ביאור כוונות



לפני כמה שבועות הוזמנתי להעביר שיחה בישיבת עתניאל. עשרות תלמידים נדחקו בחדר צפוף בהפסקת הצהרים, לשמוע ולהשמיע. הדיאלוג היה מרתק. בעקבות השיח המעניין, הזמין אותי אחד

הר"מים להמשך השיג ושיח עם הרב בני קלמנזון ראש הישיבה. הגעתי אל הרב קלמנזון הביתה, שתתי כוס תה, והמשכו לשוחח עד לשעת הערב על האתגרים של העם היהודי. המפגש עם חניכי הישיבה ועם הרב קלמנזון עורר אותי להמשיך את הדיאלוג, ובעקבות כך טרחתי וניסחתי מאמר הדן באפשרות של פוסט מודרניות ימנית-יהודית, אותו שלחתי לכתב העת של ישיבת עתניאל. המאמר שעלה גם בפייסבוק שלי, עורר את סקרנותו של ד"ר תומר פרסיקו, שהחליט לנתח אותו, ואת הגותי בצורה מעניינת, אך שגויה.[1] (http://tomerpersico.com/2015/01/11/sorel_to_shoval



אני מעריך את תומר פרסיקו, ומתרשם מהפרשנות שהוא נתן למאמרי. הבעיה היחידה עם פירוש זה, היא שהוא שגוי לגמרי. אם מטרתה של פרשנות היא לשחזר את כוונת המחבר, ובכן אני המחבר, ואני יכול לומר שהוא טעה.

בחיבורו, הביא פרסיקו מובאות מהמאמר המדובר, מספרי "אם תרצו – כוכב מישראל", מחילופי דברים מקוטעים שניהלנו, ומשלל הוגים גרמניים, בכדי לקנח בשורה תחתונה פרובוקטיבית ולא כל כך מפתיעה: עיון בהגותו של רונן שובל מוכיחה כי הוא פאשיסט.

לטענת פרסיקו העובדה כי אני מעיז להמשיל בכתבי את עם ישראל לישות אורגנית, ולטעון כי ישנם יחסי גומלין בין הפרט לכלל, מעידה כי אני יונק ישירות מההגות הגרמנית של העת החדשה וספיחיה שסיפקו במידה רבה את הבסיס לעליית הפאשיזם המתועב של המחצית הראשונה של המאה העשרים. אולם יותר משמאמרו של פרסיקו מעיד עליי, הוא מעיד עליו, ועל השמאל הישראלי החדש שהוא מדובריו הבולטים. בפרשנותו התעלם פרסיקו באופן מעורר השתאות, מהגות לאומית יהודית בת אלפי שנים, עליה מתבססת השקפת עולמי.

מה שנדמה בתחילה כמשונה, מניפולטיבי ומקומם התברר במהלך הכתיבה כמקור לתובנה פוקחת עיניים. התחלתי בחיבור כתב הגנה אל מול האשמה שגויה שהוטחה בי, וסיימתי בניסוח תובנה לגבי הסיבות המובילות את השמאל הישראלי לדחות את החזון הציוני.

השורה התחתונה והעצובה: מבחינת השמאל הישראלי בן זמננו - שפרסיקו הוא מנציגיו הרהוטים והמובהקים ביותר - הרעיון הלאומי נולד בגרמניה לפני מאתיים שנה, והגיע למיצוי הפוטנציאל העגום והבלתי נמנע שלו באימפריות הפאשיסטיות של איטליה וגרמניה. אם לאומיות שקולה לפאשיזם, הרי שכל הומניסט בר דעת צריך להילחם בלאומיות יהודית שהיא הרי גרסה של פאשיזם מודרני, והציונים הם מי שפוניםאל רגש ההמון, ומסיתים אותו ללכת אחרי מטרותיהם האפלות. סופו של דבר, כל עמדה שאיננה תואמת את המסורת הפוליטית מבית המדרש הדה-קונסטרוקטיבי השמאלני-עכשווי, מתוארת כרומנטיקה גרמנית היונקת, כלשונו של פרסיקו, מה"גיזרים המסריחים של הרייך". הטיעון הגלום כאן הוא שכאשר נדמה לקורא ההדיוט שהוא קורא פילוסופיה פוליטית ציונית, הלכה למעשה, עומדת לפניו הטעייה מתוחכמת, גרסא בעברית של פיכטה, שלינג והרדר, על הפרשנות הנאצית שלהם, כאילו היא היא האפשרות הפרשנית היחידה.[1]

כולי תקווה כי מאמרי זה יסייע להבנה טובה יותר של מקורותיו הלא-גרמניים של הרעיון הלאומי היהודי, וכי ההשתחררות מהבורות והבלבול, יאפשרו לחלקים רחבים יותר בעם ישראל לאמץ – בלי להתבייש או להתנצל – את הציונות, התנועה הלאומית של עם ישראל. נתחיל?

[1] "לכן רבותי, כשרבנים מספרים לכם שזו היהדות ה"אותנטית", שזה "מוסר יהודי", הם בעצם מוכרים לכם רומנטיציזם גרמני יד שלישית. לא ממעיינותיו הצלולים של ישראל סבא אתם שותים, אלא מהגייזרים המסריחים של הרייך. " תומר פרסיקו, הבלוג: לולאת האל, "על מוסר "יהודי" ומקורותיו".


הפרשנות המעוותת

בכדי להוכיח את טענתי באשר לתפיסתו הלקויה של השמאל את הרעיון הלאומי, נתחיל בניתוח בהצבעה על שורת הכשלים בניתוחו של פרסיקו את מאמרי.

  1. ראשית - במאמרי "אפשרות של חירות מדומיינת" הצגתי את האפשרות להיות אדם שהינו פוסט מודרניסט, יהודי, לאומי. פרסיקו מציג את המאמר "אפשרות של חירות מדומיינת" כמבטא את תפיסת העולם המלאה שלי, אולם אין זה המצב. ומפליא שפרסיקו לא הבחין בכך משום שההסתייגות מהפוסט מודרניזם, היא לא רק חלק מהמאמר, אלא נאמרת במפורש כאחת מהמסקנות שלו.[1]

  2. אני לא חושב שהעם הוא "אורגני". עבורי זהו רק משל או דימוי. פרסיקו בנה בנייני טיעונים רבים על אמירתי שהעם הוא אורגניזם, הבעיה היא שאמירה זאת שלי, לא הייתה קביעה אלא מטפורה.

  3. לעומת זאת, רבים מהוגי הציונות דווקה כן תפסו את העם בצורה אורגנית, והסיבה לכך לא נבעה מנהייתם אחר הרומנטיקה הגרמנית, אלא שאבו בעיקרו של דבר מהמסורת היהודית.

  4. גם אם נניח שיש הוגים ציונים אשר דימו את האומה לאורגניזם בהשפעת מהרומנטיקה הגרמנית, אין הדבר הופך אותם בהכרח לפשיסטים. אני מקווה שמלומד כמו פרסיקו מבין שמבחינה לוגית, מקור השראה טקסטואלי שמשותף לשתי קבוצות לא יוצר זהות ביניהן.

  5. ז'ורז' סורל לא המציא את המיתוס הפוליטי, ותכני המיתוס הפוליטי של סורל כלל אינם מקובלים עלי.

  6. לפי תפיסת עולמי, אותה אני מרבה לכתוב להציג וללמד, הכלל קודם לפרט במובן זה שהאדם נולד בעל כורחו לתוך הקשר תרבותי-היסטורי. אולם הפרט קודם לכלל מבחינה קיומית וערכית ומוסיף להיות פרט לפי מהותו.


שמאלנות אורגנית

"בשבילי... היתה הציונות משהו אורגני, שעליו לגדול כמו צמח, ויש להשגיח עליו, להשקותו ולטפחו, אם רוצים אנו שיגיע לגמר בישולו". כך כתב בזיכרונותיו הנשיא הראשון של מדינת ישראל חיים וייצמן, שהיה רחוק מלהיות היהודי הראשון או היחיד שהתייחס לעם ישראל כמהות אורגנית.

גם א.ד גורדון ראה באומה גוף חי - "היא שורש נשמתו של כל אחד מאתנו". לשיטתו אין האומה יכולה להתקיים לאורך זמן כשהיא תלושה בקרקע צמיחתה. האדמה "זהו שורש נשמתה".[1] "האומה כאילו מהווה את רוח היחיד..."[2] האומה היא "משפחה גדולה"[3] היא איננה "קיבוץ מכני של פרטים מכלל אחד גדול – האנושות"[4] האומה, "קשורה בטבע.. זהו הכוח היוצר שבה, העושה אותה לקריה חיה"[5], היא מקור החיים: "האומה יצרה את הלשון...את הדת.. את המוסר, את השירה, את החיים החברתיים, במובן זה אפשר לומר, האומה יצרה את האדם."[6] ומכאן "כל "אני" פרטי, במידה שהוא מקורי.. יונק תמיד ממקור לאומי"[7]

אמירות אלו של רבים מראשי והוגי הציונות הובילו את זאב שטרנהל – יהודי, חוקר פאשיזם, ואיש שמאל מובהק – למסקנה כי הם היו במודע או לא במודע יצירם מובהקים של ההגות הגרמנית


"הציונות... היתה מעוגנת בתפיסה אומה שיוהן גוטפריד הרדר נתן לה ביטוי בסוך המאה הי"ח: הבסיס לזהות פוליטית קולקטיבית ולשותפות בין בני אדם מצוי בתרבות ולא במסגרת השלטונית. המסגרת הפוליטית חיצונית לאדם, ואליו התרבות היא ביטוי למודעות פנימית, ומודעות זו היא שמביאה את האדם לכך שיחוש את עצמו חלק בלתי נפרד של הגוף החברתי.

