מאפיינים טוטליטריים של "נאורים"


ע"ב הקדמה שכתבתי למהדורה העברית לספרו של יונה גולדברג, פאשיזם ליברלי, שיבולת, 2018 ** תצפיותיו של גלילאו גליליי, היו הראיות הממשיות הראשונות לתאוריה של קופרניקוס. הכנסייה, כטיבם של כנסיות, לא אהבה את המסקנות. הכנסייה הפרוגרסיבית, לא אוהבת את יונה גודלברג, כוהניה תקפו בחמת זעם מוכרת את הספר, ולכן הספר היה לרב מכר מספר 1 באמריקה למשך מספר שבועות לפי מדד הניו-יורק טיימס.


גולדברג, כמו מהפכנים רעיונים חשובים אחרים, הופך את הגדרת המציאות הידועה על פיה. עמוד אחר עמוד, הוא מפרק את יסודות הפאשיזם, מעיין במקורותיו, בוחן בצורה קפדנית הלכי-רוח, תפיסות ופעולות, ומצביע על הדרך שבה פסע הפאשיזם, מרעיון אירופאי בראשית המאה-20, ועד לשגשוגו בשמאל העמוק יותר והעמוק פחות בארה"ב.

בניגוד לאינטואיציה אולי, מוקד הכוח של המפלגה הדמוקרטית בארה"ב היה במאה ה-19 דווקא בדרום ארה"ב. המפלגה הדמוקרטית הובילה את התמיכה בעבדות, ומייסדי הקו קלאס קלאן באו מקרבה. הנקודה היא שהמשמעות של מונחים פוליטיים משתנה לאורך ההיסטוריה.


משמעותם המקורית של מושגים יכולה להישחק ולהיווצר מחדש כפועל יוצא מאופן השימוש החברתי במושגים. גולדברג בוחן בצורה נוקבת את התהליכים שהתרחשו בארה"ב ומאפיין בדיוק רב את התהליך הסוציולוגי שמסגרתו הליברליזם המקורי, האידיאולוגיה שתמכה בחירות אישית וחירות כלכלית, במסגרת של ממשל דמוקרטית הפכה למעשה לתנועה השמרנית. הוא מצביע על התהליכים שבמסגרתם רעיונות ליברלים גוועו בקרב קבוצות מסוימות, ונולדו מחדש כרעיונות פרוגרסיביים. מבחינת "ליברלים" אלו, רעיון החופש השתנה. זה לא חופש מעריצות, אלא חופש ממחסור. לשיטתם על המדינה להפעיל שליטה חברתית על מנת להביא לשיפור בהשכלה, הקלה בעוני, ושחרור מאמונות תפלות.


השימוש במונח פאשיזם הפך אצל הפרוגרסיבים למטבע שחוק משהו. סוג של קללה. השמאל שמר לעצמו את הזכות הבלעדית לקבוע שכל אדם שאינו רצוי לו הוא פאשיסט. לכן הם רואים פאשיסטיים בכל מקום – מלבד כמובן כשהם מביטים במראה. גולדברג הוא המראה.


המטרה המרכזית של השימוש במונח פאשיסט היא להוציא מישהו מהדיון. זהו מימוש של ספירלת ההשתקה. אין צורך להתייחס ברצינות לפאשיסט. הוא מטורף. כך באמצעות הדרת כוחנית של עמדה מהשיח, החברה הכללית, שהיא המטרה האמיתית של פעולת ההשתקה האלימה, תוכל לדעת מהי הדעה "התקינה" ומהי הדעה "הלא-תקינה". המיתוג של הלא-שפוי נועד, אם כן, לייצר פייק-קונצנזוס. כאשר דעה מוכחדת, אף אחד לא רוצה להזדהות איתה. הרוב הדומם. ובכן, דומם.


המתודה שבאמצעותה הפך ה"פשיסט" למקולל, היא באמצעות הגדרת הפשיזם כפסיכוזת המונים. לכן אם מישהו מוגדר ככזה, הרי שהוא הלכה למעשה – חולה נפש. כאן נגמר הדיון. הבעיה היא שמנקודת מבט פרוגרסיבית – כל שמרנות היא מסווה לאדם בעל מאפיינים פאשיסטיים, שהרי בכל אדם טמון פוטנציאל נאצי.

כפי שמסביר גולדברג: "ההסבר המרקסיסטי המקורי לפשיזם היה שמדובר בתגובת המעמד השליט הקפיטליסטי לאיום עליית מעמד הפועלים. אסכולת פרנקפורט ביצעה פסיכולוגיזציה מתוחכמת של הטיעון הזה. במקום להצביע על גברים לבנים עשירים המנצלים פתאים ממעמד הביניים המגנים על האינטרסים הכלכליים שלהם, נעשה כאן הפשיזם למנגנון הגנה פסיכולוגי כללי כנגד שינוי. אנשים שאינם מסוגלים להתמודד עם "קדמה" מגיבים באלימות משום שיש להם "אישיות סמכותנית." וכך, בפועל, כל מי שלא מסכים עם היעדים, המרחב והשיטות של הליברליזם סובל מפגם נפשי הידוע בשמו העממי "פשיזם."


הנאצים ביקשו לחסל את האנשים שאינם מתאימים מבחינה ביולוגית, הפרוגרסיביים מבקשים לסלק מהשיח את מי שאינו ראוי פסיכולוגית.


ה"פשיסט" הוא ה"כופר". אדם לא רצוי. אדם שראוי לנדותו. הקריטריון להגדרת פשיסט בשיח המודרני הוא "איש רע". או כמו שגולדברג מנסח זאת: מי "שהליברלים חושבים שהם אנשים רעים". קסטרו וערפאת, על מדיהם ואלימותם לא פשיסטים, צ'ה גווארה והוגו צ'אווס הם בכלל גיבורים, ואילו רונלד רייגן, מרגרט תאצ'ר, טראמפ ונתניהו כן פשיסטים. הם מלהזכיר כמובן כי באופן פרדוקסלי דמונזציה של "האחר" היא מאפיין פאשיסטי. הפוסלים, ממשיכים לפסול במומם.


פשיזם, אליבא גולדברג, הוא עוד ביטוי טוטליטרי במאבק נגד החופש האנושי. פשיזם, קומוניזם, נאציזם, חומוניזם, כולם מימושים שונים של קולקטיביזם קיצוני. זהו מימוש של טוטליטריות-אטטיסטית, כלומר תפיסה לפיה ראוי שהמדינה תתערב בכל תחומי החיים – החל מתחומי הפרט דרך המערכת הכלכלית (הריכוזית), ועד למערכת הפוליטית. זו מערכת ששואפת לקבל אחריות על כל היבטי החיים, וחותרת לאחידות במחשבה ובפעולה. זאת אמצעות לחץ חברתי וכוחנות. אם המבנה הפוליטי לא מאפשר להשיג את התוצר הרצוי בעזרת חקיקה, בדיוק כמו הפאשיסטיים גם הפרוגרסיביים לא מהססים להביא את ה"קידמה" באמצעות פרימה שיטתית של המערכת החוקתית המסורתית. מה שמוכר בישראל כהפיכה חוקתית.


הפרוגרסיביות הליברלית קולקטיבסטית בצורה קיצונית. היא שואפת להתרחב לכל עבר. לדידה, אין מרחב אישי. הכל פוליטי: ביגוד, מין, מוזיקה, אוכל, ספורט, מראה – הכל עניינם. המומחים שלהם מסבירים להמון, מה ראוי ומה פסול,וכל זאת בלהט צלבני אופייני של הפצת האמת לילידים בורים.


