כך לפחות הציג את הדברים, הביקורת על הממשלה לא חייבה מעבר למחנה אחר. הוא ביקש לשנות את ההרכב הפוליטי של הימין ואת התנהלותו, אך נותר מחויב למסגרת המחנאית.

יש משהו מעניין במצביע שמזדהה עם העמדה הזאת. הוא יכול לכעוס על ההנהגה, להתבייש בבוטות של אנשי תקשורת המזוהים איתה, להתרעם על התלות הפוליטית בחרדים, ובכל זאת להמשיך לראות את עצמו כחלק מאותו גוף פוליטי. המבוכה שלו עשויה להיות חריפה מאוד דווקא משום שאין לו כוונה לעזוב. האנשים שמביכים אותו הם עדיין אנשיו. בכל פעם שהם צועקים, מתלהמים או חוגגים אמירה גסה, הוא מרגיש שהדברים נעשים גם בשמו.

הזעם על סוגיית הגיוס מוסיף לכך ממד אחר. מי ששירת מאות ימי מילואים, איבד חברים או ראה את משפחתו נושאת במחירי המלחמה, עשוי לחוש פגיעה מוסרית עמוקה מן הברית הפוליטית עם הנהגה חרדית המתנגדת לגיוס. זו טענה עניינית שיש לבחון על פי תוכנה. אבל אצל אדם שסובל ממילא מן המבוכה כלפי המחנה, הפגיעה הזאת עלולה להחריף את התחושה שהבית הפוליטי שלו כבר אינו ראוי לו.

יועז הנדל הציע מוצא אחר. גם הוא מחזיק בהשקפת עולם לאומית ימנית, אך ביקש לפרוץ את המסגרת הגושית שהתקבעה בפוליטיקה הישראלית. הוא התנגד להקמת ממשלה הנשענת על המפלגות החרדיות או הערביות, והצהיר שיוכל לשבת גם עם נתניהו במסגרת ממשלה ציונית רחבה. במקביל קרא להחלפת נתניהו והטיל עליו אחריות לשבעה באוקטובר.

הנדל ניסה להעמיד את שאלת השירות, השותפות בנטל והריבונות מעל לחלוקה המוכרת בין גוש נתניהו לגוש השינוי. מבחינת חלק מן הציבור שנמשך אליו, הבעיה כבר חרגה ממנהיג מסוים או מהחלטה פוליטית מסוימת. הם ביקשו להשתחרר מן השותפות עם ציבור שמערכת הערכים והנורמות הפוליטיות שלו נעשתה זרה להם, בלי למסור את עצמם לידי השמאל.

יש כאן אפשרות מעניינת: אדם שעדיין רואה בעצמו ימני, אבל כבר אינו מוצא במפלגות הימין הקיימות בית שבו הוא יכול לחיות בנוחות. הוא מבקש לעצמו ימין משרת, אחראי, מקצועי ומכובד. ימין שידבר בשפה שלו, ושלא ייאלץ אותו להתנצל בכל פעם שאחד מדוברי המחנה פותח את הפה.

אצל חלק מן האנשים האלה המבוכה כבר מקיפה יותר מאשר ההסתייגות ממנהיג או מסגנון. הם מתקשים להזדהות עם הבריתות הפוליטיות, עם מערכת הנאמנויות ועם התרבות הציבורית של הגוש כולו. הנדל מציע להם אפשרות להישאר ימנים בלי להישאר כבולים למבנה הגושי הקיים.

וכאן אנחנו מגיעים לבנט.

נפתלי בנט והאליבי האסתטי

בנט מציע פתרון מסוג אחר. מי שעובר לתמוך בו יכול להמשיך להגדיר את עצמו ימני, אבל מבחינה פוליטית וחברתית הוא כבר הולך ומתרחק מן המחנה שבו גדל.

בשנת 2021 בנט נתן התחייבויות מפורשות ביחס ליאיר לפיד ולהקמת ממשלה הנשענת על רע"ם, ובהמשך היה שותף להקמת ממשלה שסתרה אותן. כיצד קרה שאותם אנשים שהיו הופכים הפרת התחייבות דומה בידי נתניהו להוכחה ניצחת להשחתתו המוסרית גילו כלפי בנט נדיבות כה גדולה? מדוע דווקא מי שהעמידו את ניקיון הכפיים במרכז עולמם הפוליטי היו מוכנים להקל בדרישה הזאת?

