הרפובליקנים נגד השבטים


שתי תיאוריות מרכזיות מבקשות להסביר את קו השבר של הפוליטיקה הישראלית.


התיאוריה הראשונה של אבישי בן חיים, הנשענת על הגותו של גרמאשי, מבקשת להסביר את קו המחלוקת על בסיס תרבותי-עדתי. זהו הפער בין ישראל הראשונה וישראל השניה, החופף לטענתו במידה רבה להשתייכות העדתית - אשכנזיים או מזרחיים.


התיאוריה השניה של גדי טאוב, הנשענת על הגותו של באומן, מבקשת להסביר את קו המחלוקת על בסיס סוציולוגי. ניידים מול נייחים. הניידים תופסים את עצמם כאזרחי העולם והנייחים כיהודים לאומיים. במידה רבה חברי ישראל הראשונה של אבישי בן חיים הם הניידים של גדי טאוב, ואילו חברי ישראל השניה הם הנייחים.


לשני ההסברים יתרונות מועילים אבל כדרכם של מודלים הם אינם מושלמים. לא אחת הם נאלצים להשתמש בטיעון מתחום הלא-מודע. בבחינת פלוני הוא נייד שלא מודע לניידיותו או ההגמוניה שלא מודעת להגמוניותה.


אני מבקש להציע הסבר אידיאולוגי משלים לקו השבר של הפוליטיקה הישראלית. זהו הפער שביןאלו האוחזים בתפיסה פוליטית רפוליבקניית לבין אלו המעדיפים קידום של אינטרסים שבטיים.


ראשית – אבקש, בהמשך לאבחנה של אסף מלאך, להצביע כי ישנם סוגי רפובליקניזם בישראל: רפובליקניזם לאומי ורפובליקניזם אזרחי. ושניהם משתפים פעולה נגד תפיסת השבטים.הרפובליקנייםככלל תופסים את חירות האדם כתוצר של חירות פוליטית, החופשייה משעבוד לאינטרסים סקטוראליים ופרטיים. הם מבקשים חוק וסדר. הם מבקשים את שלטון החוק, ע"ב דיון שוויוני בין הסובייקטים של החוק, והם מצפים שהחוק יוחל בצורה שווה על האזרחים.

הרפוליקניזם הלאומי - מאפיין את תקווה חדשה, ימינה, ופעם אפיין גם את הליכוד ומפא"י. אלו מפלגות ששמו במרכז את היחס שבין חובות לזכויות תוך דגשת הצביון הלאומי-יהודי של הקולקטיב במסגרתו הפרטים מתקיימים. עבורם המידה הטובה, כלומר הטוב המשותף אליו יש לשאוף, הוא תוצר של מסורת לאומית עשירה. ורק במסגרתה יוכל הפרט לייצר אמפתיה וערבות הדדית לכלל.


הרפוליקניזם האזרחי - רואה אף הוא קשר הדוק בין חובות לזכויות אבל לא מתוך פרספקטיבה לאומית אלא מתוך תפיסה פוליטית הבונה את עולמה ביחס לכלל רק כמשרת האינדיוודואל. הרפובליקניזם האזרחי הריק מאפיין את ישראל ביתנו, ומר"צ. והוא משיק בסופו של דבר רעיון מדינת כל אזרחיה, מדינה הנטולה זהות לאומית. לדידם, המידה הטובה היא תוצר של מערכת ערכים אוניברסלית, ללא תלות במסורת המהווה לכל היותר מסגרת פולקלוריסטית.מפלגת יש עתיד מצויה בתווך בין הרפובליקניזם הלאומי לרפובליקניזם האזרחי.


אל מול הרעיון הרפובליקני על גווניו, עומד הרעיון אותו הציע נשיא המדינה רובי ריבלין. לדידו, ישראל היא מסגרת בה מתנהלים מספר שבטים – ואלו צריכים ללמוד לחיות האחד עם השני, למרות אי הסכמה לגבי משמעות העבר, ההווה או העתיד. את חזונו הפוליטי של הנשיא מקדמות בשאפתנות מספר מפלגות אשר במוצהר מעדיפות את קידום האינטרס השבטי על חשבון האינטרס הכללי: אלו המפלגות החרדיות ומפלגת רע"ם.


אבקש להציע כי את ההתארגנות הפוליטית החדשה שנוצרת, היא פועל של שתוף פעולה בין שתי תפיסות הרפובליקניזם, שבאופן מסורתי היו מתחרות עזות אחת של השניה, אולם לנוכח עליית פוליטיקת השבטים, מצאו את עצמן שותפות לדרך.