פוליטיקת הזהויות המאפיינת את המחשבה הקולקטיבית, מבליעה הנחות יסוד בעלות אפיון "גזעני", שכן היא מניחה שרק הקבוצה – (שאליה האדם לא בחר להשתייך) חשובה. הזהות היא כלוב. מכיוון שרק הקבוצה חשובה הרי שהיא מרדדת לאפס את היושרה של האינדיבידואל. בכך פוליטיקת הזהויות הפרוגרסיבית מוחקת את האינדיבידואליות עצמה. את האנושיות. האדם הופך לדחליל הנושא בעל כורחו מנגנון מופשט של אינטרסים. צד משלים לאותה פילוסופית שמקלפת את האנושיות של האדם, ומצויה אצל חלק מהפרוגרסיביים בעלי השפעת מטריאליסטיות חזקות רווחת תפיסת האדם כלא יותר ממכונה ביולוגית. האדם הופך לרדוקציה של פעולות הביולוגיות והכימיות שלו. האומנות, התרבות, הפילוסופיה, המוסר, הדת וכל מה שהופך את האדם לאנושי – זוכה, בשם ה"מדעיות", למבט ציני. דבר שיש להתבייש בו.


בניגוד לרעיון ההומניסטי, הפרוגרסיביות צועדת בעקבות שאר התנועות הטוטליטריות וגורסת שמשמעות הפרט נובעת מהגדרת הקבוצה. אצל הקומוניסטיים זה היה המעמד, אצל הפאשיסטים האומה ואצל הנאצים הגזע. וכן גם בקרב הפרוגרסיבים על המדינה לאכוף את המשמעות הגנוזה בזהות ובהשלכותיה.


האוניברסיטאות בהנהגה פרופסורים פרוגרסיביים הפכו למרחבי הכשרה עבור "מומחים" שתפקידם לחזור אל העולם הפגום, ולתקן את החברה. פוליטיקה הזהויות הפכה לנורמה של בידול גזעני ומגזרי באקדמיה. גולדברג מראה כי סטודנטים בגרמניה ביקשו ללמוד "מדע גרמני" ו"לוגיקה גרמנית." ובארה"ב מבקשים סטודנטים שחורים, ללמוד מפרופסורים שחורים "מדע, לוגיקה ואידיאולוגיה שחורה".


הפילוסוף רוג'ר סקרוטון מסביר כי צורת מחקר חדשה פלשה לאוניברסיטאות. אם פעם חיפשו את האמת, הרי שהיום האורתודוכסיה הפוסט-מודרנית של פוליטיקת הזהויות רומסת את המתודה האינטלקטואלית עצמה. המסקנות של אותם מחקרים, תמיד זהות לנקודת המוצא הפרוגרסיבית - המבוססת על איתור "המדכא" והפיכת כל מושא מחקרי למאבק אידיאולוגי. "מסקנות אלה, מן הסתם, מתבררות כאותן אקסיומות ליברליות הנהוגות אשר מהן למעשה מתחילים". הבעיה עם המחקר האקדמאי בלבושו הפרוגרסיבי זה לא רק המסקנות המופרכות, אלא הבנאליות והרפטטיביות האינטלקטואלית המאפיינים אותו.


התרחשות זו מתחוללת משום ש"אחד הדברים הראשונים מתרחשים כאשר ממשלה תופסת את השלטון הוא 'טיהור' האוניברסיטאות, שמשמעו סילוק האנשים שעורכים מחקרים חסרי פניות המונחים על ידי חיפוש האמת".

מה שהתחיל במהפכה הצרפתית, כניסיון לממש את רעיונותיו של רוסו אודות "חירות" ושוויון", הוביל בצרפת למופע אימים טוטליטרי-טרוריסטי. אולם תלמידי רוסו לא היו מוכנים לוותר. שוב ושוב הם מתעלמים מהתנגשות המובנית בין "חירות" ל"שוויון" ומציעים דרכים שונות להפוך שני קטבים אלו לסינתזה אחת, זאת באמצעות בריאת אדם חדש וחברה חדשה. הם יודעים מהו ה"רצון הכללי" וכיצד לכפות אותו על הכלל. הם הרי הנאורים. המחיר של בריאה מוזרה זו לא ממש משנה. כמו שרובספייר אמר: "יש רק שתי מפלגות בצרפת: העם ואויבי העם. אנו מוכרחים להשמיד את המנוולים האומללים הרוקחים לעד מזימות כנגד זכויות האדם... אנו מוכרחים להשמיד את כל אויבינו" מאז ועד היום.


הטוטליטריסטיים נוטים להניח כי האדם טוב מיסודו, והקלקולים החברתיים הם רק תוצר של מימוש פגום של מוסדות אנושיים, שפגמו בטבע האדם. לכן יש לשנות את המצב האנושי-חברתי מן היסוד. זאת הם בוחרים לעשות על ידי יצירת עריצות לפיה האנשים הנאורים, כופים את המושגים שלהם לגבי טוב על ההמונים כדי ליצור "חברה צודקת". הם מבקשים להניח את המסקנות של מדעי הטבע, על מדעי החברה. כשם שחוקי הטבע פועלים בצורה זהה בכל מקום בכדור הארץ, כך אמורים כל בני האדם לפעול בצורה זהה, באמצעות חוקי-הגיון שיחלו על כל בני האדם יחדיו. כך המומחים הנאורים מבקשים להנדס חברה אנושית מושלמת. ה"מדע" אמור לאפשר שליטה בבני-אדם. החוקות האנושיות, צריכות להתבטל אל מול השכל היוקד של האדם הנאור. אם צריך לעקור את כוונת המחוקק, או לאנוס פירוש חוקים לפי תפיסות האדם הפרוגרסיבי – כך יהיה.


זאת ועוד, מכיוון שהמוסדות האנושיים הם אלו שפגמו בטבע האדם, הרי שישנו מאמץ עקבי ושיטתי של הפרורגסיביים, באמצעות הכלים של הפילוסופיה הפוסט-מודרניים לנתץ כל פרה קדושה. עולם ישן עד היסוד נרחיבה. ריסוק האמת, המוסר, המבנה המשפחתי וכולי, הם אמצעי הכרחיים ליצירת אוטופיה הנבנית מתוקף השכל הטהור. אבל ה"שכל הטהור" הפוסט-מודרני מחזיקה בדוגמה לפיה אין אמת. או בגרסא טיפה יותר מתוחכמת גורס שכל האמיתות הן יחסיות. אם כך גם הטיעון שלו עצמו קורס לתוך עצמו.


מכיוון שהאדם הנאור פועל מתוקף "מדעי", שמאפשר תכנון מרכזי לפתרון הבעיות האנושיות, הרי שהטוטליטריסטיים מקדמים ממשלה גדולה, ריבויה במהנדסים חברתיים שתכליתם לממש את אותן אידיאות מופשטות. עבורם, חירות היא לא דבר רצוי. חברות חופשיות אינם מאורגנות. אנשים עושים כרצונם. וזה לא מסייע למי שמנסה לתכנן את הכלכלה.