בני אדם המאוחדים על ידי תרבות משותפת – היסטוריה, לשון, דת – מתלכדים לידי יחידה אורגנית הדומה למעין משפחה מורחבת. זו היתה תפיסת הלאום של האבות המייסדים, והאידיאולוג המובהק שלה הוא א"ד גורדון. אך יסודותיה העיקריים מצויים גם אצל נחמן סירקין, חיים ארלוזרוב, וברל כצנלסון... כל 'הגרעין הקשה' של אנשי העלייה השניה – החל באנשי 'הפועל הצעיר', דרך קבוצת הבלתי מפלגתיים ובה כצנלסון, יצחק טבנקין ודוד רמז, ועד לאגף ה'לאומי' במפלגת 'פועלי ציון' בראשות בן-גוריון – החזיק בתפיסה הזו. מי שלא הזדהה עמה, סופו שנשחק, נדחק לשוליים, נפלט מהחיים הפוליטיים או עזב את הארץ. כוחות הקונצנזוס השולט, אלה שהקימו את ההסתדרות, את 'אחדות העבודה', את 'הפועל הצעיר' ואת מפא"י, ואשר מאמצע שנות השלושים שלטו בישוב, היו כלשונו של גורדון, כוחות הלאומיות 'השלמה'." [1]



מתברר אם כן, שבין היתר חיים ויצמן, א"ד גורדון, נחמן סירקין, חיים ארלוזרוב, ברל כצנלסון, יצחק טבנקין, דוד רמז ודוד בן גוריון – כולם הושפעו מהתפיסה האורגנית. אולם ההנחה האוטומטית של


שטרנהל כי תפיסת העולם הלאומית של אבות הציונוות עוצבה על ידי הרדר הגרמני דווקא, משונה לאור המקורות היהודיים שקדמו לה.[1]

תפיסת עם ישראל בצורה אורגנית,[2] רווחת במורשת היהודית עוד מימים ימימה, ובשום אופן לא הומצאה על ידי הרדר והרומנטיקה הגרמנית. כך למשל ניתן למצוא רעיונות אורגניים בספר הזוהר,[3] בתפיסתו של ריה"ל את "העניין האלוהי" ורעיון ה"לב" ו"האברים",[4] ובהגותו הדואליסטית של המהר"ל.[5] למעשה התפיסה האורגנית נפוצה בקרב מקובלים רבים כפי שהדבר בא לידי ביטוי למשל בתפיסת השכינה וחמשת רבדי הנשמה. מהקבלה רעיון זה חלחל גם לחסידות. כך למשל ר' יעקב יוסף מפולנאה, תלמידו של הבעש"ט רואה ב"כללות אומה ישראלית" גוף שלם, חי, "כמו שיש באדם פרטי קומה של רמ"ח אברים ושס"ה גידים"[6] ריה"ל, המרה"ל, ר' יעקב יוסף ורבים מהוגי הציונות לא ינקו מהרדר, אלא מתפיסות שרווחו במחשבה היהודית.[7] התפיסה האורגנית היהודית עתיקה מאוד, ויש הטוענים שהיא מושפעת עוד מרעיונות גנוסטיים. למעשה הזרם התיאוסופי-תיאורגי של הקבלה מניח הנחת היסוד האורגנית בנוגע לטיב מערכת היחסים שבין העם לבין האלוהות עצמה. הגישה התיארוגית היוותה חלק מהתפיסה הרבנית הקלאסית של המצוות. הקבלה של ימי הביניים הרחיבה גישה זו, וביטאה התאמה של המצוות לתחום התיאוסופי. תוך מתן פירוש תיאורגי ספציפי לכל אחת מהמצוות.[8]

אבל גם אם נקבל את הנחתו (השגויה לדעתי) של שטרנהל בדבר הקשר הישיר שבין ההגות הגרמנית בסוף המאה ה-18 לבין הוגי הציונות והרעיון האורגני, אזי עולה כי אין קשר בין תפיסה פוליטית ספציפית, לבין ההגות הגרמנית. אם יש קשר שכזה הרי שהוא נפוץ מאוד בשמאל הציוני.

נדמה שאת הניסוח המעמיק ביותר של התפיסה האורגנית הביע דווקא הוגה שנחשב לשמאלי מובהק - אחד העם.[9] במילים אחרות, גם אם מישהו טוען טענה אורגנית, הדבר לא הופך אותו לפאשיסט.


אי-הבנה אורגנית

את הטיפול שמעניק שטרנהל לאבות הציונות, מבקש פרסיקו להעניק לכתביי שלי, כביטוי לציונות העכשווית. פרסיקו גורס כי התפיסה הלאומית האורגנית שהבעתי, בין השאר,בספרי כוכב מישראל, יונקים יניקה ישירה מכתביהם של הוגים כהרדרופיכטה.מכיוון שהוגים אלו הם גרמנים, בני המאה ה-19, ומכיוון שהם השפיעו על מגמות מאוחרות יותר בגרמניה, הרי שהתפיסות שלהם:


"הביאו בעבר לדרישה מצד משטרים טוטליטרים ופאשיסטים להזדהות מוחלטת עמם, כמבטאים לדעתם את רצון העם או את רוח העם."


מכאן המסקנה המתבקשת:


"יחידים מתוך אותם עמים שביקשו לחיות את חייהם מתוך זיקה אחרת (לעצמם, להומניזם האוניברסלי, למעמד הפועלים העולמי) מצאו את עצמם במחנות מעצר. גם גורלם של בני עמים אחרים שאיתרע מזלם להתגורר בין בני העם המתאמץ להפוך לטהור ואותנטי לא היה שפיר כידוע..."


חשוב להבין ממשיך פרסיקו:


"צורת החשיבה הזאת מביאה כמעט באופן בלתי נמנע לראיית גורמים החולקים על האוחז בה כגורמים חתרניים, אם לא כבוגדים, מפני שברגע שהכרענו מה בדיוק כוללת התרבות האותנטית של האומה, כל אזרח המביע עמדה אחרת אינו יכול אלא להיות סוכן זר וגיס חמישי. לא מדובר עוד בפולמוס בין בני פלוגתא במרחב דמוקרטי, אלא למאבק בין צד אחד הנאמן ל"איכות המטאפיזית" של העם (ואף מבטא אותה), וצד אחד היוצא כנגדה (וממילא אינו חלק ממנה, או חלק אמיתי מהעם). אם העם כולו הוא ישות אורגנית, ברור כי יש לנטרל מהר ככל האפשר כל תא סורר או קבוצת תאים עצמאיים שלכאורה אינם משתפים פעולה עם האורגניזם כולו


פריסקו מבקש להציל אותנו מכל סימפטום של דיון בלאומיות, מכל התייחסות למרקם החברתי ההופך אותנו לעם, שכן כל התייחסות לפרט כחלק ממכלול היא טומאה פאשיסטית (אך משום מה כלל זה לא תקף באם מתארים פרט כחלק ממעמד...). אי לכך למרות שציינתי בספרי כי השוואת עם ישראל לישות ארוגנית היא משל,[1] מתעקש פרסיקו לראות צל הרים כהרים, ולהציגה כיסוד תפיסתי.

נעבור למוצג הבא.


כאמור האינטלקטואלים של השמאל הישראלי, רואים בגרמניה את ערש הרעיון הלאומי. תפיסה זו נחשפת במערומיה בקטע חסר מודעות עצמית, בו מנסה פרסיקו להציג "חשיפה עיתונאית" – שיחה מוקלטת החושפת כביכול את מקורות ההשראה שלי:


פרסיקו: "אגב, יש הרבה רומנטיקה גרמנית בספר שלך. כן? המון".

שובל: "זה שאתה קורא שם הרבה את הרדר ופיכטה, זה לא…"

פרסיקו: "או-אה! פיכטה חופשי!"

שובל: "בסדר. לא חידוש כזה גדול".

פרסיקו: "אז אתה שם לב לזה?"

שובל: "אני מכיר, בתיזה שלי התעסקתי הרבה בפיכטה ובשלינג ובהרדר ובז'ורז' סורל"

פרסיקו: "אז לקרוא לזה מוסר יהודי, זה…"

שובל: "לא, לא מסכים איתך. זה יותר מורכב"


על מנת שהקורא לא יטעה, פרסיקו מפרש את הדו-שיח בצורה הבאה:


"שובל מודה בכל פה שהוא מושפע מההוגים הנמנים לעיל, וכשאני מעיר לו שאם כך קשה לומר שמדובר בחזרה למקורות היהודיים ולמוסר יהודי דווקא הוא טוען ש"זה יותר מורכב""


זו פרשנות מוטעית מן היסוד, וגם מטעה. בפועל, אני מבקש לומר במהלך השיחה שזה שאנשים בעלי תפיסת עולם דומה לזו שפרסיקו הביע, קוראים כל טקסט לאומי כאילו הרדר ופיכטה מסתתרים מאחוריו אינה מפתיעה. פרסיקו, הוא בוודאי לא האינטלקטואל הראשון הרואה מאחורי כל משפט שאדם לאומי-ציוני אומר, את היסודות הפאשיסטים המתחבאים,לכן אין בזה שום חידוש. וכשהוא תוקף אותי על שאני מבסס את המוסר היהודי על פיכטה, שלינג, הרדר וז'ורז' סורל, – אני אומר לא בפירוש - "לא, לא מסכים איתך". ובכן הפרשנות של פרסיקו לעניין זה שגויה מן היסוד. מזל שהתמלול קיים.


על המיתוס הפוליטי וג'ורג' סורל


"אכן רק החלום בכוחו ללכוד את נפשותיהם של בני האדם. ומי שאינו משכיל להתחיל ממנו, ויהא גם המצוין באדם, הגון, שקול ובעצמו גומל חסדים ביד רחבה – לא יוכל להנהיג את האנשים, ולא ייוותר ממנו כל זכר" ב.ז. הרצל, יומנים 1896


פרסיקו מסיק מהשימוש שלי במיתוס פוליטי את הזיקה שלי לסורל. סורל היה מרקסיסט נלהב שביקש לממש את המרקסיזם באמצעות יצירת מיתוס שתכליתו מתן לגיטימיות לאלימות פוליטית.[1] הרעיון שלו מזעזע - הוא ביקש לארגן את הפועלים באיגודים מקצועיים כביחידות לוחמות, שתפקידן להסתער על הבורגנות כדי ליטול מידיה את השליטה על תהליך הייצור


החידוש הגדול לפיו המיתוס הוא כלי להשפעה על הפוליטיקה, כלי שיש בכוחו לתת השראה לפעולה, כלי שלא רק מאפשר להבין את העבר אלא להשפיע על העתיד, איננו חידוש של סורל, לא לחינם המילה מיתוס היא מילה ביוונית שמשמעותה – "סיפור עם".