התשובה שאני מציע קשורה למה שבנט העניק לחלק מן הציבור הזה.

דמותו הציבורית נבנתה במשך השנים על שילוב של ימין לאומי, אתוס צבאי, התיישבות וריבונות, יחד עם קודים תרבותיים המזוהים עם האליטה המקצועית והבורגנית. אנגלית רהוטה, ביוגרפיה של יזם הייטק, הופעה מוקפדת ושפה ניהולית של אדם שמסוגל להתנהל בטבעיות בעולם המערבי.

בנט בנה חלק מדימויו סביב המסר של ימין שאינו מתנצל. יש אירוניה מסוימת בכך שהצורך להכריז שוב ושוב שאינך מתנצל מעיד לעיתים על חשיבותם של האנשים שבפניהם אתה מבקש להוכיח את עצמאותך. מי שבאמת אינו זקוק לאישור יכול להרשות לעצמו לעבור הלאה.

בנט ביקש לייצג ימין לאומי הגאה בעצמו, ובאותה עת להיחשב לימין שהאליטה יכולה לאהוב. הקמת ממשלת השינוי הפכה את המתח הזה להזדמנות פוליטית. לפתע אפשר היה להמשיך להגדיר את עצמך ימני, ובאותה עת לזכות באהדה מצד אותם חוגים שהפכו את נתניהו ואת הימין העממי לסמל של כל מה שפסול בפוליטיקה הישראלית.

זהו האליבי האסתטי שבנט סיפק לפתיתי השלג:

הם עדיין ימנים, עדיין פטריוטים, עדיין שמרנים. אבל עכשיו הם אינם צריכים להתבייש בראש הממשלה שלהם. הם אינם נדרשים להסביר את התבטאויותיו של שר כזה או אחר, ואינם צריכים להצטדק בארוחת ערב בפני חבריהם מן המרכז והשמאל. מבחינה פסיכולוגית, זו סחורה יקרה מפז.

אלא שההתרחשות המעניינת באמת מתחילה אחרי המעבר.

בתחילה המבוכה עשויה להיות חריפה מאוד. האדם עדיין מרגיש שייך לימין, ובכל זאת מתבייש במופע הציבורי שלו. הוא נושא את המבוכה הזאת לכל מקום: אל מקום העבודה, אל מפגש החברים, אל ארוחת השבת. הוא ימני, אבל חייב להוסיף הסתייגות. הוא מסכים עם מטרותיו של המחנה, אבל מבקש להתרחק ממי שמבטאים אותן. כל התבטאות של בן גביר, כל מופע של ינון מגל, כל מחיאת כפיים באולפן "הפטריוטים" מחייבים אותו להסביר מדוע הוא אינו אחד מהם.

ואז, בהדרגה, מתרחש שינוי. האדם מתחיל להרגיש בבית במחנה החדש. הוא מאמץ את השפה שלו, את סדרי העדיפויות שלו ואת האופן שבו חבריו מפרשים את המציאות. הוא מוצא את עצמו מוקף באנשים שחושבים כמוהו, שמעריכים את מנהיגיו החדשים ושאינם דורשים ממנו עוד הסברים על המחנה הישן.

מה שקודם עורר בו מבוכה מתחיל לעורר בו בעיקר בוז או כעס. הוא כבר אינו מרגיש צורך להתנצל על התבטאויותיהם של אנשי הימין העממי. אלה אינם האנשים שלו.

זה שלהם, לא שלי.

כאן חוזר אלינו מושג הבזוי של קריסטבה. הגועל העמוק ביותר נוצר מול הדבר שהאדם מבקש להוציא מתוכו, אך עדיין חש שהוא חלק ממנו. כאשר גבולות הזהות משתנים, משתנה גם משמעותו של הדבר הבזוי. מה שהיה פעם חלק מגופי הפוליטי נעשה בהדרגה לדבר זר. אני יכול להמשיך לסלוד ממנו, אולי אפילו בעוצמה גדולה יותר, אבל הבושה נחלשת. הרי אינני אחראי עוד להתנהגותם של אנשים שאינם שייכים למחנה שלי.

הפער בין האידיאולוגיה המוצהרת לבין ההשתייכות הפוליטית עשוי בינתיים דווקא לגדול. האדם עדיין ממשיך להחזיק לכאורה בעמדות ביטחוניות וכלכליות ימניות, אבל העולם החברתי שבתוכו הוא חי כבר מעניק לו מערכת שיפוט אחרת. ככל שהמערכת החדשה נעשית טבעית יותר, פוחת הצורך ליישב את הסתירות הישנות. המבוכה שאפיינה את תקופת המעבר מפנה את מקומה לתחושת שייכות חדשה.