הפרוגרסיביות הופכת לאידאולוגיה של כוח. על מנת לארגן מחדש את החברה, יש לארגן שינוי מהפכני. זהו הפעיל החברתי. זוהי הפעולה החברתית. בזכות הפעולה שלהם, העולם ייגאל. לדעתם האוטופיה היא בהישג יד, אם החברה רק תארגן את המדיניות באופן נכון, הסתירות ייעלמו. ועל מנת לארגן את החברה באופן נכון, צריך רצון של המנהיגים וחינוך המונהגים. את מי שמפריע יש להשתיק, (הכי יעיל לקרוא לו פאשיסט). יש לאפשר למהנדס החברתי לפעול בצורה "מדעית" ולהביא לתכנון רציונלי של החברה וארגון בירוקרטי של המדינה, וכך לגרום להם לעשות את "הדברים הטובים".


אולם כטבעם של רעיונות מופרכים, האידיאות הפרוגרסיביות מתנפצות שוב ושוב אל מול המציאות. תחושת הגאווה על היותם "מוסריים" ו"נאורים" מניעה אשמה עמוקה, לנוכח מצבם המתמשך של "המדוכאים". למרות עליונותם הברורה הפרוגרסיביים לא מצליחים לפתור את הבעיות. והפתרון המוצע, שהוא הוא המחלה, חוזר על עצמו – עוד ועוד התערבות של המדינה, כדי לסייע ל"מדוכאים". המדינה היא גם הבעיה וגם הפתרון. למה יש בעיה חברתית כלשהי? ממחיר הקוטג'/ פקקים/ עוני/ ____השלם את החסר - בגלל המדינה. ומה הפתרון? התערבות גדולה יותר של המדינה. וכן הלאה. זאת משום שאם רק ניתן עוד קצת (או הרבה) כסף, נגיע לאופוריה. המורשת הקומוניסטית לימדה את ה"חברתיים" לשנוא את הקפיטליסטים, אבל מה לעשות, הם אוהבים את הקפיטל. והאשם, הוא תמיד אותו אשם. פוליטיקת הזהויות לא מתקשה לזהות את ה"מדכא", הגבר הלבן, בעל האישיות הסמכותנית, המיזוגין, ההומופוב, הגזען, הקסנופוב, הפריבילגי במילה אחת – הפאשיסט.


אליבא גולדברג, ההבדל בין פשיזם אמריקאי, שהוא בעיקרו טוטליטריזם המציג את עצמו באור סימפטי חביב, לבין הגרסא אלימה והקלאסית שלו, נובעת מההקשר התרבותי שבמסגרתו הפשיזם צמח. כמו בכל תופעה היסטורית, הזמן והמקום מציגים גרסאות שונות לאותה מהות.


קורות המפגשים האינטנסיביים מדי בין מדינת ישראל לבין זרמים טוטליטריים מגיעים עוד לתקופה שלפני קום המדינה, ולהשפעה המכרעת של הלכי רוח אלו ברוסיה על עיצוב עולם הרוחני של מובילי העלייה השנייה, להם מקום דיס-פרופורציונלי בעיצוב היישוב והמדינה הצעירה. אי אפשר להבין את הסזון, אלטלנה, הרעיון שמאחורי הקיבוצים, התנהגות המוסדות הלאומיים בכלל והאבות המייסדים בפרט, ללא הקו הישיר שבין תפיסת עולמם לבין דרך פעולתם. אולם בהקדמה זו, אין זה המקום לדון בכל שבליה העמוסים של ההיסטוריוסופיה הציונית. במסגרת זו אדון בקצרה בשלוש כרוניקות ממסדיות שבה ישראל על מוסדותיה הרשמיים ביטאה פרקטיות טוטליטריות. אלו הם כרוניקות שהופיעו בממסד הישראלי בעשורים האחרונים ועדיין משפיעים על חיינו בצורה עמוקה. ההפיכה השיפוטית, הסכם אוסלו וההתנתקות.


ב 1977 השלטון התחלף בישראל. יצחק בן אהרון, ממנהיגי תנועת הפועלים, הודיע לנוכח הפסד השמאל בבחירות כי: "איני מקבל את הכרעת העם". ואכן הם לא קיבלו.


כפי שמסביר היטב פרופ' מנחם מאוטנר בספרו "ירידת הפורמליזם ועליית הערכים במשפט הישראלי" חוגי ההגמוניה נכנסו להיסטריה וחרדה לנוכח ניצחון הליכוד ב-1977. "חשתי, כרבים מחברי, שחרב עלי עולמי...נגזל מאיתנו מטרה המנהיגות, ועבר, שומו שמים, לידיהם של מתלהמי הכיכרות ותגרני הגלנטריות... באו ימים רעים... אותה ילוו עכשיו תופי טאם-טאם של שבטיות עמומה, פולחנית, דם ואדמה ויצרים...". (מירון בנבנישתי, הקלע והאלה, עמ' 11-12 – לבדוק...) הם כנראה ידעו למה. אחרי שנות דור של פנקס אדום ושליטה ללא מייצרים בכל מוקדי הכוח, ההנהגה "הטבעית" "והנצחית" חששה מהעם. לכן, מסביר מאוטנר, עבר בית המשפט העליון שינויים מרחקי לכת שהגיעו לידי אבסורד - "לא מעט מהשינויים אינם מוכרים באף שיטת משפט הידועה לנו". השיטה השתנתה: בית המשפט החל לדגול באקטיביזם קיצוני, אימץ ההנמקות לפסיקה מוטות ערכים, והחליף את התפיסה העקרונית של בית משפט - ממוסד מכריע סכסוכים למוסד פוליטי.


במילים אחרות, ההגמוניה של תנועת העבודה ירדה. ולכן האליטה העבירה את מוקדי קבלת ההחלטות מהכנסת והממשלה, לזרוע השופטת. כלומר במקום שלטון העם שלטון האוליגרכיה. על מנת לעשות כן, היה צריך לשנות את יסודות השיטה, ולכן בוצעו שורה של שינויים שנועדו להעצים את כוחה של הרשות השופטת. החל מהרחבה חסרת תקדים של זכות העמידה, דרך הרחבה אינטנסיבית של מתחם השפיטות, השימוש במבחן הסבירות והמידתיות, יצירת נורמות חדשות, וקידום ההפיכה שיפוטית.


כפי שהצדיק נשיא ביה"ש בדימוס, השופט אהרון ברק: ""הציבור הנאור" משקף תפיסות יסוד של שיטת המשפט, גם אם אלה אינן מקובלות על רוב רובו של הציבור הנוהה אחר רוחות שעה חולפות. שוני אחר בין כלל הציבור והציבור הנאור משתקף בגישה, כי "הציבור הנאור" משקף את הציבור שערכיו הם אוניברסליים, ושהוא חלק מ"משפחת העמים הנאורים", מכאן התפיסה, כי "הציבור הנאור" אינו "הציבור הקיצוני". (ברק, פרשנות במשפט, כרך ג', עמ' 235)

על מנת לממש את עליונות האדם הנאור האוליגרכיה תוקפת ללא הרף את עיקרון מדינת הלאום, שכן מדינת הלאום היא המסגרת המוסדית המאפשרת לאזרחים לקבוע את גורלם. ׳דת הדמוקרטיה הפרוגרסיבית׳ היא אוניברסלית במהותה. בליבה עומדים שני אובייקטים משלימים: האני הפרטי, שהוא קטן מהלאום, והממד האוניברסלי, שהוא גדול מהלאום ומבטל אותו. האמונה הפרוגרסיבית ממריצה את חבריה לטפח את אזרחותם בעולם שוויוני וחסר גבולות גיאוגרפיים ותרבותיים, ולכן הם מדברים בשפה מתובלת בביטויים באנגלית, מעריצים דמויות אוניברסליות, ונוסעים מהארץ לחו״ל בתדירות גבוהה. האליטה שבנתה את מדינת הלאום היהודי הופכת בעקבות אימוץ זהות פרוגרסיבי לאליטה שעוסקת בפירוק מדינת הלאום היהודי.