נקודת השבר לא התרחשה ביום אחד. היא פועל יוצא מתמשך של הפער שבין האתוס של הליכוד לבין הפעולות שלו. במשך שנים ארוכות נתניהו ביקש לעצב את הליכוד כברית רפובליקנית לאומית בין עולי ברה"מ לשעבר, מזרחים, אשכנזים, דתיים, חילונים וחרדים. כל השבטים התבקשו להתעלות יחד למען טוב המשותף – המצוי בשמה של התנועה: ליכוד.


אבל התנועה החרדית סירבה לקחת חלק במהלך הרפוביליקני ודרשה בעוז לשמור על האינטרס המגזרי. הנתונים הכלכליים מדהימים. לפי פורום קהלת– מבחינת העברות נטו (כלומר העברות פחות מיסים) של משקי בית– המגזר הערבי תורם באופן משמעותי יותר לכלכלה מהמגזר החרדי. למעשה רק העשירון העליון החרדי תורם לכלל, (גם הוא תורם לכלל כמעט חצי מהעשירון העליון הערבי) ואילו כל שאר העשירונים החרדים זוכים לתשלומי העברה. וזאת עוד לפני סוגיית השירות הצבאי.


הקש ששבר את גב הגמל היתה מגפת הקורונה. השיחות שבין רה"מ נתניהו לבין נכדו של הרב קנייבסקי שיואיל בטובו לסגור את הישיבות היו חרפה של ממש. את מחיר הזלזול בהוראות המדינה שילמה החברה החרדית, עת חרדים מבוגרים מתו פי ארבעה יותר מקורונה לעומת כלל האוכלוסיה היהודית. אבל כרגיל את ההתתנכרות לאתוס הלאומי של החרדים, שילמה החברה הכללית: הזלזול בהוראות משרד הבריאות הביא לעומס כבד על בתי החולים, גרם לכך שהציבור הכללי קיבל שירות רפואי גרוע יותר, ואף האריך את הסגרים לאוכלוסיה כולה.זאת ועוד, הוא גם האט את היציאה מהמשבר הכלכלי. הציבור מאס בחוק שאיננו מופעל באופן שיוויוני.


הליכוד שכבר איבד בעבר את השותפות הרפובליקנית עם ישראל ביתנו, על רקע חוק הגיוס, המשיך לאבד שותפים. הליכוד אף האיץ את תהליך קידום האינטרסים המגזריים על פני האינטרסים הכללים. מירי רגב הכריזה על שותפות אסטרטגית עם הוועדים הגדולים – "הפנקס האדום יוחלף בפנקס כחול", זאת בניגוד לאינטרס הכללי של שוק פתוח והורדת מחירים, ואילו נתניהו חיזר באינטנסיביות אחרי רע"ם. הליכוד החליט לוותר על טובת הכלל, בשביל להישאר בשלטון, ומעדיף קידום של תתי-מגזרים על חשבון האינטרסים הלאומיים.


כך אפשר להבין את קו השבר החדש של הפוליטיקה הישראלית. מצד אחד מפלגת שלטון, שמבקשת בכל מחיר לייצר שותפות עם קבוצות אינטרס, ומצד שני מספר מפלגות המבינות בצורה שונה את התכלית הלאומית, אבל מוכנות לשתף פעולה סביב מסגרת פוליטית של חוק המופעל בצורה שווה על כל אזרחים.


לנוכח הפער בין שני סוגי הרפוליקניזם יש לשער שהברית בין שתי המחנות הרפובליקניים לא תאריך ימים. אבל אולי יהיה בכוחה לשנות את הדינמיקה הפנימית של הליכוד ואולי גם של המפלגות החרדיות לטובת שותפות פוליטית למען הכלל.


פוליטיקה של שבטים היא אסון לאומי. היא מייצרת לבנוניזציה. מאידך הסכנה הנובעת ממבנה הברית הרפובליקנית הנוכחית עצומה משום שהיא מעמידה בעמדת מיעוט מובהקת את הרפובליקניזם הלאומי. עדיין לא הוקמה ממשלה, ולכן יש כאן עדיין הזדמנות -זו שעת מבחן אמיתית לליכוד ולמפלגות החרדיות. רק אם הן תהינה מוכנות לוותר על האינטרסים השבטיים, על טווח הקצר למען הטווח הארוך, אזי תהיה לחזון שיבת ציון תקומה. לעת הזאת הגעתם למלכות, ואם לא תתעוררו, אזי רווח והצלה יעמדו ליהודים ממקום אחר.

פוסטים אחרונים

הצג הכול