כבר בפוליטאה אפלטון שם בפי סוקרטס את המילים: "למושלי המדינה נאה לשקר לתועלתה של המדינה, בשל אויביה או אזרחיה".[3] לפי אפלטון למען תפקודה התקין של החברה המדינה נדרשת לטעת אמונות שקריות בתודעת אזרחיה. המיתוסים לפי אפלטון הם שקרים אצילים, ועל המנהיגים מצופה להשתמש בהם.

גם הרמב"ם האמין בחשיבות השקרים האצילים, וכך הוא כותבעל האמונות ה"הכרחיות" (קרי, המיתוסים): "והבן את מה שאמרנו בדבר האמונות, שיש שהכוונה היא אך ורק שהמצוה תביא לידי אמונה נכונה...ויש שאותה אמונה הכרחית להרחקת העשק ההדדי או להקניית מידות טובות".[4] הרמב"ם מביא למשל את האמונה בכעסו של האל כאמונה הכרחית הנועדה לשמור על יציבות מוסרית, וזאת בניגוד לתפיסת האל שלו המרוקנת את דמות האל מכל תכונה אנושית.[5]שוב, גם אצל הרמב"ם המיתוס הוא כלי שתכליתו פוליטית.[6]



זאת ועוד, המחקר עומד על כך כי כתיבה המשתמשת במתודות של הסתרה האמת מההמון רווח בין השאר גם אצל אבן גבירול, ר' שמואל אבן תבון, ר' ש טוב אבן פלקירה, ר' קלונימוס, הרלב"ג, ר' יוסף אלבו ואחרים. המסקנה ברורה, רעיון המיתוס הפוליטי רווח מאוד במסורת המערבית ובמסורת היהודית. סורל בסך הכל ניסח באופן חד מה שהוגים ומנהיגים פוליטיים ידעו משחר ההיסטוריה – לייצר מיתוסים מגייסים. מיתוס המהפכה הצרפתית ומיתוס הקומונה הפריסאית היו לשני מיתוסים מכוננים לשמאל העולמי שנבנו במודע ובמפורש על ידי הוגי ומנהיגי השמאל, ממארקס דרך לנין ועד מאו. גם אפלטון, מקיאוולי, הובס ושפינוזה עסקו רבות בבניית מיתוס ככלי בסיסי של השלטון המדיני. מדוע אם כך יש להסיק שאני ירשתי אותו דווקא מסורל? לפרסיקו הפתרונים. והעובדה שפרסיקו התעקש להסיק זאת מתוך מחצי אמירה, שנאמרה במפגש שהיה בינינו, אינה הופכת היסק זה לרציני מהבחינה האינטלקטואלית.


יחסי אהבה-שנאה, המיתוסים והשמאל הישראלי


אחת הבעיות החמורות והבולטןות שלישראל המודרנית, היא המאמץ המאורגן והשיטתי של האליטה הישראלית השמאלית לניתוץ מיתוסים מכוננים, ולשחיטת כל הפרות הקדושות. כמו שאמר יוסי שריד: " "איש מתוכנו איננו משה, ולאיש אין מספיק כוח ותוקף לשבור את הסמלים. בכוחנו הדל נשתדל, לפחות, לשחוק אותם, לעמעם אותם, כדי שאי אפשר יהיה ללכת לאורם המתעתע אל התהום". כל זאת אמר שריד בשם ההומניזם והוסיף: "כאשר כל סמרטוט מתנפנף ברוח נהפך לדגל - מוכרחים לשחוק ולעמעם את הסמלים. כאשר כל שיר של נעמי שמר נהפך להמנון, מוטב, ליתר ביטחון, להוריד את הסמלים לשפל המדרגה".



אני מאמין בחידוש המיתוס הציוני, בהולדתן מחדש של הפרות הקדושות שנשחטו. אני מאמין במיתוס ההיסטורי גם כמעורר השראה, וכמייצג אתגר מוסרי של יצירת חברה מופת. זהו אתגר התובע התייחסות, וגם ככזה שיש בכוחו, בהשראת הגותו של ויקטור פרנקל, להעניק משמעות.


כך כותב למשל אחד העם, כמעין תשובה היסטורית ליוסי שריד, במאמרו המונומנטלי "משה": "והרי הדבר גלוי, שגבורי ההיסטוריא האמתיים, כלומר אלו שנהיו לכוחות פועלים בחיי המין האנושי לדורות, אינם כלל בריות מוחשיות שהיו במציאות באיזה זמן. כי אין לך גבור היסטורי, שלא נצטיירה צורתו הרוחנית בדמיון העם באופן שונה לגמרי ממה שהיתה במציאות, והציור הדמיוני הזה שיצר לו העם לפי צרכיו ונטות רוחו הוא הוא הגבור האמתי, שהשפעתו מתמדת והולכת...לא כל אמת ארכיאולוגית היא גם אמת היסטורית... ההיסטוריא האמתית אין לה עסק עם פלוני בן פלוני האיש האמת... היא יודעת אך את הגבור החי שנחרת בחבבות והיה לכוח פועל בחיים, ומה לה אם היה הכוח הזה בזמן מן הזמנים אדם חי מהלך על שתים, או שלא היה מעיקרו אלא ציור נפשי, שנקרא עליו שמו של איזה אדם מוחשי? בין כך ובין כך מציאותו ודאית לה, מפני שפעולתו מורגשת. לפיכך כשאני קורא את ההגדה בליל פסח ורוחו של משה בן עמרם – זה גבור הגבורים, הנצב כעמוד אור על מפתן ההיסטוריא שלנו – מרחפת לפני ומרוממת אותי "לעולם העליון" – איני חש כלל באותה שעה לכל השאלות והספקות... אם באמת חי ופעל...אם באמת היה האיש משה במציאות. אם באמת היה הוא "מושיעם של ישראל" ונותן התורה... מבטל אני בלבי כל אלה בבת אחת בתשובה פשוטה וקצרה: זה משה האיש הקדמון, שאתם מבקשים לברר מציאותו ומהותו, אינו ענין אלא למלומדים שכמותכם, אבל אנו יש לנו משה אחר, משה שלנו, זה שצורתו קבועה בלב עמנו מדור דור והשפעתו על חיינו הלאומיים לא פסקה מימי קדם ועד עתה. ומציאותו ההיסטורית של משה זה אנה תלויה כלל בחקירותיכם. כי אף אם הייתם מצליחים להראות בבירור גמור, שמשה האיש לא היה כלל, או שלא כך היה, לא יגרע על ידי זה מאומה ממציאותו ההיסטורית של משה האידיאל, זה שהלך לפנינו לא רק ארבעים שנה במדבר, אלא אלפי שנה בכל "המדברות" שהתהלכנו בהם ממצרים ועד הנה, וכשם שמציאותו של משה זה אינה מוטלת בספק אצלי, כך גם מהותו ברורה לי ואינה עלולה להשתנות על ידי שום "מציאות" ארכיאולוגית. וכך אני אומר: הרי האידיאל הזה נוצר ברוח עמנו, והיוצר – בצלמו יוצר."



הד מובהק לתפקידו של המיתוס, אפשר לשמוע גם בדבריו של ב"ז הרצל שקובע במבוא ל"מדינת היהודים" כי: "שום אדם אינו חזק או עשיר דיו כדי שיוכל להעתיק עם ממקום-מושב אחד למשנהו. רק רעיון יכול לחולל זאת... לאורך כל חשכת-ההיסטוריה שלהם לא חדלו היהודים מלחלום את חלום המלכות...כעת שומה עלינו להראות, כי מחלום זה עשוי לצמוח רעיון בהיר כאור היום."[32]


וכך עונה הרצל במכתבו המפורסם לברון הירש: אדוני שואל בלעג : דגל מה הוא ? כלונס ויריעת – אריג? לא אדוני, דגל הוא למעלה מזה. בדגל מוליכים את הבריות לכל מקום שרוצים, אפילו לארץ הבחירה. למען דגל הם חיים ולמען דגל הם מוכנים למות". גם בכתביו של בן-גוריון ניכרת השפעה ישירה של מיתוס הבחירה האתנית. כבר בנאומו הראשון בפולנסק הכריז על "הגניוס" והייחוד של "העם העברי". לדעתו גאולת עם ישראל על אדמתו, תגשים את חזון "עם הסגולה", שייעודו להיות "אור לגויים". לדעת בן-גוריון נבחרות מתרגמת לייחוד לאומי, שיכול להתקיים רק אם עם ישראל יביא גאולה במולדתו.[33]

ושוב היה זה שטרנהל שהבהיר כי דווקא אבות השמאל הציוני, ברל כצנלסון, ודוד בן גוריון הם שהשתמשו במיתוס לצרכים פוליטים: "הוא (ברל) קלט את הסוציאליזם אך שיעבד אותו למטרות לאומיות. הסוציאליזם היה למיתוס מגייס בשירות האומה..." ממשיך שטרנהל וקובע: "קנאותם של האבות המייסדים לא היתה קנאות של מתקנים חברתיים אלא של מהפכניים לאומניים... לא היה זה מקרה שכצלנסון ובן-גוריון נדרשו למינוחים דתיים..."[34] התנועה הציונית מסכם שטרנהל השתמשה בטענת הזכות ההיסטורית כמיתוס. "מכשיר פוליטי ותעמולתי."[35]

מה שהתחיל אצל אבות האומה, השמאל הציוני ביצירה סיזיפית של ערך, בשימוש במיתוסים לבניית אומה, הסתיים אצל האינטלקטואליים הפוסט-ציונים במאמץ מאורגן לשחיטת המיתוסים. שחיטת המיתוסים הפכה לאתוס מכונן בפני עצמה. המושג נפילת הדורות מעולם לא היה בוטה יותר.