לכן נשמעים שוב ושוב הטיעונים כי החוק הישראלי צריך להיות כפוף ל"חוק הבינלאומי", לכן "זכויות האדם" גוברות על זכויות האזרח, לכן רב-תרבותיות היא כלי הכרחי לערעור הסולידריות הלאומית, לכן מוסדות לא נבחרים בינ"ל חשובים יותר ממוסדות לאומים נבחרים. כך הדמוקרטיה עצמה נרמסת. כך ע"י ניתוק הזהות הלאומית, המיעוט הנאור יכול לקבוע עבור ההמון את גורלו.


התהליך שהתרחש כאן הפך את אידיאולוגיית זכויות האדם לכלי אנטי-דמוקרטי, באמצעותו קבוצת אנשים בעלי השקפה "ליברלית" מדירה בשיטתיות ממנגנוני קבלת החלטות את העם, ומרסקת את העיקרון המייסד של הדמוקרטיה – ממשל בהסכמת האזרחים. ההפיכה המשפטית נוטלת מהאזרחים דה-פקטו את הזכות לבחור ולהיבחר למנגנוני קבלת ההחלטות, והאדם הופך בה שוב מאזרח לנתין. שוב הנתין לא יכול להשתתף בעיצוב גורלו.


הנתינים יכולים להצביע אחת ל-4 שנים בקרקס, אבל ההחלטות הלכה למעשה לא מתקבלות בזירה שאליה האזרחים מצביעים, שהרי הרשות השופטת ממונה על המחוקקת והמבצעת. כמובן שגם פה באופן לא מפתיע, השיחדש משגשג. שוב ושוב מגני הדמוקרטיה מוצגים כאויביה הפאשיסטיים. בדר"כ נהוג לומר כי הסכנה בדמוקרטיה היא עריצות הרוב, בישראל הדמוקרטיה הפסידה לעריצות המיעוט. זאת בעידוד שיח צעקני של האקדמיה והתקשורת בדבר "הגנה על הדמוקרטיה". הם הצליחו, כפי שהראה שוב ושוב ד"ר גדי טאוב, "לשכנע את עצמם שעיקר תפקידם הוא להציל את הדמוקרטיה מן הדמוס — כלומר מן העם."


הזלזול בריבון, השפיע באופן עמוק גם על תהליך אוסלו. פרופ' יולי תמיר, מי שכיהנה כשרת החינוך הסבירה בראיון לעיתון הארץ "כולנו הרענו להסכם אוסלו למרות שלא נולד באופן דמוקרטי...שיקרו לציבור. בעניין הזה, מה שהימין טען היה נכון... היו פגמים דמוקרטיים קשים בתהליך. ובכל זאת אימצו אותו בהתלהבות, ומבחינתי בצדק... אני מניחה שאנחנו לא רוצים שלום דיקטטורי. זה לא . אבל גם זו שאלה שקשה לענות עליה בכנות. כי אם היו אומרים לנו – בסדר, רבותי. תהיה פה דיקטטורה לשנה, ובסופה יהיה שלום, והשלם הזה יביא לרווחה ולצדק. האם אנו קונים את זה או לא?... אם הממשלה הזאת תהיה גם לא דמוקרטית וגם לא תביא תוצאות, היא תיפול. אבל אם היא תביא תוצאות, ישכחו את כל התהליך, את האופן שבו זה הושג" (הארץ 13.8.99) לאחר שנתיים הוסיפה תמיר, "ברק מבחינתי אינו נושא באחריות על היריות על גילה ועל נווה יעקב... ברק עשה המון... הוא הציג דרך אחרת שאולי היתה רדיקלית מדי ולא היה זמן להסביר אותה. אבל העם עוד יבין שאין אלטרנטיבה...זוהי הדרך הנכונה. אין דרך אחרת. ייקח זמן. הם עוד יבינו".


כאשר היו מי שסירבו להבין, הם מיד תוייגו כ"הפאנטים-הימניים', 'לא-שפויים', 'בעלי זקנים מדובללים', ו'טירוף בעיניים'. אי מן השמאל לא הקשיב להם, משום שאיש לא ינסה להידבר עם אנשים אשר השחירו את פניהם כדי-כך שהתחלנו להאמין, כי אשפוז בבית-חולים לחולי נפש הוא צורת ההידברות היחידה האפשרית עמם" (אמנון דנקנר, מעריב, 22.9.00)


באווירה הזו כשהוא עומד על המקפצה דרש רה"מ אהוד ברק מכתבי הרדיו: "אל תשכחו את המצפון האזרחי שלכם כשאתם הולכים לשדר" (רזי ברקאי, "ירושלים", 4.6.99.) כמובן השדרים אליהם פנה רה"מ לא היו שדרים ימניים. אלו הודרו מהערוצים המרכזיים גל"צ ורשת ב', את השופר המרכזי שלהם, תחנת שוליים זניחה בשם ערוץ 7, אבירי הנאורות והפלורליזם הצליחו לסגור. בשם החוק כמובן. שנאמר פלורליסטיים-ליברליים אמיתיים. המומנט הפלורליסטי לא נעצר ברדיו, מספר שנים לאחר מכן בעקבות הקמת עיתון "ישראל היום" 43 חברי כנסת שמתהדרים בנוצות "ליברליות" תמכו בהצעת חוק לסגור אותו.


כמיטב המסורות הטוטליטרית מבית היוצר של 1984, במיוחד לאור הטשטשות מושג האמת, והצורך לנתץ פרות קדושות, שוב ושוב מוצגים בחוד החנית של תעשיית השקרים דימויים כוזבים של ישראל. ישראל = גרמניה הנאצית. פלסטינאים = יהודים בשואה. חיילי צה"ל = ס.ס ילדי שכם = ילדי גטו ורשה. נרצחים בטרור = קורבנות השלום. במילותיה של שלומית אלוני למשל: "שר הביטחון ארנס משתמש בדמגוגיה המקבילה לזו של גבלס..." יוסי שריד: "נתניהו הזכיר לי את מוסוליני והוא תלמיד מציין של גבלס" (הארץ יוני 99) האלוף שלמה גזית: "צה"ל מתיר לאנשים מסוימים לשרת עם כיפה סרוגה... הכיפות הסרוגות הן כמו צלבי הקרס שענדו על שרווליהם החיילים הנאצים". פרופ' צימרמן "ילדי קריית-ארבע הם בדיוק כמו ההיטלריוגנד". "שואלים אותי, אם אני לא רואה סכנה בלימוד 'מיין קאמפף', כאילו שהספר הזה עלול להסית מישהוי לכיוון הימין הרדיקלי. זה אבסרוד. אם מפחדים מרדיקליות ימנית, צריך לאסור גם את התנ"ך". או הסברו המאלף של חנן חבר: "במצב שנוצר, לאינטלקטואל היהודי... לא נותרה ברירה. הוא אינו יכול להזדהות אוטומטית עם עמו. סולידריות עם הצד השני הופכת עתה יותר ויותר לצו השעה... תמונת המצב מחייבת את האינטלקטואל מן השמאל להכרעה דרמטית הנגזרת מן העמדה האוניברסליסטית שלו... כדי לשרת את עמו, נאלץ האינטלקטואל הישראלי-יהודי לנטוש את מקומו בתוך עמו. הוא נדחף לעמדה שדוברי הימין כבר הגדירו כבגידה". ("זמן אמת – אינתיפדת אל-אקצה והשמאל הישראלי", כתר). לכן כניעה היא "הסדר", טרנספר של יהודים הוא פינוי, נסיגה היא התקדמות, שחרור טרוריסטים = מחווה מדינית, מתכנני רצח המונים = זרוע מדינית, מבצעי רצח המונים = זרוע צבאית, רצח יהודי מזדמן = עצימות נמוכה, התנגדות חוקית לשלטון שמאל = בגידה, הסתה משמאל = חופש ביטוי, החלטה המתקבלת בהכרעת מיעוט דתי גדול = כפיה דתית, החלטה המתקבלת בהכרעת מיעוט ערבי קטן = דמוקרטיה, הזמנת לחץ בינ"ל על ישראל = מעורבות בינ"ל. מתנגדי השלום משני הצדדים (ימין=חמאס) וכיוצ"ב. שמאל=מחנההשלום=אינטלקטואלים=חשיבה ביקורתית=נאורות.שיחדש במלוא הדרו. אל תתחילו עם פייק ניוז אפילו. הם יעלבו.


