בהירות מוסרית (גרסא בעברית)
בבוקר שבת ישנתי בניו ג'רזי. הרב מרקוס עצר לפתע בבית הכנסת את התפילה ופרץ בבכי קורע לב. מלחמה בישראל, יש מאה הרוגים. פתחתי את החדשות וראיתי שהרב לא מעודכן. המספרים גבוהים הרבה יותר.
כמו מילואימניקים רבים, למחרת הייתי על המטוס והצטרפתי ליחידה שלי. המציאות אליה נחשפנו הייתה מעבר לדמיון. שאלתי את עצמי האם נוכל אי פעם לתפוס את מה שהתרחש. תהום פעורה בין הבנה אינטואיטיבית של מציאות לבין תפיסה המאפשרת לחולל זוועות כאלה. כיצד בני אדם מסוגלים לבתר אישה הרה? איך הם מסוגלים לכרות ראשים של תינוקות? איך הם מסוגלים לכפות ילדים זה לזה ולשרוף אותם חיים? איך הם מסוגלים לענות קשישים לפני שהם רוצחים אותם?
המבט בעיניה של שירי ביבס, עם שני הילדים הג'ינג'ים המתוקים על הידיים, נצרב בנשמה. כולנו רואים אותם מולנו בימים ובלילות. או הריאיון בו סיפר תומאס האנד כי קיבל בשורה טובה:"התקשרו אלי אחרי יומיים ואמרו 'מצאנו את אמילי, היא מתה' ואני קפצתי וצעקתי "יש!". צעקתי "יש" כי מתוך האפשרויות שהיו כאן, אלו החדשות הכי טובות שיכולתי לקבל… אם יש לך מושג איך הם מתייחסים לשבויות בעזה… זה יותר גרוע ממוות".
(תומאס האנד קיבל מאוחר יותר את הבשורה, שביתו נחטפה ולא נרצחה)
המספרים לא מספרים תמיד את כל הסיפור, אבל הם נותנים פרופורציה. בדצמבר 1941, במתקפת הפתע היפנית בפרל הארבור, נפלו 2459 איש. במתקפת 9/11 נרצחו 2996. באופן יחסי לגודל האוכלוסייה מסע הטבח של העזתים בישראל, היה גדול פי שמונה ופי 14 בהתאמה. רבים מכירים באופן אישי מישהו שנפגע. אחי, שיצא להילחם מיד בשבת בבוקר, איבד תשעה חברים מיחידתו והוא לא יוצא דופן.
"הנאצים הפלסטינים", כתב פעם ברל כצנלסון, "הצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה, עם תאוות הפגיון שבמזרח". או כפי שניסח מרדכי הורוביץ, "הערבים אוהבים את הרצח שלהם חם, לח ומהביל, ואם אי פעם יהיה להם חופש להגשים את עצמם, אנחנו נתגעגע לגזים הטובים והסטריליים של הגרמנים".
אך יש הבדל משמעותי נוסף בין סוגי עמלק אלו. הנאצים ניסו במשך שנים להסתיר את פרויקט רצח העם; החמאסניקים מתגאים בו. העלאת הסרטונים וחגיגת המוות היא מימוש של אמנת החמאס הקובעת במפורש: "יאמרו האבנים והעצים הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודים מתחבא מאחוריו, בוא והרגהו".
הסרטונים בלתי נתפסים, הרוע מוחלט. כך היו עושים לכל אחד ואחת מאיתנו לו רק היו יכולים, וזו המשמעות המדויקת של הסיסמא "Free Palestine". עלינו להבין שמבחינתם מדובר רק בקדימון לגורל היהודים כולם.
האמת היא שאנחנו, בני התרבות המערבית, לא אוהבים להסתכל לרוע בעיניים. דוד פטר הצביע על כך שהמחשבה המדינית שלנו מדברת במונחים ליברלים ולא מצליחה לתפוס את הפוליטיקה של תרבויות מסוימות השואבות עונג מאלימות קולקטיבית. התרבות הפוליטית במזרח התיכון עדין מאופיינת בחוויה קולקטיבית אקסטטית ואלימה. בעוד המערב הצליח להמיר את חגיגת המוות של הקולוסאום לתוך קונצרט רוק, עידוד קבוצת כדורגל או קרב אגרוף, הטרור הערבי עדין מייצג התענגות על יצרי האדם האפלים ביותר. זה קו משותף לאל-קאעידה, טאליבן, חמאס או דאעש. הניצחון המוחלט נגדם הוא הכרחי, משום שהוא ישפיע גם על מאמצי טרור עתידיים בכל העולם.
לכן לצערנו הנשיא ביידן טועה. חמאס אכן מייצג חלק משמעותי מהציבור הפלסטיני. הוא הצביע עבורו בבחירות, ולפי כל סקר ומחקר אפשריים היה עושה זאת שוב ושוב. כאשר התחילו להגיע תמונות הזוועה מהדרום, בעזה נערכו חגיגות. החלוקה בין חמאס לאזרחיו היא פיקטיבית. יחד עם זאת אין משמעות הדבר שכל העזתים הם חמאסניקים. יש צדיקים גם בסדום. ועלינו, כבניו אל אברהם אבינו, לייצר את האבחנה בין השניים.
את הרוע המוחלט יש להכריע. בעלות הברית הבינו זאת היטב במלחמת העולם השנייה. דרזדן, הירושימה ונגסקי היו הכרח כדי להביא לכניעת כוחות הציר, ורק לאחר כניעה ללא תנאי אפשר היה לגדל דור אחר. הרס גרמניה ויפן היה הכרחי ליצירת גרמניה ויפן המודרניות. רק כניעה מוחלטת יכולה להביא לשינוי תרבותי ונטישת דוקטרינות רצחניות.