מבחוץ אפשר לראות פער הולך וגדל בין השקפת העולם המקורית לבין ההכרעה הפוליטית. מבפנים האדם עשוי לחוש דווקא הקלה. אין לו עוד כאבי בטן. הוא כבר יודע מי האנשים שלו, ועל מי הוא רשאי להביט בבוז מבלי להרגיש שהוא מביט בעצמו.

הבחירות של 2026 העניקו לתהליך הזה ביטוי סמלי. בנט ולפיד, שהחיבור ביניהם בשנת 2021 הוצג ככורח פוליטי חריג, התמודדו ברשימה משותפת. מה שהוצג תחילה כפשרה יוצאת דופן נעשה למסגרת פוליטית קבועה יותר. עבור חלק מן האנשים שעברו עם בנט את הדרך הזאת, אפשר שהשינוי כבר אינו נחווה כמעבר בין מחנות. הם נמצאים בביתם.

מכאן גם הקושי להכיר במחיר הפוליטי של הבחירה בבנט. הודאה בכך שלפחות חלק מן הביקורת שהשמיע עליו הימין העממי הייתה מוצדקת מחייבת להתמודד עם אפשרות צורבת הרבה יותר: האנשים שפתית השלג התרגל לבוז להם הבחינו בזמן אמת בסתירה שהוא עצמו התאמץ להסביר מדוע אינה קיימת. אפשר להשלים עם המחשבה שמנהיג שאהדת טעה. קשה הרבה יותר להודות שמי שזלזלת בו הבין את המציאות טוב ממך.

אין הכרח שכל מצביע בנט עבר תהליך כזה. יש אנשים ששינו את השקפת עולמם במודע, ויש מי שהתנגדותם לנתניהו מבוססת על שיקולים מוסריים ופוליטיים עקביים. אבל אצל מי שהמעבר שלו כרוך גם בהחלפת קהילת ההשתייכות, ההקלה מן המבוכה עשויה להיות אחד הרווחים הנפשיים המשמעותיים ביותר.

נתניהו והמבוכה של הימין המעודן

היחס לנתניהו חושף צד אחר של אותה תופעה.

לצד הביקורת החריפה, ההסתייגות הפומבית והפרצוף הנגעל מכל הישג המיוחס לנתניהו, פתית השלג עשוי להתקשות שלא להבחין בתכונה אחת שמנהיגי הימין המעודן התקשו לעיתים לגלות: היכולת להחזיק מעמד מול לחץ עצום של יריבים פוליטיים, תקשורתיים ומוסדיים.

הימין הפופולרי אינו זקוק לקמפיין שמכריז כי הוא אינו מתנצל. הוא פשוט אינו מתנצל. הוא אינו מחפש את אישורו של המרכז התרבותי. לעיתים הוא אפילו נהנה מן האפשרות להכעיס אותו.

פתית השלג מביט בכך ברגשות מעורבים. הוא בז לגסות, להיעדר הריסון ולפשטנות, אך עשוי גם לקנא בחירות שמאפשרת לאנשים האלה לומר את דעתם בלי לחשוש מן המחיר החברתי.

יש כאן מעין יחס של אריסטוקרט לשומר ראשו המחוספס. האריסטוקרט בז לגינוניו של האיש המגן עליו, אך יודע היטב שלא יוכל להתקיים בעולם מסוכן בלי הכוח שהאיש הזה מייצג. גם בפוליטיקה הישראלית, מי שמבקש לקדם מדיניות לאומית זקוק לעיתים לכוחו הפוליטי של ציבור שסגנונו ותרבותו מעוררים בו אי־נוחות עמוקה. הוא מבקש את התוצאה, אך מתקשה לשאת את האנשים שבלעדיהם לא יוכל להשיגה.

ועדיין, המבוכה האסתטית אינה עניין של גינונים בורגניים בלבד. לאסתטיקה יש ערך אמיתי בחיים הפוליטיים.

הפילוסוף השמרני רוג'ר סקרוטון הקדיש חלק ניכר מהגותו להגנה על היופי, כערך המבטא את יחסו של האדם אל העולם שבו הוא חי. גם בפוליטיקה, האופן שבו אדם מדבר, מתווכח, מפגין כוח או מתייחס ליריביו עשוי ללמד אותנו משהו חשוב על תוכן מעשיו.