פרופ' שלמה בן עמי, השר לביטחון פנים, הסביר מדוע יש לשחרר מחבלים עם דם על הידיים: "השחרור עומד על הפרק מכיוון שלא נותרו בכלא הישראלי עוד מחבלים בלי דם על הידיים... אין אפוא, אלא לשחרר רוצחים" נימוק הומני נפלא.

במבט מפוכח על המציאות קבע כתב "הארץ" ארי שביט: "בישראל... קיימת זהות כמעט מוחלטת בין ציבור האנשים המחויבים לרעיון השלום בגרסה היונית-רדיקלית שלו, לבין ציבור העיתונאים, המשפטנים והאקדמאים, המופקדים על הנורמות האזרחיות והמשפטיות... איננו מוכנים לקבל את דין הבוחר. אנחנו מצפים שבניגוד להכרעת הבוחר, נתניהו יבצע את המדיניות שלנו, שיבגוד בעצמו ובבוחריו."


בשנת 2003, נערכו הבחירות לכנסת השש עשרה. לקראתם הצביע יו"ר מפלגת העבודה ומועמדה לתפקיד רה"מ, עמרם מצנע נסיגה ישראלית מרצועת עזה. רה"מ אריאל שרון ענה לו: "דין נצרים כדין נגבה ותל-אביב" והוסיף "פינוי כזה רק יעודד טרור ויגרור לחץ עלינו". לאחר הבחירות, פנה שרון למצנע והציע לו להצטרף לממשלת אחדות. התנאי של מצנע היה כי יפונה "לפחות ישוב אחד". שרון דחה את ההצעה, וממשלה אחדות לא קמה.


כמה חודשים לאחר מכן, שרון יבחר לבגוד במדיניות שלו בעצמו ובבוחריו. הסטייה מהמדיניות שבשמה נבחר היתה כה עמוקה, ועקפה במהירות מופרזת את עמדה מפלגת העבודה משמאל, ששרון נאלץ להביא את מדיניות השמאל העמוקה אותה בחר לקדם, לאישור מפלגת הליכוד שבשמה ניצח בבחירות. שרון הבטיח "תוצאת המשאל תחייב את כל נציגי הליכוד – ואני בראשם". שרון הפסיד. 59.5% מחברי המפלגה הצביעו נגד תוכנית ההתנתקות. שרון לא קיבל מנדט ממפלגתו להמשיך בתוכנית. נו, אז הפסיד. שרון החליט להמשיך לקדם את התוכנית, והביא אותה להחלטת ממשלה. ואכן בסוף מאי 2004 התכנסה הממשלה לדון בתוכנית, שרון לא הצליח לגבש רוב בממשלה, וההצבעה נדחתה שוב ל-6 ביוני 2004. ביום שישי ה-4 ליוני שרון החליט לפטר את שני שרים שהתנגדו לתוכנית. פיטורים שיכנסו לתוקף ב-6 ביוני. שופטי בג"ץ כתבו על המהלך "פיטורי שרים היו גם בעבר, אולם נדמה שהמקרה הנוכחי הוא הקיצוני שבהם... [השרים] לא חטאו בהפרתו של הסכם קואליציוני, ואיש משם לא נחשד בביצוע עבירה... כי 'חטאם' של שני השרים מצטמצם לכך שחלקו על דעתו של ראש הממשלה בסוגיה... לאור זאת תהיתי, אם יכול המשטר הדמוקרטי להשלים עם אפשרות שראש הממשלה יפטר שרים רק כדי ליצור רוב מלאכותי להעברת החלטות שלעיתים עלולות להיות הרות גורל, רק משום שלא נמצא לו רוב בממשלה שבראשה הוא עומד" (בג"ץ 5261/04).


לאחר רמיסת ההתחייבות לבוחר, ויצירת רוב מלאכותי בממשלה נותר לשרון לייצר רוב בכנסת. כלנתריזם וקומביניות מסריחות הכנסת שלנו מכירה גם מכירה. אבל סדר הגודל של הקומבינה הפך את האתנן לחרפה איכותית.שרון הבטיח לעשרה חברי כנסת תפקידי שרים וסגני שרים. הדרישות והתחינות של שוחרי הדמוקרטיה מימין ומשאל, להביא את הנושא לבחירות חדשות, או למשאל עם – נענו לסירוב מוחלט מצד ראש הממשלה.


הבגידה של שרון במצביעיו, חמורה כמו החרפה הדמוקרטית של הרשות המשפטית והתקשורת לנוכח תוכנית ההתנתקות. שנאמר "כעומק העקירה כעומק החקירה". כפי שהראתה ד"ר ענת רוט במחקרה[1], היועץ המשפטי לממשלה ובג"צ מעלו תפקידם. "הם שיתפו פעולה עם הניסיון של שרון להפוך את התנתקות למהלך שישכיח הכל." יוסי ורטר כתב "כאשר שרון מדבר...על מהלכים חד צדדים שייעשו בקיץ, הוא קושר בין גורלו האישי לגורל ההתקדמות המדינית". (הארץ 27.11.2003)

ב-28 למרץ 2004 הגישה פרקליטת המדינה המלצה להגיש נגד שרון כתב אישום בפרשת האי היווני, ב-30 למרץ הודיע שרון על הבאת תוכניתו למרכז הליכוד, לאחר מכן טס לנשיא ארה"ב, נושא החקירות ירד מסדר היום התקשורתי, ביום שישי ה-4 ליוני פיטר את השרים, וב-6 ליוני אושרה ההתנתקות. שבועיים לאחר מכן ב-15 ביוני הודיע היועץ המשפטי לממשלה, כי החליט לסגור את התיק נגד אריאל שרון. בעתירה לבג"ץ נגד החלטת הממשלה, הכריעו השופטים בעד עמדתו של היועץ המשפטי משום ש"העמדתו לדין של ראש ממשלה תביא, קרוב להניח באורח מיידי, לשינויים בסדרי השלטון במדינה, ולכך עלולה להיות השפעה דרמטית על המדיניות הנוהגת לפחות בחלק מתחומי העשייה הפוליטית והציבורית". (פס"ד 5675/04)


ב-16 בפברואר 2005 אישרה הממשלה את חוק "פינוי-פיצוי", ולמחרת ב-17 לפברואר הוחלט לסגור את פרשת "חברות הקש" של שרון, ולהגיש כתב אישום רק נגד בנו עמרי.