**

עד כאן הצבעתי גם על הכשלים המרכזים של פרסיקו ואחרים כאשר הם טוענים כי תפיסת העולם האורגנית הנפוצה במסורת הפוליטית היהודית המודרנית היא תוצר של ההגות הרומנטית הגרמנית. הצבעתי על המקורות היהודיים של תפיסה זו, וגם חזרתי על עמדתי לפיה הרעיון האורגני הוא משל. כמו כן, הראיתי כי סורל לא המציא את רעיון המיתוס הפוליטי, הסברתי כי תכניו של המיתוס הפוליטי של סורל אינם מקובלים עלי באופן מוחלט, והראיתי כי רעיון המיתוס הפוליטי נפוץ מאוד בהגות המדינית המערבית בכלל והיהודית בפרט. כמו כן הצגתי את היחס של השמאל הישראלי כלפי המיתוס הפוליטי לאורך השנים. כעת אבקש להצדיק את הרעיון הלאומי המסורתי, ולהציג את עיקרי הרעיון הלאומי היהודי.


חזרה ללאומיות

הלאומיות היא צורת ההגדרה העצמית של ישות קיבוצית, המבקשת להגשים את הערכים שעיצבו את תרבות העם. היה זה הרדר, שגרס כי ההבדלים בין לאומים וחברות הם הבדלי תרבות ולאו דווקא הבדלים במהות חומרית.[36] הבדלים אלו לפי הרדר אינם מקנים לבני שום אומה זכות להכריז על עצם כעם מועדף.[37] גם הרדר, היה "מודע היטב לכך שהמטאפורה האורגנית היא אכן מטאפורה, ולא הסיק מכך בשום אופן שהחלק כפוף לשלם, או שהיחיד[38] נחות ביחס לקהילה."[39] ורק מאוחר יותר (הרדר מת ב 1803) במחצית הראשונה של המאה ה-19 לבש אצל הוגים מסוימים רעיון הלאומיות גוון ביולוגי אשר קישר בין מהות ביולוגית גזעית לבין תרבות, שפה ודת.[40] זהות גזעית להבדיל מאידיאולוגיה גזענית היתה תפיסה רווחת מאות בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.[41] אחד הראשונים שחיבר בין יהדות לבין גזע היה לא אחר ממשה הס, "יהודים הם בראש ובראשונה גזע"[42] קבע. אלברט אינשטיין תיאר את יהדותו: "ייתכן שדווקא הודות לאנטישמיות אנו מסוגלים לשמור על קיומנו כגזע..."[43] וביאליק אמר: "גם אני, כמו היטלר, מאמין בכוחו של רעיון הדם".[44]

אשר לי, אני סבור שיהדות וביולוגיה הם שתי קטגוריות של דברים שונים. "המדע" בהקשר זה אינו יכול להיות משענת לפתרון הבעיה. בכל דור ודור נמצאים ציונים ולא-ציונים שלא די להם במורשת ההיסטורית, רוחנית תרבותית הקושרת יהודים מכל קצוות תבל, ומבקשים למצוא מעבר להשתייכות הלאומית מהות ביולוגית.[45]

**

חוקר הלאומיות הנס קוהן אפיין שתי טיפולוגיות של לאומיות.[46] לאומיות אזרחית המתבססת על שותפות אזרחית ועל המושג המשפטי-רציונלי של אזרחות, (לאומיות צרפתית – זו לאומיות "טובה")[47]; ולאומיות אתנו-תרבותית המתמסרת לדמיון, להתפתחות הבלתי מודעת של העם, ולרוחו הקדומה, (לאומיות גרמנית – זו לאומיות "רעה"). הלאומיות הרעה היא זו שהפכה לדעתו ללאומנות טוטליטרית. נראה כי טיפולוגיה זו מלווה את פריסקו לאור מאמרו.[48]

טיפולוגיה זו פופולרית משום שלאחר מלחמת העולם השנייה, עמל ממסד מארקסיסטי אקדמי שלם במטרה לטעון כי הלאומיות האתנו-תרבותית ("אתנוקרטיה") מתאפשרת רק במסגרת אידיאולוגיה טוטליטרית ולמעשה מובילה אליה, ואילו הלאומיות האזרחית – היא ורק היא ראויה.[49]

אולם הלכה למעשה, הביאה הלאומיות ה"אזרחית" לטוטאליטריות לא פחות מדגמים מדיניים אחרים., ובוודאי שכל המשטרים הלאומיים האזרחיים הקומוניסטים לא היו מופת של דמוקרטיה. אך בהחלט ניתן להצביע על לאומיות אחרת, שלא קרסה תחת העריצות הטוטליטרית, אלא יצאה דווקא להלחם נגדה – זו הלאומיות התרבותית, המיושנת והמאובקת לכאורה של המסורת האנגלית.


מודל הלאומיות האנגלי המסורתי פרח במדינות דוברות אנגלית שונות, מארה"ב ואוסטרליה עד קנדה וניו-זילנד, אף אחת מהמדינות האלה לא נאלצה לאמץ את המודל הטוטאליטרי, אך גם לא את המודל ה"אזרחי" הדלוח. כל המדינות הללו תופסות עצמן כחלק מהמשכיות היסטורית, בה המגנה כארטה והמלך הנרי החמישי הם חלק מההיסטוריה שלהן - ורובן אף רואות עדיין כריבון הרשמי שלהן את המלכה אליזבת השניה, צאצאית המלכים שהעניקו ואשררו את המגנה כארטה, ושל הנרי החמישי. אלה המיתוסים המכוננים של המשטרים בעלי המורשת הליבראלית והדמוקרטית, שאינה אתנוקרטית ואינה אזרחית. זו לאומיות שהיא היסטורית-רוחנית-תרבותית.


ג'ון לוק – 1632-1704


ההבדל בין הרעיון הבריטי הליברלי, לבין הרעיון הרפובליקאי הצרפתי, נעוץ בתפיסת הקהילה ובתפיסת החירות. רוסו בניגוד לג'יימס הרינגטון לא ראה לנגד עיניו קהילת אזרחים המחויבת לשלטון עצמי ולצדק חברתי, אלא מדינה האוכפת את מרות השלטון על נתינים שדעתם נתונה לחיי הפרט. הלאומיות הבריטית, שנוסחה בין השאר גם על ידי הוגים כמו סלדן,[50] מילטון, הובס, ולוק, ביססה את עצמה על רעיונות תנכ"ים, שבה קיימת קהילה וערבות הדדית.[51] זאת ועוד, אף שרעיונות אלה בולטים במיוחד במורשת המדינות דוברות האנגלית, הן אינן נחלתן הבלעדית, ו"הרפובליקה של העברים",[52] היא רעיון מדיני, פוליטי ואתי, אותו ראו לנגד עיניהם חלק ניכר מההוגים הלאומיים של העת החדשה המוקדמת. עמים אירופאים, תפסו את עצמם כ"בני ישראל", ונשענו על המקרא כאשר הם פיתחו את רעיון הלאומי שלהם, והתנ"ך מילא תפקיד קריטי ביצירה המודרנית של הליברליזם והחירות, וזכה למעמד מכונן בקרב מייסדי הלאומיות האנגלית.[53]


התנועות הלאומיות לא עוסקות רק ביצירת מסגרת שלטונית ריקה, אלא תכליתן לאפשר את שגשוג החירות וקידום הערכים של החברות שיצרו אותן.[54] החל מפולחן דתי, דרך שמירה על זהות תרבותית, ועד להקמת חברה "צודקת", ואפילו לאומיות שתכליתה שליחות כלפי האנושות כולה. אין הפרדה חדה בין המסגרת המדינתית לבין התוכן הערכי-תרבותי-לאומי. המדינה היא גם מסגרת פוליטית, וגם מבטאת עולם של ערכים.[55]

ואכן, הדיכוטומיה - "מדינת אזרחיה" או "אתנוקרטיה", נזנחה זה מכבר גם על ידי המחקר.[56] זה מכבר נשבר הזיהוי המעוות בין הלאומיות לתורות הטוטליטריות המקיפות בתכניהן הרבה יותר.[57] כפי שאומרת חדווה בן ישראל ביחס לתפיסת שני סוגי לאומיות – צרפתית וגרמנית: "מכל הטיפולוגיות השגויות שייחסו לתופעות הלאומיות, זאת התיאוריה העמידה ביותר".[58] ומוסיף חיים גנז, "מחשבות אלו מוטעות מבחינת הנחות היסוד העקרוניות של שני סוגי הלאומיות, וגם מבחינת הגילויים ההיסטוריים הקונקרטיים שהיו להם... הנחת היסוד המרכזית של הלאומיות האזרחית היא שלמדינות יש אינטרס שאוכלוסיותיהם תהיינה הומוגניות מבחינה לאומית ותרבותית... יתרה מזאת בהיסטוריה הממשית של הלאומיות האזרחית היו גילויים לגמרי לא ליברליים..." [59] "אשר ללאומיות האתנו-תרבותית..." ממשיך גנז ומסביר: "בניגוד למה שטוען כל מי שמזהה את הלאומיות הזו בהכרח עם אידיאולוגיות אנטי-הומניסטיות ואנטי-ליברליות... [ישנם] הוגים אחרים של לאומיות האתנו-תרבותית [ש]הם אינדיבידואליסטים מובהקים. הם סבורים כי לאנשים רבים יש אינטרס אישי לדבוק בתרבותם ולקיימה לאורך דורו מפני שהיא מרכיב חשוב בזהותם... על פי הוגים אלה לפרטים יש קדימות קיומית וערכית על פני הקבוצה האתנו-תרבותית שלהם".[60]


לקראת הבנה של לאומיות יהודית מודרנית


ישנן שתי מגמות רווחות לגבי משמעות הציונות. הגישה הראשונה, השלילית, מבקשת לפרש את הציונות כתנועה אשר תפקידה להעניק ליהודים מקלט בטוח. בהקשר זה ארץ ישראל, ומדינת ישראל הינם כלים אינסטרומנטליים שתכליתם הגנה על הלאום, ולמעשה, כל ארץ אחרת יכולה הייתה להיבחר. אליבא גישה זו, משהושג המקלט הבטוח לציונות אין אידאלים נוספים; ומכאן שעלינו עתה לשאוף לייצר מציאות פוליטית, תרבותית, כלכלית וצבאית נורמלית ככל הניתן. ישנן שתי מגרעות בולטות להבנה כזו של הציונות: ראשית היו מי שנפגעו מהניסיון שלנו לכונן בארץ ישראל מקלט בטוח, ושנית הגרעין האיראני הופך את ישראל מאתר גיאוגרפי מציל חיים לפוטנציאל של אתר השמדה המוני.