ריסון, הדר, נימוס וכבוד עשויים לבטא מידות טובות ממשיות, הכרה בכבודו של האחר ונכונות להכפיף את הכוח לגבולות מוסריים. לעיתים הוולגריות מעידה על משהו פגום ביחסו של האדם לכוח ולאחריות הכרוכה בו. חברה פוליטית הזקוקה לכוח אך מאבדת את היכולת להתבייש באופן הפעלתו נמצאת בסכנה ממשית. מי שרואה בכל התפרצות ביטוי של אותנטיות ובכל עלבון גילוי של אומץ, מחליף את עריצות הטעם הבורגני בעריצות הפוכה, שבה הכיעור עצמו הופך למעלה.

אלא שגם לאסתטיקה יש גבולות. אדם יכול לדבר בנועם ולהיות מושחת, להתנסח ברהיטות ולהוביל מדיניות הרסנית, ולהפגין נימוסים ללא דופי בעודו פוגע בעקרונות שהוא מתיימר לייצג. אדם אחר יכול לדבר בגסות ולהיות צודק בשאלה העומדת על הפרק. הגסות אינה מכשירה את עמדתו, אך גם אינה מפריכה אותה.

מה שהחל כהבחנה אסתטית לגיטימית עלול להפוך למנגנון של שיפוט פוליטי. פתית השלג מתחיל לייחס לנימוס עצמו ערך של אמת, ולגסות משמעות של שקר. הופעתו המכובדת של אדם נעשית עבורו ראיה לאחריותו, ואילו הופעתו המביכה של האחר מעוררת חשד אפילו כלפי טיעוניו הנכונים.

נתניהו מתסכל את פתית השלג במיוחד משום שהוא אינו דומה כלל לשומר הראש המחוספס. הוא רהוט, מוקפד בהופעתו, משכיל, בן בית בתרבות המערבית, מדבר אנגלית מצוחצחת ומסוגל להתנהל בטבעיות במרחבים התרבותיים שבהם פתית השלג עצמו מבקש להרגיש בבית. לכאורה, הוא אמור להיות התגשמות משאלתו של הימין המעודן: מנהיג לאומי שאינו צריך להתנצל על אמונותיו, אך גם אינו צריך להתבייש בהופעתו.

אלא שנתניהו בחר לקשור את גורלו הפוליטי דווקא בימין העממי, על האנרגיות, היצרים והסגנון המאפיינים אותו. הוא מסוגל לדבר בשפתה של האליטה הישנה, אך אינו מוכן להפקיד בידיה את הזכות להעניק לו לגיטימציה פוליטית. דווקא מי שמכיר היטב את כללי המשחק של החברה המכובדת בחר לבסס את כוחו על ציבור שאינו מוכן עוד לקבל את מרותה התרבותית.

נתניהו מערער בכך את אחת ההבחנות הנוחות ביותר של פתית השלג. הימין התרבותי והימין העממי, שהוא מבקש להפריד ביניהם, נפגשים בדמותו של מנהיג אחד. ואולי זו אחת הסיבות לכך שנתניהו מעורר בו תערובת כה חריפה של הסתייגות, תסכול ומשיכה. הוא מגלם אפשרות שפתית השלג מתקשה להשיג: להשתייך לעולם התרבותי של האליטה בלי לקבל את סמכותה לקבוע את גבולות הלגיטימיות הפוליטית.

בחלקים מן השמאל הישראלי, נתניהו נושא עליו מאז רצח רבין מטען סמלי החורג הרבה מעבר למעשיו ולהכרעותיו. רצח רבין היה לטראומת יסוד, מעין רצח אב פוליטי, ובמיתולוגיה שנבנתה סביבו קיבל נתניהו את תפקיד הדמון.

בזיכרון הפוליטי שהתעצב בחלקים מן השמאל, נתניהו נעשה לדמות המגלמת את החטא הקדמון של הימין. ההסתה, השנאה והאווירה הציבורית האלימה נקשרו בדמותו. המחלוקת ההיסטורית על אחריותו ועל אחריותם של מנהיגי ימין נוספים לאווירה שקדמה לרצח היא מחלוקת ממשית. אבל הזיכרון הקולקטיבי פועל לעיתים בדרכים משלו. עם השנים מתגבש סיפור שבתוכו הדמויות כבר לוהקו לתפקידיהן.