כפי שהיטב להסביר הפרשן הבכיר של ערוץ 2, אמנון אברמוביץ' את היחס כלפי לשרון: "צריך לשמור עליו...מפי הדגלים המשפטיים...צריך לשמור עליו כמו על אתרוג, גם עם קופסא אטומה, גם עם ספוגית וגם עם צמר גפן..." אוי בוזגלו בוגזלו, מה יהיה עליו?


ראש השב"כ אבי דיכטר התבטא נגד תוכנית ההתנתקות. וכך גם הרמטכ"ל משה יעלון. דבר שהוביל לפיטורים שלהם. יעלון נאלץ לסיים את תפקידו בחודש יוני, חודשים לפני הפינוי. שרון אליבא יעלון, "לא באמת הבין מה זאת דמוקרטיה, ומה זאת מדינת חוק." (יעלון, 185-187) כפי שסיכם עמוס הראל: "שני ראשי זרועות הביטחון... מפקפקים בהצלחת התוכנית. שניהם הולכים הביתה לפני יישומה" (הארץ 17.2.2005) לאחר שראשי מערכת הביטחון הבינו שמי שמעז להביע ביקורת על תוכנית ההתנתקות מפוטר – הגיע השקט.


ההתנתקות נתפסה בקרב הפלסטינאים כניצחון של החמאס, דבר שהוביל לתהליך מואץ של הקצנה. חמאס ניצח בבחירות לרשויות המקומיות שנערכו במאי 2005. צה"ל ביקש לדחות את מימוש התוכנית, אבל לא היתה אווירה שמאפשרת דיון מקצועי. "חסר דיון ענייני בהיבטים הקשורים להתנתקות... הצבא בכללותו מתקרנף...במערכת הביטחון יש תחושה שלפיה מי שלא יתיישר לחלוטין לפני התוכנית ישלם על-כך מחיר אישי כבד... האם לא לגיטימי להעלות סימני שאלה לגבי היבטים שונים שקשורים להתנתקות? נראה שהתשובה לאלות אלה היא שלילית. לכן, היעדר הפתיחות המחשבתית מטריד לא פחות מאשר הסכנות שממילא מובנות במהלך ההתנתקות הגורלי". קבע עמיר רפפורט. מעריב 23.5.2005


בעקבות דברי הרמטכ"ל יעלון כי אחרי ההתנתקות תהיה התפרצות אלימה, ויש סבירות למלחמת טרור שניה, הגישו תושבי גוש קטיף בקשה דחופה לבג"צ לסמן את הרמטכ"ל לעדות ולשמוע את חוות דעתו בטרם יקבעו השופטים את עמדתם. אבל המדינה התנגדה לזימונו, ושופטי בג"ץ נענו לעמדתה. שופטי בג"ץ גם החליטו לא להגיע לביקור בגוש-קטיף לפני החלטתם בנושא. ובאופן לא מפתיע ב-9 ביוני החליט בג"ץ לדחות את עתירות המתיישבים נגד ההתנתקות, עשרה שופטי הרוב הודו כי החוק פוגע בזכויות אדם בסיסיות, אך קבעו כי הפגיעה נעשית למען "תכלית ראויה". השופט אדמונד לוי התנגד, ושאל מהי אותה תכלית ראויה? המדינה סירבה להסביר: "מהי אותה תכלית המצדיקה לא רק את עיקרתם של אלפי מתיישבים ממקומם, אלא גם את חשיפתם-שלהם לכל טרור מחודש...את החסר במישור העובדתי ביקשו העותרים... להשלים על-ידי זימונו של הרמטכ"ל לעדות...אולם המשיבה התנגדה לכך, משל אמור כי שיקוליהם אינם מעניינו של הציבור, ואף לא של בית המשפט הגבוה לצדק, באשר אלה חסינים מפני ביקורת שיפוטית...בכל שמה עצמה המדינה מעל החוק". (פס"ד 1661/05)


קואליציית האתרוגים בתקשורת, חברה לבכירי הפרקליטות, למקהלת האקדמאיים המריעים, ולשופטי בג"ץ. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו היה לבדיחה. שהרי בכל זאת, מדובר במתנחלים.

עם החרפה הדמוקרטית הזו הדרך שבה בחרו המערכות המערכות האקדמאית, משפטית תקשורתית להתמודד היא על ידי הצגת המתנחלים כקבוצה אנטי-דמוקרטית מסוכנת. כאילו עצם המחאה היא הצבעת אי-אמון בדמוקרטיה. ג'ורג אורוול בכבודו ובעצמו היה משתומם לנוכח הדה-לגיטימציה האינטנסיבי למתנגדי ההתנתקות. במקום להתמודד עם טענותיהם, סימה קדמון למשל כינתה אותם "מכחישי ההתנתקות" על משקל מכחישי שואה. (ידיעות, 10.6.2005) "מעבר לסוגיית החד-צדדיות, די שנסתלק כבר מרצועת עזה ונראה ל'כתומים' שהם לא בעלי הבית".הסביר אלדר בהארץ, 27.6.2005 אנשי גוש קטיף חזרו והדגישו כי אינם אלימים, וכי לעולם לא ירימו יד על כוחות הביטחון. אבל "רק אדם תמים מאוד, או תימהוני, מאמין שמתנגדי הפנוי בגוש קטיף [לא...] יסתערו בשקף קצף על החיילים... לא יעזור אם ילעיטו [את המתנחלים] באקמולים או ישחדו [אותם] בכסף."(ברנע, 12.6.2005)


התגייסות המערכות כולם, שינתה את הכללים. ההליך הדמוקרטי זוהם מן היסוד. מתנחלים לא היו שווים יותר בפני החוק. האכיפה והענישה היו פונקציה פוליטית. הדמוקרטיה נסוגה מפני העריצות. מערכות השלטון היו מגויסות במלוא המרץ לדכא את עצמם מחאתם. התקשורת התגייסה כולה. ההתנתקות הפכה למטרה שמקדשת את כל האמצעים. השיקול המוסרי הושעה.


מסע ההפחדה נגד המתנחלים עבר לפסים של דה-לגיטימציה עמוקה. שיווק המתנחלים כחבורה הזויה ומסוכנת סייע למהלך. שוב ושוב הוצגו המתיישבים כציבור פורע חוק, אנטי-דמוקרטי ואלים. ההסתה הנבזית היתה תנאי הכרחי להכשרת הלבבות. שוב ושוב צוירו בתקשורת תרחישי אימה שעומדים לבצע מתנגדי ההתנתקות. החל מירי מרגמות לעבר הר-הבית, ועד להפיכה צבאית. ראשי יש"ע והרבנים חזרו שוב ושוב על המסר כי המחאה איננה אלימה, וכותרות בעיתון היו על כך שפעילי הימין מתכוונים לרצוח בכירים בצבא, ולכן יש לפעול לאסוף את הנשק מידי המתנחלים, ו"לפרק את המיליציות היהודיות בשטחים". בהתאם לכך צה"ל נערך לקרב כאילו מדובר באויבי ישראל. כולל הצבת צלפים בסמוך לזירת הפינוי. הפער בין המציאות לדימוי שלה מעולם לא היה רחב יותר.