הגישה השניה, החיובית, מבקשת לפרש את הצינות כתנועת תחייה, במובן של 'רנסנס'. מגמה זו רואה את הציונות כתנועה המממשת את החזון העתיק של שיבת ציון. זו תנועה שלא רק מחזירה את היהודים לארצם, לשפתם, ולתרבותם, אלא משיבה אותם חזרה אל תוך ההיסטוריה. מדינת ישראל היא האמצעי שבאמצעותו עם ישראל יכול לממש בחיים לאומיים ממשיים את הערכים שלו. כפי שהרצל אומר: "קראתי פעם לציונות אידיאל אין סופי, ואני מאמין באמת כי גם לאחר השגת ארצנו, ארץ-ישראל, לא תחדל מלהיות אידיאל; כי בציונות כפי שאני מבין אותה, כלולה לא רק השאיפה אל כברת ארץ...אלא גם השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית".[61] המשימה שהנביאים מטילים על עם ישראל, אינה להיות מדינה נורמלית. המשימה היא לקיים בתוך מציאות היסטורית ראלית חברת מופת, שתהווה אור לגויים. פירוש הדבר שהחזון הציוני הוא גם חזון אוניברסלי שתכליתו לייצר השראה עבור העולם. אם הזיכרון האנושי הקולקטיבי מקשר בין איטליה לבין פסטה, בין ארגנטינה לכדורגל, ובין ארה"ב לקפיטליזם, אזי נביאי ישראל מבקשים לכונן במדינת ישראל חברת מופת שתייצר זיכרון אוניברסלי לפיו ישנו קישור בין הדרך המוסרית שבה יש לנהוג לבין מדינת ישראל. במילים אחרות, האידאות של "עם סגולה", "ממלכת כהנים וגוי קדוש" ושל "קדושים תהיו" מבקשות לכונן מסגרת מדינית ערכית משותפת שתעורר השראה בינ"ל.[62]



הרצל בנאומו בקונגרס הציוני הראשון אמר את המילים המרטיטות הבאות: "הציונות היא שיבה אל היהדות עוד לפני השיבה לארץ היהודים". זהו הרנסנס. הרצל מציג שוב ושוב את הציונות כתנועה אנטי-נורמלית העושה שימוש בכלים נורמליים, על מנת לממש את חזון הדורות של שיבת ציון.[63]

הלאומיות היהודית המודרנית, כפי שאני מבין אותה, היא מפעל חסר תקדים, תנועה מעוררת השתאות בקנה מידה בינ"ל והיסטורי. עם חוזר לארצו לאחר 2000 שנות גלות. עם חוזר לשפתו. עם חוזר לבמת ההיסטוריה, ולוקח את גורלו בידיו. אנו מקימים מחדש חברה המבוססת על המסורת היהודית העתיקה שלנו.

מאמציו של הרצל נשאו פרי, רק משום שפעילותו הלאומית, נחה על גבי מסד תרבותי ודתי בין אלפי שנים שביקש לממש את חזון שיבת ציון, כחלום הדורות של - "חדש ימינו כקדם". הרצל הבין היטב[64] - סמלים ומיתוסים שולטים בתרבות. אלו המעוניינים להשפיע על ההיסטוריה חייבים להביא בחשבון מסורות דתיות, לשוניות ותרבותיות השוררות בליבם של בני האדם. מיתוסים של מוצא משותף, מולדת משותפת, ייעוד מוסרי וייעוד היסטורי משותף, בין אם נטועים במציאות היסטורית ובין אם לאו, נטועים בתוך ליבם ומסורתם של אנשים אמתיים. רעיונות אלו מספקים את החומר הבסיסי שעל בסיסו הוקמה התנועה הלאומית של שיבת ציון.[65] בשבילנו היהודים, המקרא הוא לא רק אוצר של מטפורות, הוא ספר היסטוריה. מקור הזהות.



למקרא תפקיד קריטי לא רק בזהות הלאומית שלנו. לימים בעקבות האמנציפציה,[66] כשנזקקנו לטובת הישרדותו לרוויזיה קיומית, שב וקנה לבבות הרעיון הלאומי המקראי גם אצלנו, הפעם באמצעות תיווך עקרונות פוליטיים שפותחו באירופה.[67] אולם החזרה לרעיון הלאומי המקורי היתה לאפשרית רק משום שבמשך אלפיים שנות הגלות - לא אבדה תקוונתו היוקדת לשוב לציון. אף שתקווה זו היתה מלווה ביאוש, היא לא אבדה וסבבה את סדר היום של אבותינו. ההנחה האינטואיטיבית הציונית מזהה את היהודים כעם עם שורשים המתחילים לפני 3,800 שנים אצל אברהם, יצחק ויעקב ולו תרבות מפוארת.[68] ומכאן התקווה היתה ליצור מחדש בארץ האבות חברת מופת.

במילים אחרות, אמונה בנבחרות ובשליחות, זיכרונות עתיקים של זיקה למולדת, כמיהה רנסנסית לכונן מחדש מדינה, חברה ותרבות לאומיים – כל אלו אינם המצאה[69] אלא המסגרת הרעיונית והתרבותית הממשית שעליה נבנתה המדינה. זו הנחת היסוד התרבותית של החיים היהודים במדינת ישראל. הציונות לא הופיעה כיצירה אנושית המבטאת אידיאולוגיה חדשה יש מאין, להפך, המסורות והתרבות היו תנאי הכרחי לכינונן של מערכות הסמלים שהניעו מיליוני בני-אדם לעבר ארץ ישראל.

הציונות כפי שאני מבין אותה לא טוענת למוצא אחיד של גזע "טהור", אלא מניחה המשכיות היסטורית על בסיס תרבות, קרבה ודת, המחוזקים בעקבות דחייה חיצונית. בניגוד למרקסיסטים המניחים כי שום תופעה בהיסטוריה איננה מה שהיא נראית, והיא תמיד משרתת מטרות נסתרות, הרי הלאומיות היהודית לא היתה מכניזם של שליטה של אליטות כוחניות שציפו להרוויח מהציונות רווח כלכלי ופוליטי, אלא ביטוי לרחשי הלב ולזהות של הציבור היהודי.[70]

המימוש המודרני שלנו במדינת ישראל, נשען על תפיסה עצמית עתיקה. מאז ימי בית ראשון האומה היא לא רק יחידה אתנית ייחודית, אלא גם מודעת לייחודה, לייעודה הלאומי, ולחוקים החברתיים והקהילתיים הקובעים את הסולידריות והאחדות הפוליטית והלאומית.[71] מאז ומעולם היתה לנו מודעות פוליטית קולקטיבית, אותה אפילו הגלות לא הצליחה להחריב.[72]


כך למשל כתב מחבר תהילים:

אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר

אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי

תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי

אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי


מבחינתם של אבותינו הגולים, ארץ ישראל היתה לארץ אבות, ערש הזהות. אבל היא הוסיפה להיות הארץ המובטחת, הארץ האידיאלית שנהיה קשורים אליה לעד. ולכן שר ריה"ל "ליבי במזרח ואנכי בסוף המערב"[73]

הדימוי והייצוג של האומה, שנוצרו במשך מאות שנים מילאו תפקיד קריטי בשכנוע מיליוני בני אדם שהאומה היא האמתית. אבל האומה היא לא רק מושא דמיוני. בני עמנו יותר משהם מדמיינים את האומה, הם חווים אותה.[74] שיבת ציון המודרנית מבוססת על רגשות של מי שיש לו היסטוריה ותרבות משותפת. זו קהילת שיצרה את מדינת ישראל, לא משום שחבריה דמיינו שהם שייכים לקולקטיב מומצא, אלא משום שהם חשו מחויבים אחד לשני, להיסטוריה ולעתיד המשותף.[75]

הדרך הטובה ביותר להבין את האומה, היא לראות בה שותפות מקודשת של העם. אתניות משותפת איננה מספקת. המורשת המשפחתית של אברהם אבינו היא רק נקודת מוצא לסיפור ההיסטורי שלנו, אולם בעיקר המשאבים התרבותיים הם שהביאנו עד הלום. והרי הלאומיות היהודית מאפשרת גם לבעלי רקע "אתני" שונה, כמו שהיה למשל רבי עקיבא, להצטרף אליה כחלק מלא מהמשפחה היהודית, תוך קבלת הזהות הדתית והתרבותית המשותפת. מבחינה ציונית היו חשובים במיוחד מערכת האמונות בדבר הבחירה בעם ישראל והיעוד ההיסטורי (הברית), הזיקה המקודשת של עם ישראל לארץ ישראל (ארץ ישראל כארץ אבות וכארץ מובטחת), הכמיהה שפותחה לאורך דורות לשיבת ציון, והאמונה בדבר הכוח של הפעולה האנושית הדורשת הקרבה למימוש רעיונות נשגבים. תפקידם של מנהיגי הציונות הוא שימור המורשת של זיכרונות, סמלים וערכים, תוך אשרור תודעת הקהילה, הטריטוריה, ההיסטוריה והייעוד, זאת באמצעות מוסדות וטקסים. מכאן הקריאות החזרות ונשנות לאורך שנות הציונות של המנהיגות הדתית וחילונית כאחד להיות נאמנים לייעודנו הלאומי הייחודי.[76]

צבאות אמנם יכולים לאיים עלינו מבחינה פיזית, אולם הסכנה הגדולה באמת המאיימת עלינו היא אובדן דרך רעיוני-תרבותי, וזאת משום שהמדינה היהדות מבטאת קודם כל רעיון.[77] הכתובת שבבית ספר לשריון, "האדם שבטנק ינצח", מבטאת את התפיסה לפיה טנק משוכלל ללא אמונה בצדקת הדרך של הטנקיסטים לא מסוגל לירות אפילו פגז אחד. לדאבוני האליטה השמאלית בישראל סובלת כיום מניוון אידיאולוגי חמור. אבל, תודה לאל, העם איננו מוכן לוותר על זהותו חזונו וערכיו. עוצמתנו וחוסננו אינם נמדדים בסופו של דבר במספר הטנקים והמטוסים, וגם לא בתל"ג ואיגרות החוב הנמצאים בבנקים, אלא במידת רצונו של העם לקשור את גורלו במדינה והארץ, ובמידת המחויבות שחבים לאלו בני העם. כפי שניסח זאת בן-גוריון בקריאה לעם ישראל המחדש את חייו בארצו: "יעשה כל אדם באמונה, כמידת יכולתו, את חובתו כאדם, כיהודי, כאזרח המדינה, שותף ליצירה גאולת עם, ומעלה אדם ושם ישראל יתעלה ויתקדש".