חיסול הטרור משמעו הפיכת עזה למסר לדורות. מי שפועל כמו נאצים, יש להילחם נגדו כפי שנלחמו בגרמניה הנאצית: הכרעת האויב, משטרו ותומכיו, תוך פגיעה מינמלית באוכלוסיה אזרחית, שינוי המציאות בעוטף עזה ויצירת מסר שדמנו אינו הפקר עוד. רק כך נוכל לעמוד בהתחייבות "לעולם לא עוד".
על מת להשיג זאת ראשית יש להכניס את החמאס לתוך הטיפולוגיה של עמלק, כלומר ביטוי מאמץ של עם הפועל בצורה מאורגנת על מנת למחות את ישראל בגוף וברוח, יחידים וכלל האומה. אויב שתוקף, חוטף ורוצח זקנים, נשים וטף. שנאה מעבר לכל נימוק או טעם מוצדק. רוע מזוקק.
למערב בכלל ולישראל בפרט נדרשת בהירות הקובעת כי המשך קיום אוכלוסייה ומשטר רצחני היא מדיניות לא מוסרית, והעברת האוכלוסייה הלא מעורבת להמשך החיים במקום אחר היא מעשה מוסרי.
אנו חייבים למחות את זכר המרצחים, והדרך לעשות זאת היא באמצעות מלחמה טוטלית על עזה. החרבה הכרחית משום שאדם לא נולד מחבל, אלא הופך לכזה באמצעות חברה מעודדת ומטפחת. שיחת הטלפון בה המחבל התגאה "אמא רצחתי עשרה יהודים" היא עדות לחברה חולנית. לא ניתן להסתפק רק בניצחון על הבירוקרטיה האירגונית של חמאס. עלינו למחות את תנועת החמאס ואת הרעיון החברתי המחולל אותה.
חז"ל הציגו שלוש דרכי מלחמה: כניעה מרצון, עזיבה מרצון ומלחמה. בהתאם אנו צריכים להניע את האסטרטגיה שלנו.
ראשית –ישראל צריכה לתת אולטימטום בן 24 שעות לתושבי עזה ולחמאס, ולהודיע שיש להם אפשרות להיכנע מרצון. כל החטופים ישוחררו לאלתר, מנהיגות חמאס תיכנע וכל הנשק בעזה יימסר לצה"ל. מכיוון שהמטרת המלחמה היא דה-נאציפיקציה של עזה, את מחבלי חמאס שייכנעו, נעמיד לדין בהתאם לחוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם. משפט שמן הראוי שייערך בקיבוץ בארי.
שנית – עזיבה. חמאס מבצע פשע מלחמה כפול: רוצח אזרחים ישראלים ומסתתר מאחורי אזרחים פלסטינים. אם נאלץ להכריע את החמאס כאשר הוא מתחבא בקרב אוכלוסיה אזרחית תומכת, משמעות הדבר היא אסון הומניטרי ולחץ בינלאומי כבד. מאמץ מן הסוג הזה יסכן את חיילי צה"ל וגם יסבך אותנו בהמשך בשליטה באוכלוסייה עוינת.
בימים אלו צה"ל קורא לאוכלוסייה ברצועה לנוע דרומה. כשם שמאות אלפי ישראלים נטשו את בתיהם בשל המלחמה, כך עלינו לגרום לעזתים לעזוב את הרצועה ולכן אין מנוס אלא לעצור את המים והחשמל. אבל למצור, בהתאם לדיני המלחמה העברית, תנאי נוסף – יש לצור על העיר רק משלושה כיוונים כדי לאפשר לאנשים לברוח. גם למצור צריך אולטימטום שיניע את ההמון לנוס.
בשביל להימנע מטבח באזרחים, שלפי טענת ביידן השגויה אינם תומכי חמאס, על המערב להירתם. בשביל שחיי "הלא מעורבים" לא יהיו בסכנה, יש לייצר מסדרון הומניטרי לעבר מצרים אשר יאפשר אבחנה בין עזתיים "תמימים" לבין תומכי חמאס, ויעניק אפשרות למי שמעדיף את חייו על פני תמיכה במטרות החמאס להימלט. פליטים אלו יזדקקו לסיוע בינלאומי הן במחנות מעבר והן ביישוב מחדש. מדינות כגון סקוטלנד כבר הביעו הסכמה לקלוט פליטים עזתיים, ועלינו להטיל את כל כובד משקלנו לטובת העניין, כולל טיסות ישירות.
שלישית – מלחמה. כל מי שיוותר בעזה לאחר הקריאה לכניעה ולאחר מתן האפשרות להימלט הוא בן מוות. בשלב זה, נוכל להשתמש בנשק פחות מדויק. לסכן כמה שפחות את חיי לוחמינו ולהפציץ מרחוק את מחנות המחבלים. לבסוף נוכל להכניס בזהירות את כוחותינו ולטהר את קיני הטרור האחרונים.
בשביל לנצח את עמלק צריך לזכור את אשר עשה ולמחות את זכרו. אנו נמצאים בשעה גורלית. אם נדע להתייחס לעזה כמו שבעלות הברית ידעו להתייחס למדינות הציר ולהביאן לכניעה ומוחלטת, אזי ייתכן שבעתיד תזכה גם עזה לחזור למשפחת האדם.
אם נפספס את שעת הרצון ושוב נרחם על אכזרים, משמעות הדבר היא שנתאכזר אל רחמנים. אם לא נהיה מוכנים להילחם ולהרוג למען החירות והחיים שלנו, פשוט לא נשרוד. עזה צריכה להפוך לסמל היסטורי, למען ידעו הדורות שאין כוח היכול לעם ישראל בארצו. הגיעה העת והחובה למחות את עמלק.