בימי חול המועד פסח 2005נערך בגוש קטיף "מצעד ההתחברות". האמירה של המארגנים והקהל היתה בשום מקרה לא תהיה אלימות. כך גם נכתב בכל חומרי ההסברה. אבל כותרות העיתונים הציגה את משתתפי העצרת כציבור אלים: "האהבה לא ניצחה – עכשיו מדברים מלחמה". המתנחלים הוצגו שוב ושוב כאויבי העם. "אריאל שרון עושה דה-לגיטימציה למתיישבים... התקשורת מצידה מגבה אותו...אנשים שעיניים להם ולא יראו. לא שאלנו שאלות קשות, לא חיפשנו תשובות אמיתיות...לקינו בעיוורון. התקשורת שבויה בתפיסה הבסיסית שמהלך ההתנתקות נכון, ושלמענו מותר לשלם כל מחיר". הסביר רינו צרור.


תחת הכותרת "לשבור למתנחלים את העצמות" קרא הזמר מוקי "להיכנס בהם, לשבור להם את עצמות, להעמיס אותם במשאיות, לזרוק באיזו פינה ולסתום להם את הפה...". מעריב, 22.5.2205 ; "גם האימהות אינם מרחמות על ילדי הגן... הן מחנכות אותם להפר כל חוק וכל מוסר, וכי מצווה להבעיר צמיד ולחסום כל כביש וכל כיכר". וכי 'יהודי לא מגרש יהודי' אבל מצווה לזרוק אבן על שוטר... בעזרת השם, ואלוהים לא מרחם על ילדי הגן..." החרה החזיק אחריו חיים חפר. ירון לונדון הסביר כי "לא הפגנה, לא מרי, לא מחאה בלתי אלימה, כי אם מרד פשוטו כמשמעו. הפשיסטים כתומי החולצות מנסים לאנוס את הממשלה הנבחרת ואת בית המחוקקים לאכוף עליהם את רצונם" (23.6.2005)


לצד עצרות ההמונים שארגנו מתנגדי ההתנתקות, היתה גם פעילות הסברה אינטנסיבית. אבל אלו לא קיבלו תהודה בתקשורת. הסיקור העיתונאי התמקד במקרי קיצון, של כמה עשרות נערים שחסמו מפעם לפעם כבישים, ויצרה בכוונת מכוון רושם שגוי. אבישי בן-חיים הסביר כי "המתנחלים דווקא ניסו לגרום שיקשיבו להם... אפילו ניהול ניסיון פתטי לשחק את המשחק הדמוקרטי ולא קלטו שאי אפשר לשחק בדמוקרטיה שזכות ההפגנה ניטלת ממך. זה פשוט, מטרת ההפגנות היא השפעה על דעת הקהל באמצעות הסיקור התקשורתי. אם עשית הפגנה מתוקה, כתומה ונעימה תחת הכותרת 'יש לנו אהבה והיא תנצח' אך כותרות הסיקור היא על ידיעות מודיעיניות אודות חשש שמתנחלים יפוצצו את הר הבית אמצעות מזל"ט שומר שמיטה, אז ניטלה ממך זכות ההפגנה. זכות ההפגנה בדמוקרטיה הישראלית, זאת יש לדעת, לא נתונה לכולם." (1.4.2005)

הדה-לגיטימציה הידרדרה חיש מהר לדה-הומניזציה של ממש. אתר האינטרנט וואלה פרסם מאמר מערכת תחת הכותרת "כך תעיפו מתנחלים מהכביש". והציע רשימה של דברים שאפשר לעשות כדי להבריח מפגינים. שרשרות, נבוטים, ג'ריקנים של דלק, כלבי פיטבול. (29.6.2005)


דמוקרטיה כוללת בין השאר את הזכות להיות אופוזיציה. את הזכות לנסות להחליף את השלטון. אבל בשביל זה צריך ש"הצד השני" יהיה יריב, לא אויב. המתנחלים הפכו בתקופת ההתנתקות לאויב. אויב ללא זכות מחאה, ללא זכות ביטוי. על פי דו"ח של הסנגוריה הציבורית – בזמן ההתנתקות המשטרה והפרקליטות בשיתוף בית המשפט אכפו בכוונת מכוון את החוק בצורה סלקטיבית על פי השתייכות פוליטית.[2] זאת תוך רמיסת זכויות מהותיות של חשודים ונאשמים. כך למשל נאשמים ועצורים זכו לשיפוט קולקטיבי במקום שיפוט אישי, מעצר שרירותי של חובשי כיפות, שימוש במעצרים כאמצעי הרתעה, התייחסות לבני-נוער כאל בוגרים ועוד. אבירי הדמוקרטיה ושומריה הפכו לרומסי מפגיני ימין. כאשר הוחלט על הקמת שני בתי-משפט מיוחדים למתנחלים, עו"ד יראון פסטינגר, חבר לשכת עורכי הדין, ובעצמו תומך התנתקות, צעק: "מערכת המשפט מבקש להקים בצו, ללא חקיקה ראשית, בתי משפט מיוחדים למתנחלים...הקמת בית משפט מיוחדים... הינה פגיעה חמורה בעצמאות מערכת המשפט ובאי-תלותה הפוליטית, ואסור בשום פנים ואופן להמשיך במהלך פסול זה... תכנית ההתנתקות מעמידה על כף המאזניים שאלות קיומיות חשובות, אך אין לוותר בשל תוכנית זו על עקרונות דמוקרטיים בסיסים" (18.4.2005)

ועדת השרים לחקיקה אישרה הצעת חוק שהכין משרד המשפטים שנועדה להקל על הגשת כתבי אישום נגד מתנגדי ההתנתקות. שי ניצן, המשנה לפרקליט המדינה הודיע שאפילו מי שתולה סטיקרים על רמזורים ייחשב כמי שמסכן חיי אדם – עבירה שהעונש עליה היא 20 שנה. המשטרה גם הורשתה להפעיל כוח ולעכב ילדים, גם מתחת לגיל 12, שיהיו מעורבים הפגנות נגד ההתנתקות. כמו כן הוחלט כי ניתן יהיה להוציא ילד מחזקת הוריו ולהעבירו לאחריות פקיד סעד. מזעזעת המחשבה, אבל בשנת 2005 פרקליטות המדינה החליטה להיאבק בקטינים חוסמי כבישים על ידי הוצאתם מבית הוריהם. (רוט, עמ' 254-255)


למחבלים ניתנת בשנת 2005 הזכות להיבחן בין כותלי הכלא, אבל מני מזוז הודיע כי עצורים צעירים מתנגדי ההתנתקות לא יוכלו לגשת לבחינות הבגרות. מאות תלונות על אלימות משטרתית הגיעו למוקד זכויות האדם ביש"ע. שוב ושוב נעצרו והוכו מפגינים תחת הכותרות "התקהלות בלתי חוקית" זאת למרות שהתקהלות של פחות מ-50 איש איננה דורשת אישור משטרה. בשלב מסוים המשטרה החליטה לשנות נהלים. במקום לעצור מפגינים המשטרה החלה פשוט לשבור להם בשיטתיות את הידיים והרגליים. (רוט, עמ' -259-256).