 

[1] תומר פרסיקו, הבלוג: לולאת האל, "המיתוס הפוליטי השימוש הפוליטי במיתוס – מז'ורז' סורל ועד רונן שובל".

[2] "לכן רבותי, כשרבנים מספרים לכם שזו היהדות ה"אותנטית", שזה "מוסר יהודי", הם בעצם מוכרים לכם רומנטיציזם גרמני יד שלישית. לא ממעיינותיו הצלולים של ישראל סבא אתם שותים, אלא מהגייזרים המסריחים של הרייך. " תומר פרסיקו, הבלוג: לולאת האל, "על מוסר "יהודי" ומקורותיו".

[3] הרקע לכתיבת "אפשרות של חירות מדומיינת" - טרחתי והצגתי אפשרות של פוסט מודרניות ימנית, למרות שאינני מקבל את שלל טיעוניה משום שהיהודי הפוסט מודרני זקוק להצדקה פילוסופית אפשרית לפיתוח זהות ציונית-יהודית. ההצדקה זו חשובה משום שהצַיִיטְגַיִיסְט האינטלקטואלי-תרבותי בקוממו את הפוסט-מודרני רומס בכוחנות תפיסות עולם שונות ביניהם זו הלאומית, מודרנית, יהודית. הפוסט מודרניזם הוליך מתוכו את הפוסט-לאומיות, מדינת הלאום הפכה ל"קהילה מדומיינת", "מסורת מומצאת", העם והמדינה הפכו לתוצר של הבנייה חברתית – מניפולציה כוחנית של אליטה פוליטית. הנחת היסוד היא שהקיום קודם למהות או במונחים של מרקס, ההוויה קודמת לתודעה, לכן אין "מהות" מטא-היסטורית לעם. הפוסט-מודרניסטיים השמאלנים אינם מסתפקים קידום נהיליזם מוסרי, אלא מובילים מאבק רעיוני בציונות. ה"ציוניים" מואשמים בכך שהם מדגישים הדגשת היתר את הצד הלאומי בחייו של האדם. באחד הביקורים הראשוניים שלי במסגרת "אם תרצו" בארה"ב התברר לי, שהמילה ציונות נהפכה בארה"ב לסוג של קללה, מעין מקבילה מוסרית לכל הפחות למילה אפרטהייד. הציונים הפכו למאיימים, לאנשים מסוכנים. וכך הציוני-יהודי פוסט-מודרנית מוצא עצמו נאלץ להתגונן פעמים לנוכח רוח התקופה: פעם בפני האינטלקטואליים הפוסט-מודרניסטיים ורוח התקופה, המציגים תפיסת עולם שיטתית הבזה לרעיונות הישנים, "הקידמה" דוחה את עולם האתמול, הציוני מוגדר כפאשיסט-נאצי, הדתי כעובד אלילים-פאגני, המסורתי כחשוך, התומך בצה"ל כמליטריסטי, והמתנחל כקולוניאליסט. ומכיוון אחר, על ידי הממסד השמרני, משום שהינו מאמץ תפיסות עולם פוסט-מודרניות ניהיליסטיות, המפרקות את החברה, מקדמות את כל הבזוי והשפל, ומניעות את המציאות האנושית לעבר ייאוש חסר תקנה. לכן חשוב בעיני לנסח משנה ההופכת את חיי האדם היהודי-ציוני הפוסט-מודרניסט לבני הגנה. משנה המעניקה אפשרות של ערך אפשרי לחיים, גם אם אני באופן אישי אינני בהכרח מזדהה עם כולה.

[4] א.ד. גורדון, האומה והעבודה, "חשבוננו עם עצמנו", 1916, עמ' 328.

[5] א.ד. גורדון, האדם והטבע, "לבירור רעיוננו מיסודו", 1920, עמ' 183.

[6] א.ד. גורדון, האדם והטבע, "לבירור רעיוננו מיסודו", 1920, עמ' 175..

[7] א.ד גורדון, האומה והעבודה, "לבירור עמדתנו", 1919, עמ' 218.

[8] א.ד גורדון, האומה והעבודה, "חשבוננו עם עצמנו", 1916, עמ' 353.

[9] א.ד גורדון, האומה והעבודה, "חשבוננו עם עצמנו", 1916, עמ' 348.

[10] א.ד גורדון, האומה והעבודה, "הקונגרס", 1913, עמ' 193.

[11] זאב שטרנהל , "עם הספר- ההיסטוריוגרפיה הציונית בין מיתוס למציאות", קתדרה, 80, 1996, עמ' 210-211. (ההדגשות בציטוט שלי, ר.ש)

[12] ברמן מדגיש את הקרבה הרעיונית בין הרדר לגורדון ואומר כי: "אין גורדון מזכיר את הרדר, וספק רב אם בכלל ידע עליו" שמואל הוגו ברמן, תולדות הפילוסופיה החדשה – מתקופת ההשכלה עד עמנואל קאנט, 1984, עמ' 96.

[13] האנטי ייחוס של דוד המלך (נצר לרות המואביה), כמו גם רעיון הגיור מוכיחים לענ"ד את ההפך הגמור. השותפות היהודית איננה גזעית, אלא מבוססת על מחויבות לערכים ולייעוד משותף, העובדה שיש יהודים בני גזעים שונים מוכיחה זאת.

[14] ישעיה תשבי, משנת הזוהר, תש"ז, עמ' רכו-רכח.

[15] לקריאה שטראוסינאית חתרנית ויוצאת דופן של ריה"ל בסוגיה זו ראה: מיכה גודמן, חלומו של הכוזרי, 2012.

[16] תפארת ישראל, פרק א.

[17] תולדות יעקב יוסף. ראה: אסא כשר, רוח איש, 2000, עמ' 61.

[18] יש להניח כי רעיונות אורגניים בקרב אנשי העליה השניה נבעו גם מרעיונות אורגניים שהופיעו בסוציאליזם בתקופה זו, כגון הפסקת הניכור שבין האדם לעולם, וחזרה לקשר האורגני של האדם עם הסביבה. רעיונות אלו שגשגו בחברה הרוסית, כפי שהדבר בא למשל לידי ביטוי בתנועת הנרודניה ווליה.

[19] משה אידל, קבלה היבטים חדשים, 1993, ע' 11-9.

[20] "דווקא אחד-העם, אבי הציונות הרוחנית, אשר דחה את הצורך במדינה וייצג לאומיות מתונה, הוא שנתן ללאומיות היהודית הגדרה אורגנית, אתנית, תרבותית-ייחודית. בעניין זה הוא היה תלמיד מובהק של הוגי הדעות הגרמניים, כמו הרדר, פיכטה והגל..." חדווה בן ישראל, בשם האומה, "הציונות והלאומיות באירופה: מבט השוואתי", 2004, עמ' 143. גדעון שמעוני, האידיאולוגיה הציונית, תשס"א, עמ' 96. וראה למשל מאמרי אחד העם, "שלילת הגולה", ו"עבדות מתוך חירות".

[21] פרסיקו מאמץ את הנוהג הנפוץ בחוגי השמאל להפוך פאשיזם ונאציזם לרקמה רעיונית אחת, ולא היא, רעיונותיהם כמעט הפוכים: הפאשיזם, באם הוא אידיאולוגיה סדורה (ופעמים רבות אינו כן), הוא סוג של אידיאליזם הגליאני, אשר פיתח בגרסה מוקצנת ג'ובני ג'נטילה האיטלקי. הנאציזם, הוא תורה גזענית, אשר בלי ספק שואבת מבחינות רבות מאידיאולוגיות גרמניות של המאה ה-19, אך באופן אקלקטי למדי, ששואב גם מהרדר וגם מניטשה וגם מהגל ואפילו מקאנט, אך לא ניתן לראות בו ממשיך דרכו של אחד מהם.

[22] רונן שובל, אם תרצו, 2010, עמ' 59.

[23] טלמון, בעידן האלימות, עמ' 91-83.

[24] י' טלמון, מיתוס האומה וחזון המהפכה, 1981, כרך שני, עמ' 558; שטרנהל, שניידר ואשרי, יסודות הפשיזם, 1992, עמ' 117.

[25] אפלטון, פוליטיאה ג, 1999, [389], 244.

[26] מו"נ, ג, כז.

[27] שם, וראה מו"נ, א, לו.

[28] ליאו שטראוס הראה בספריו "רדיפה ואומנות הכתיבה", "העיר והאדם", ו"ירושלים ואתונה" כיצד אפלטון, אלפראבי והרמב"ם כולם השתמשו בסגנון כתיבה איזוטרי, המשתמש ב"שקרים אצילים". לטענת שטראוס הרמב"ם ושפינוזה למשל ראו את המיתוס הדתי כפונקציונאלי וחיובי, וגרסו כי יש לתת חסות של שתיקה לטענת האמת שבמיתוסים, על מנת להציג להמונים אמת חיונית, שהם לא יישמעו לה אלא באמצעות בדייה דתית.

[29] דב שוורץ, סתירה והסתרה, בר-אילן, 2002.