בתוך הסיפור הזה כמעט כל מעשה של נתניהו מתפרש דרך החטא הקדמון. הצלחותיו אינן מצליחות לשנות את הדימוי, וכישלונותיו מתיישבים איתו היטב.

חלק מפתיתי השלג, שצמחו דווקא במחנה שהמיתוס הזה מבקש להוקיע, עשויים להפנים גם את מערכת הסמלים הזאת. הם מבקרים את נתניהו על מעשיו, על כישלונותיו ועל הכרעותיו, ולעיתים הביקורת מוצדקת מאוד. אבל בתוך הביקורת עשוי לפעול גם אותו מטען מיתולוגי, המעניק לדמותו משמעות מוסרית עוד לפני שנבחן המעשה המסוים.

האדם משוכנע שהשתחרר מן המיתולוגיה הפוליטית של הימין, מן ההערצה למנהיג ומן הנאמנות השבטית העיוורת. ובאותו זמן הוא עשוי לאמץ את המיתולוגיה של המחנה האחר.

כך, מבלי שהחליף בהכרח את השקפת עולמו הלאומית, הוא למד לראות חלק ניכר מן המציאות הפוליטית דרך מערכת הרגישויות של יריביו.

החזרה לפוליטיקה

בניר־עם ובאופקים, בבארי ובשדרות, ראינו עד כמה ההשתייכות החברתית מעצבת את משמעותן הפוליטית של העובדות. פתית השלג מציג מקרה מעניין במיוחד: אדם שגדל במחנה אחד, אך למד לראות אותו דרך עיניה של קהילה אחרת. תחילה הוא מתבייש באנשיו. בהמשך, ככל שהוא נטמע במחנה החדש, המבוכה דועכת. הם כבר אינם חלק ממנו. עכשיו אפשר לבוז להם בנחת.

פתית השלג מביט בביביסטים בבוז. בעיניו, אלה אנשים שמסרו את שיפוטם למנהיג, שמוכנים לתרץ כל מעשה שלו ולמחול על כל הפרת עיקרון. הוא עצמו גאה בכך שהעז להשתחרר מן הנאמנות השבטית הזאת, לחשוב בכוחות עצמו, אפילו במחיר הקרע עם המחנה שבו גדל. אבל בחוגו החדש הוא כבר יודע למי מאמינים, למי סולחים ועל מי מותר להביט בבוז. אותה הפרת הבטחה שהייתה אתמול הונאה פוליטית הופכת היום לאחריות ממלכתית, ואותה חשדנות שהפנה כלפי מנהיגי המחנה הישן כמעט אינה מופנית כלפי מנהיגיו החדשים. איש לא נדרש להכתיב לו מה לחשוב. הוא הפנים את אמות המידה של סביבתו החדשה עד שהן נשמעות לו כמו קולו שלו.

הפופוליסט, מצדו, עלול להיות שבוי באותו מנגנון. הוא בז למי שמחפש מחמאה מעיתון "הארץ", אך מתקשה לומר דבר שלא יתקבל בהתלהבות בקרב עוקביו. שניהם מבקשים את אישורו של ההמון שלהם, אף שכל אחד מהם משוכנע שההמון נמצא בצד השני.

הפוליטיקה אינה מרחץ טהרה. מי שמבקש להשפיע על המציאות ייאלץ לשתף פעולה גם עם אנשים שלא היה מזמין לביתו, להתפשר ולשאת באחריות להכרעות שיש בהן כיעור. יש לכלוך שהוא מחיר בלתי נמנע של הפעולה הפוליטית, ויש עוול שאסור להשלים איתו. ההבחנה ביניהם דורשת שיפוט מוסרי עצמאי, גם כשהמסקנות מעוררות מבוכה בחברה שבה אנחנו חיים.

בשם האסתטיקה, הכל כך הכרחית כשלעצמה, פתית השלג עלול לייצר פוליטיקה שמתנכרת לשפיר ולשלייה שמחזיקים כאן את המפעל הלאומי. הוא משוכנע שניצח את השבטיות, התעלה מעל נאמנויות עיוורות והשתחרר מן הצורך באישורו של ההמון. הוא אפילו מתגאה בחירות הזאת.

והרי זו האירוניה הגדולה של הסיפור. הוא יצא מן המחנה משוכנע שהשתחרר. בפועל, הוא רק החליף אדון.