עברה גוררת עברה. החל מאפריל 2005 המשטרה החליטה להיאבק בזכות ההפגנה עוד לפני שהיא כלל התרחשה. כך למשל עיריית כפר סבא הודיעה למפגינים שביקשו אישורים לקיום הפגנות כי "אסור לקיים פעילות פוליטית בעיר". שוטרים החלו לעצור אוטובוסים בהם מתנחלים, ללא קשר כלל לשאלה אם הם מפגינים אם לאו. התלונות הרבות הביאו את פרקליט המדינה שי ניצן, להנחות את המשטרה "להקפיד שלא לעצור אוטובוסים באופן שרירותי רק בגלל שנוסעיהם הם חובשי כיפות." אנשים נעצרו, שוב ושוב ושוב, עוד בטרם ביצעו עברות, אם בכלל. פרקליט המדינה ערן שנדר אמר כי: "המשטרה מחרימה שלטים עליהם כתובות לגיטימיות, מונעת קיום הפגנות, אוסרת על לובשי כתום [להיכנס] למקומות ציבוריים."

ועוון גורר עוון. המדיניות הטוטליטרית הגיעה גם לשיטת המעצרים. מעצרים המונים. מעצרי שווא מופרכים. "אין ראיות הקושרות את העצורים למעשים, למעט עצם הימצאם במקום" נכתב בפרוקטול התביעה נגד עשרות פעילים. בניגוד לחוק הוכנו נערים בקבוצות של 10-20 איש לבית המשפט ונידונו כגוף אחד. קשה להאמין אבל 7 נערות בנות 12-14 היו עצורות במשך 35 יום מאחורי סורג ובריח עקב חסימת כבישים. חסימות כבישים של סטודנטים ונכים כן. של מתנחלים לא. זו המדיניות. היועץ המשפטי מני מזוז, כיום שופט בית המשפט העליון, החליט בסוף יוני 2005 להקשיח עוד קצת את המדיניות. "מעתה לא יתאפשר לעצורים להשתמש בטלפונים סלולאריים, שעות ההליכה שלהם בחצר יוגבלו וזכויות הביקור שלהם יושוו לאלה של אסירים מהשורה". (רוט, עמ' 260-262)


כאשר ארבעה מפגינים עמדו על המדרכה סמוך למכון ויצמן והחזיקו שלטים נגד ההתנתקות. הם זכו לכתב האישום הבא: "בסמוך למכון ויצמן התקהלו אנשים התקהלות אסורה, התקהלו למטרה משותפת – הבעת התנגדות לתוכנית הממשלה להתנתקות. באותן נסיבות עמדו הנאשמים על המדרכה והחזיקו שלטים "יהודים לא מגרשים יהודים". האשמה: הנאשמים התנהגו באופן הנותן לאנשים מהסביבה יהדו סביר לחשש כי המתקהלים יעשו מעשה שיפר את השלום בעצם התקהלותם על המדרכה" (ועדת חוק חוקה ומשפט, 19.4.2005)


נסיים את כרוניקת ההתנתקות עם מאמרו של יאיר לפיד שפורסם כשנה אחריה, וחושף את המניע העמוק שלה בקרב האליטה הפרוגרסיבית. "זה מעולם לא היה קשור לפלסטינים, לדמוגרפיה, לשאיפה להסדר שלום, לתשישותו היחסית של צה"ל או לכל אחד מן ההסברים שניתנו לנו (ונסתרו שוב ושוב)... מדוע היה דחוף וחשוב כל כך למדינת ישראל להתפנות מעזה?... זה לא היה למרות המתנחלים, אלא בגללם...לאמיתו של דבר איש לא רצה להתנתק מהם, אלא רק ללמדם שיעור בצניעות, ואולי גםבדמוקרטיה".(13.10.2006)


מסתבר אם כן, שכאשר רואים את העולם דרך משקפים של פוליטיקת זהויות, מי שכבול לתקינות הפוליטית הפרוגרסיבית לא מסוגל להיות ער לסתירתו העמוקה. במפגש בין בני אדם שמגורשים מבתיהם, פסבדו-ליברלים לא מסוגלים לראות בני-אדם שזכויות האדם שלהם נרמסות עד דק. כבודם של אנשים, קנינם של אנשים, הגבלת חירותם, לפתע לא חשובים. משום שזה קולקטיב המייצג את ה"אחר". וככזה, יש להעביר אותו שיעור ב"דמוקרטיה".


אם נבקש לארוג את המפגש בין הטוטליטריזם לחברה הישראלית נוכל להצביע על כמה מגמות שמאפיינות אותו. התרבות הפוליטית היהודית איננה טוטליטרית. להפך היא מקדש את ריבוי העמדות והדעות. היסודות הטוטליטריים שפורצים בישראל, מבטאים כשל בפוליטיקה הישראלית. כאשר ממשלת ישראל פונה ימינה, הרי שמנגנוני הגבלת הכוח פועלים היטב. בית המשפט האקדמיה התרבות והתקשורת יודעים להשמיע את קולם היטב. ולרסן את הכוח הממשלתי. אולם כאשר ממשלת ישראל פונה שמאלה, הרי שמנגנוני הגבלת הכוח לא מתפקדים. לא רק שהם נמנעים מלבצע את תפקידם, אלא שהם דוחפים ומסייעים לממשלה.


העולם נתפס כצורה בינארית מלחמת "בני-האור" ב"בני החושך", כפי שאוהב לכתוב דן מרגלית. "בני האור" הם כמובן הפרוגרסיביים. כמו בשאר התנועות הפונדמנטליסטיות גם אצלם אין גוונים של אפור. לכן אין מקום כמובן לספק או ביקורת עצמית. מי שחושב אחרת, חייב להיות "פשיסט משיחי" כלומר מסמן של חוטא, לא שפוי, טמא. מן העבר השני תפיסתם העצמית היא כמי שיש להם את המפתח לדעת האמת, למדעיות, לצדק. ולכן הם נבדלים משאר השבטים של החברה הישראלית. השבט הפרוגרסיבי הישראלי אוחז בתבונות משותפות, טקסים משותפים, אדמו"רים משותפים, תקוות משותפות בנוגע לעתיד, ומערכת ברורה שבה מוקיעים בצורה חסרת סובלנות לחלוטין כל מי שסוטה מהדוגמה.

האתוס המרקסיסטי-פרוגרסיבי של התקשורת-אקדמיה-תרבות-משפט פוגם במקצועיותם. ברגע הנכון, כאשר ישנה הזדמנות, האידיאולוגיה גוברת, הטוטליטריזם מתפרץ. המטרה מקדשת את האמצעים. הדמוקרטיה מושעית. ברגעים אלו שבהם מרגיש השמאל הישראלי שיש בכוחו לעצב את החברה בכוחניות כדמותו, שיש בכוחו להחזיר את ההיסטוריה למסלולה ה"נכון", שהנה החזון אודות האידיאה המשולמת שוב בהישג יד, הם לא מהססים לפעול במלוא המרץ לחולל שינוי טוטלי בסדר הקיים, זו ההזדמנות להחליף את המבנים הקיימים בחברה.


הם מאמינים שבהינתן ההזדמנות בכוחם להחיל את החזון הליברלי-פרוגרסיבי תוך רמיסת עקרונות היסוד של הליברליזם. הרגע הטוטליטרי מאפשר להם להשתמש בכלים של דמוניזציה ליריב, בשביל לרמוס את האויב הפוליטי. הדבקות חסרת הפשרות באמת, היא זו שמאפשרת להתעלם מחומרת המעשים. היא זו שמאפשרת לא לראות את הצביעות.

[1] על הכרוניקה במלואה בין פרשיות שרון לבין תוכנית ההתנתקות ראה: ענת רוט, לא בכל מחיר, ידיעות ספרים, עמ' 203. [2]אמוץ שפירא, 16.10.2005

פוסטים אחרונים

הצג הכול