[30] יוסי שריד, "אל תתנו להם סמלים", מעריב, 20.1.1984

[31] כל כתבי אחד העם, "משה", 1947, עמ' שמב.

[32] ב.ז. הרצל, מדינת היהודים, מבוא, עמ' 14.

[33] זאב צחור, החזון והחשבון: בין גוריון בין אידיאולוגיה לפוליטיקה, 1994, עמ' 215-216.

[34] זאב שטרנהל, בנין אומה או תייקון חברה?, 1995, עמ' 189-191.

[35] שם, 418.

[36] שמואל הוגו ברמן, תולדות הפילוסופיה החדשה – מתקופת ההשכלה עד עמנואל קאנט, 1984, עמ' 61-67; זאב לוי, היהדות בתמונת עולמם של האמאן הרדר וגיתה, 1994, עמ' 98-99.

[37] זאב לוי, היהדות בתמונת עולמם של האמאן הרדר וגיתה, 1994, עמ' 98.

[38] על מעמד האדם בהגותו של הרדר ראה: אליעזר פלמור, בין אתמול למחר על הקדמה בהגותם של לסינג, הרדר וקאנט, 2004, עמ' 164-190.

[39] איאן אדמס, ר"ו דייסון, חמישים הוגים פוליטים, 2008, עמ' 124.

[40] רפאל פלק, ציונות והביולוגיה של היהודים, 2006, עמ' 19.

[41] וראה למשל ארתור רופין בספרו יהודי ההווה. מהדורת 1911; עוד על תפיסות גזעיות של הרצל, נורדאו, ז'בוטינסקי, בובר רופין ואחרים ראה: רפאל פלק, ציונות והביולוגיה של היהודים, 2006, עמ' 74-92.

[42] וראה רומא וירושלים.

[43] Albert Einstein, About Zionisim: Speeches and Letters, 1930, p.23.

[44] רפאל פלק, ציונות והביולוגיה של היהודים,2006, עמ' 20, וראה: Chaimm Nachman Bialik, "The Present Hour", may 1934, The Young Zionist 8, 4, p.6-7.

[45] כך למשל לענ"ד רבי עקיבא, שמעיה ואבטליון היו יהודים, ואילו פאולוס או האינקוויזיטור הראשי טורקמאדה לא היו יהודים, למרות שמבחינה ביולוגית לכאורה ההפך היה נכון.

[46] Hans Kohn, Nationalism: Its meaning & History, 1955, pp.29-30; The Age of Nationalism, 1962, pp. 157-161.

[47] אולם דווקא עיקרון הלאומיות כפי שהופיע דווקא בצרפת כלל מכתחילה את כל מרכיבי הלאומיות: זהות אתנית, היסטורית, מיתוסים של מוצא משותף, תרבות ותודעה משותפת. הסיבה לכך ברורה - כאשר מהפכני המהפכה הצרפתית תפסו את השלטון ויסדו מדינת לאום, הם כוננו אותה בשם סמכות שטרם התכוננה בעצמה – סמכות האומה. רעיון הריבונות הקיבוצית דרש את זיהוי הקולקטיב המפעיל את הריבונות, המקום היחיד שבו ניתן היה למצוא את הקולקטיב הזה הוא באומה ההיסטורית. עוד על הניגוד הרעיוני בין הלאומיות הצרפתית לגרמנית ראה: Roger Brubaker, Citizenship and Nationhood in France and Germany, 1992.

[48] רעיון זה מבוטא, בין השאר בפסקה המתחילה במילים : "בגדול, מדובר בהחלשתה של התפיסה האזרחית-רפובליקאית". וגם בזו שאחריה. הנחה זו מלווה את פרסיקו לאורך מאמריו הרבים כפי שניתן להתרשם בבלוג "לולאת האל".

[49] חוקרי הלאומיות שקמו לאחר מלחמת העולם השניה ראו בלאומיות אידיאולוגיה מודרנית שהתפתחה באירופה החל מסוף המאה ה-18. אלי כדורי גרס כי הלאומיות היא תופעה מודרנית שאין טעם לדבר עם קיום לפני שלהי המאה השמונה-עשרה. לתפיסתו, הלאומיות באה לפני הלאום. (Elie Kedourie, Nationalism, 1960) החרה החזיק אחריו חוקר הלאומיות גלנר שהכריז כי "הלאומיות היא שמולידה לאומים", (גלנר, לאומים ולאומיות, 1984, עמ' 82) גם הובסאום טען כי "לאומים אינם יוצרים מדינות לאומיות, אלא להפך". (הובסאום, לאומיות ולאומים מאז עידן המהפכה, 2006, עמ' 29.) וגם אנדרסון המשיך קו זה, וקבע כי הלאומית היא למעשה המצאה - "קהילה מדומיינת". כלשונו. (אנדרסון, קהילות מדומיינות, 1994). אל מול תפיסה זו הוגים מודרניים יותר גורסים כי הלאומיות היא תופעה מודרנית אך ורק למראית-עין. המסגרת הלאומיות המודרנית מבטאת זהויות לאומיות בנות מאות ולעיתים אלפי שנים. כך למשל אנתוני סמית הצביע בספריו הרבים על הרציפות הברורה בין הלאומיות המודרנית לזו של ימי הביניים, ואף קודם לכן. (Smith, Anthony D., Theories of nationalism,‎ 1971‎ ) סמית גורס כי לא ניתן לתאר את האומה המודרנית כיצירה של העת החדשה ולהתעלם מהעובדה שאותן קהילות התקיימו גם בתקופות קודמות, נשאו אותו שם ואת אותו מטען תרבותי וסמבולי. לטענתו הרעיון שהלאומיות הינו המצאה מודרנית משולל יסוד, בין השאר משום שישנם ארבעה עמים שההיסטוריה שלהם מוכיחה את קיומה של הלאומיות כבר בעת העתיקה: הפרסים, היוונים, הארמנים והיהודים. חוקר חשוב אחר אדריאן הייסטינג טוען כי לא ניתן כלל להבין את תופעת הלאומיות אם מצמידים אותה אל התקופה המודרנית ואל תהליכי המודרניזציה. לטענתו "אפשר לראות שהלאומים העיקריים במערב אירופה כבר היו קיימים במאה החמש-עשרה". (אדריאן הייסטינג, בנייתן של אומות, תשס"ח, עמ' 132) בין החוקרים הבולטים הנוספים הסבורים כי לאומים התקיימו לאורך אלפי שנים במתכונת דומה לזו שמתקיימת כיום ניתן למנות למשל את ג'ון ארמסטרונג וקליפורד גירץ.

[50] ג'ון סלדן, היה למשפטן אנגלי בעל חשיבות עצומה. ספרו הגדול "משפט הטבע והאומות על פי העברים", ביקש להראות כיצד דיני העברים, כפי שהם מופיעים בחומש ומתפרשים בתלמוד ואצל הרמב"ם, הם הליבה ההיסטורית של המשפט הטבעי המשותף לכל בני האדם. בימיו ספרו של סלדן נחשב ליצירה החשובה ביותר בתחום הפילוסופיה המדינית האנגלית.

[51] אדריאן הייסטינג, בנייתן של אומות, תשס"ח; פניה עוז -זלצברגר, " שורשים יהודיים של הרפובליקה המודרנית", תכלת, 13, 2002.

[52] עד להוצאת ספרו הגדול של קונאיוס, "הרפובליקה של העברים" בשנת 1617 יצאו כתריסר ספרים שנשאו שם זה.

[53] אדריאן הייסטינג, בנייתן של אומות, תשס"ח.

[54] טוקוויל גרס כי אדם המקדם תנועה לאומית העוסקת רק ביצירת מסגרת שלטונית ריקה, בשם ה"נאורות" ו"הליברליזם", הלכה למעשה מנצל את הדמוקרטיה ככלי לכפות על הציבור את העקרונות והאמונות של אותו אדם עצמו. לדעתו עמדה הרואה בדמוקרטיה רק פרוצדורה פורמלית למימוש עקרונות מופשטים וא-פריורים מנוגדת לדמוקרטיה. הוא הדגים זאת באמצעות המשל האבסורדי (בעיניו) שבו לבית המשפט, ששופטיו אינם נבחרים בידי הציבור תהיה הסמכות העליונה לשינוי או פירוש החוקה... (אלקסיס דה–טוקוויל הדמוקרטיה באמריקה, שלם, תשס"ח, עמ' 104) לדידו, המפתח להצלחת דמוקרטיה הוא מנהגי האומה, המסורת והתודעה ההיסטורית. לכן התפעל טוקוויל מהדמוקרטיה באמריקה, שכן בלאומיות האמריקאית ובלאומיות הבריטית קדם רעיון החירות לרעיון השוויון, לכן נוצרה מסורת מנהגים וחוקים ששמרו על החרות למרות המתח המובנה שבינה לבין ערך השוויון. וראה: אופיר העברי, "מבוא", אלקסיס דה–טוקוויל הדמוקרטיה באמריקה, שלם, תשס"ח.

[55] אבי בראלי, ניר קידר, "ממלכתיות ישראלית", המכון לדמוקרטיה ישראלית, מחקר מדיניות 87, 2011.

[56] חדוה בן ישראל, בשם האומה, "היהודים והלאומיות", עמ' 192. כבר במאה ה-19, הרבה לפני שקון פיתח את הטיפולוגיה שלו התנהל למשל הוויכוח אם אלזס-לורן היא גרמנית או צרפתית. ההנחה המקובלת היתה שהגרמנים דרשו את אלזס על בסיס אתני, ואליו הצרפתים דרשו אותה על בסיס אזרחי. אבל גם אצל רנאן (היסטוריון צרפתי) ניתן למצוא מרכיבים היסטוריים, רגשיים הקשורים לזיכרון קולקטיבי. ההוגה הדעות סמית מראה עד כמה האיפיונים החדים ביו לאומיות אורגנית וולנטרית, אתנית לעומת אזרחית אינם תואמים את המציאות ההיסטורית. .1971Smith, Anthony D., Theories of nationalism,

[57] הלאומיות היתה למכשיר בידי הנאציזם, יותר מאשר מטרה. אלא היו האמונה בשלטון הכוח, פולחן האלימות, עליונות הגזע הארי, השמדת החלשים, שלילת המוסר, שלילת האחדות האנושית, הסגידה למאבק ולמלחמה – אלו היו עיקריה של השיטה הנאצית, הלאומיות היתה אמצעי לגיוס האומה למטרת יצירת סדר עולמי חדש.

[58] "יתר על כן, מושגים כמו הרצון המשותף של רוסו, או 'הרפובילקה האחת והבלתי נחלקת/ שהשתררו בזמן המהפכה הצרפתית, מורים בבירור על תפיסת ישות לאומית, שהיא חזקה וחשובה מן הפרטים, ואינה משאירה להם חופש בחירה..." חדווה בן ישראל, בשם האומה, "חקר הלאומיות כפנומן היסטורי", עמ' 53:

[59] חיים גנז, "ציונות שוויונית", 2014, עמ' 31-32.

[60] חיים גנז, "ציונות שוויונית", 2014, עמ' 33-34. וכך אגב אני כותב בספרי: "כל יחיד בכל דור הוא אדם ייחודי... היחיד מקבל טעם ומשמעות לחייו דווקא מתוך זיקתו לכלל. ומתוך כך ברור כי תודעת הכלל איננה מבטלת את היחיד, אלא להפך: הזדהותו של היחיד עם 'כלל ישראל' ממלאת את חייו בתוכן, בפשר, במשמעות ובטעם." רונן שובל, אם תרצו, 2010, עמ' 53.

[61] הרצל, תקוותנו.

[62] אולי בניגוד למה שניתן היה לצפות, התפיסות הציוניות לעיל אינם מקבילות לתפיסות עולם פוליטיות. דוד בן גוריון היה מהמנסחים הבולטים של תפיסת הציונות כתנועת תחייה, ואילו דווקא אצל נתניהו בולטת במיוחד התפיסה האינסטרומנטלית. וראה למשל השם שהעניק נתניהו לספרו – מקום תחת השמש. ומאידך את רעיונותיו של דוד בן גוריון שאומר למשל "אנו בונים מדינת ישראל מתוך חזון נבואי וכיסופים משיחיים – להיות גם למופת ולמורה-דרך לאנושות. ונאמנים עלינו דברי הנביא: 'ונתתיך לאור גויים להיות עד קצה הארץ" דוד בן גוריון, כוכבים ועפר, 1976, עמ' 59. עוד על תפיסתו ראה: דוד בן-גוריון, מדינה למופת – מטרה ואמצעי, 1954, דוד בן-גוריון, נצח ישראל, 1957.

[63] יצחק וייס, הרצל קריאה חדשה, 2008.

[64] הכרה זו מודגשת בדבריו בתום הקונגרס הציוני השישי, לאחר הצעת אוגנדה: " ורוצה הייתי, מכיון שלמדתי בינתים להכיר את לבבכם, להגיד לכם דבר של תנחומין, דבר ישן, שיש בו מעין התחיבות מצדי, בשפת אבותינו: אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני!" עוד על הטיעון כי אליטה יכולה לפעול רק במסגרת של זכרונות קולקטיביים ומיתוסים משותפים, ראה: D.C Boyce, Nationalism in Ireland, London, 1991

[65] אפילו אנדרסון המודרניסט, גורס שהציונות הפכה קהילה דתית עתיקה לאומה פוליטית מודרנית.

[66] מאז המקרא ביהדות היה מרכיב זהותי כפול. הן לאומי והן דתי. מהפכת יבנה וחכמיה של רבן יוחנן בן זכאי הגנה במשך מאות שנות גלות על קיומו של עם ישראל באמצעות הדגשת הממד הדתי. האמנציפציה יצרה משבר זהות חריף ביהדות. מצד אחד התעצמו תהליכי החילון שעמעמו את הממד הדתי. ומצד שני התעצמו תהליכים תרבותיים של מחיקת הממד הלאומי. כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהגותו של מנדלסון "גרמני בן דת משה" (כלומר מחיקת הממד הלאומי מהזהות היהודית), תהליכים שהתעצמו על ידי התנועה הרפורמית. למשל בהחלטות ועידת פיטסבורג שנערה ב-1885 שם נקבע כי היהודים אינם מהווים אומה אלא רק קהילה דתית.

[67] יורם חזוני, "היהדות והמדינה המודרנית", תכלת 23, 2006. יורם חזוני, "האם הרצל רצה מדינה יהודית?", תכלת 11, 2001.

[68] לפי ראיית העולם המקראית, למרות מוצא משותף מאדם וחוה, האנושות מחולקת לאומות באופן טבעי, חלוקה שהיא כפולה, גם של מוצא (מבני נוח וצאצאיהם יצאו האומות העיקריות) וגם של תרבות (מבלבול הלשונות נוצרה ההפרדה הלשונית-תרבותית של העמים השונים). אך הלאומים המקראיים אינם רק עניין בראשיתי, שכן ישנם עמים חדשים אשר נוצרים כל העת, והרי עמי מואב, עמון, ישמעאל ואדום נוצרו ממשפחתו של אברהם. ובאשר לצאצאי ישראל, הם משפחה מורחבת גם כאשר היו להמון רב במצרים אך אינם עם – המקרא מתאר את בני ישראל כעם רק ערב הכניסה לארץ דבר הדורש את אשרור הברית. (דברים, כ"ז, ט) כלומר מה שהופך את בני ישראל לעם ישראל, אינו המוצא המשותף שלהם, אלא חזון ומעשה פוליטי משותף (יציאת מצרים אל הארץ המובטחת) ואימוץ מערכת חוקים ייחודית להם (התורה).

[69] הלאומיות כפי שאנדרסון טען היא סוג של "מוצר תרבותי". זה לא מוצר שהופיע יש מאין, מנותק מהקשר תרבותי. האומה איננה קיימת רק בדמיון, אלא אנשים יכולים לתפוס את השתייכותם לגוף גדול ורחב כאומה רק באמצעות שימוש בכוח הדמיון. האומה אם כן, היא תוצר של כוח רצונם, בחירתם ותחושת השייכות של בני אומה, ולא תוצר של עובדות אובייקטיביות כמו גזע, או מוצא.

[70] אינני מכחיש שהיו קיימים זרמים אחרים בתנועה הציונית, אולם כפי ששטרנהל מדגיש דווקא בציונות הסוציאליסטית קיימת תשתית דתית חזקה לה מערכת ערכים מקודשים. (זאב שטרנהל, בנין אומה או תיקון חברה, 1995) הס מדבר על התחייה היהודית העתידית, מה שמכונה בפיו "השבת של ההיסטוריה". וכך הוא מצהיר: "רוח הקודש, הרוח-היוצר שמתוכו בא לעולם חיי ישראל ותורת ישראל, נסתלקה מקרב עמנו משעה שהלז התחיל להתבייש בלאומיותו. אבל רוח זו תשוב לפעמו כאשר יתנער שנית לתחייה..." (הס 1862, מצוטט בתוך אברהם הרצברג, הרעיון הציוני: קובץ מדברי ראשונים ואחרונים, 1970 עמ' 90.)

[71] חדוה בן ישראל, בשם האומה.

[72] דניאל אלעזר וסטיוארט כהן, עדת בני ישראל – ההתארגנות המדינית היהודית מתקופת המקרא ועד ימינו, ראובן מס, 1997; אנתוני סמית, עמים נבחרים, 2010, פרק ג'. שמרנו על הזהות הלאומית גם בתקופת הגולה משום שתמיד היו לנו את שלושה מרכיבים המהותיים לקיומה של אומה: חוקים, תרבות וחזון מדיני משותף.

[73] יהודה הלוי, שירי ציון, תל אביב: מחברות לספרות, 1964, עמ' 7.

[74] זהו החיפוש אחר האותנטיות. שכן האותנטי הוא דבר חסר תחליף ויסודי, דבר שבלעדיו איננו יכולים להתקיים. המהות התרבותית שמפרידה בין עם ישראל לבין שאר אומות העולם. רק בגלל ייחודה - האומה מעניקה משמעות קיבוצית, ומכאן היא הופכת למקודשת. אותנטיות ומשמעות קיבוצית מקודשת, מעניקה השראה, שבגינה פרטים מוכנים להקריב את עצמם למען הכלל. לא מדובר עבורם בויתור נאצל, להפך מדובר באישור של האהבה שלהם לקהילה שאליה הם משתייכים ואותה הם מוקירים. זהו ליבו של תהליך החינוך ותהליך החיברות. השרשה עממית של רגשות, ערכים ורעיונות משותפים. וראה: אנתוני סמית, עמים נבחרים, פרקים א-ב.

[75]במונחים של דורקהיים זו מערכת דתית. "לא תיתכן חברה שאינה חשה צורך לשמר ולחזק, בפרקי זמן קבועים, את הרגשות הקיבוציים ואת הרעיונות הקיבוציים שמכוננים את אחדותה ואת אישיותה... [הטקסים] מאשרים מחדש את רגשותיהם המשותפים." Emile Durkhime, The Elementary of the Religious Life. 1915, p. 427.

[76] אנתוני סמית, עמים נבחרים, עמ' 292-298. הפרדוקס הציוני המאפיין את הציונות השלילית הוא שהמסורת הדתית היהודית היא בעלת אופי לאומי יחודי. יהודי לאומי שמחפש את שורשיו התרבותיים ומבקש לתת מבע סמלי לזהותו הלאומית על כורחו עומד לנוכח העובדה שהמסורת הלאומית שלו היא מסורת דתית. אין זו רק הכרה עיונית. זוהי חוויה אקסיסטנציאלית והיא מוליכה אל המסקנה שחילון מלא של המסורת איננו אפשרי. על כורחה נזקקת הציונות למסורת בעלת אופי דתי שאת סמכותה היא שוללת מבחינה אידיאולוגית. וראה: אהוד לוז, מקבילים נפגשים, עמ' 382.

[77] יורם חזוני, "עוז לפורענות בטרם תמורה", תכלת, 1, 1996; גרשון הכהן, מה לאומי בביטחון הלאומי?, 2014.

פוסטים אחרונים

הצג הכול