האדם הוא יצור שנוטה לאכזריות מיותרת. מאז ומעולם לא היסס האדם להשתמש בכוח כדי לממש את רצונו. מאז קין והבל, דברי ימי האדם הם קורות הפעלת האלימות בשם יצריו האפלים. על פי הסיפור המקראי אפילו האל התייאש ממחשבות ליבו של האדם. האנושות השכילה לפתח מוסדות חברתיים שונים הפועלים למתן את יצר לב האדם. פעמים רבות מוצא האדם דרך לגדול אל עבר מידות שלמות יותר – בזכות המסורת, חוכמת הדורות, בתי הספר, בתי התפילה והניסיון האנושי המצטבר. אלא שהידע המוסרי, להבדיל מהידע הטכנולוגי, איננו ידע נצבר שעובר מדור לדור. כל דור נדרש ללמוד אותו מחדש.
אשר על כן, כל עוד העולם מורכב מבני אדם, בעלי יצרים ותאוות, החירות שלנו איננה דבר מובן מאליו: אנו זקוקים למי שישבור את גלי האלימות המאיימים להתפרץ ולשטוף אותנו. אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו. אומנם מוראה של מלכות לבדו לא יוכל למשימה הזו, שהרי ה"מלכות" אינה מסוגלת להיות בכל מקום ובכל זמן. לשם כך נדרשת תרבות של אנשים שמרגישים מחויבות איש כלפי רעהו, שמעריכים את זכותו של הזולת לחיים ולקניין, ושהפושעים שבה הם היוצא מן הכלל. אך גם בתרבות כזאת לא יחדל פושע מן הארץ, ועל כן אנו זקוקים לשליחי ציבור, שישמרו על החוק ועל הסדר.
אנו זקוקים לשוטרים.
לא סתם שוטרים. שוטרים טובים.
אנו זקוקים לגיבורים, שמוכנים לעמוד בקו האש כדי להגן על האזרח ולממש את האינטרס הכללי. כזה היה למשל זידאן סייף ז"ל. סייף היה שוטר רגיל במחוז ירושלים. לא איש קומנדו. אבל בבוקר יום 18.11.2014, כאשר מחבלים החלו לרצוח מתפללים בבית הכנסת בשכונת הר-נוף בירושלים, הוא לא היסס והסתער על המחבלים. זהו הגיבור, מי שמצליח לכבוש את יצרו, את יצר החיים הפשוט הצועק "בְּרַח!", ולהתייצב אל מול הסכנה המוחשית למען טובת הכלל.
אבל מה עשוי להניע שוטר לנהוג כך? התמריצים הרגילים לא עובדים כאן. משכורת גבוהה היא אינטרס לטווח הארוך; אין לאינטרס הזה משקל רב בשעה שכדורים שורקים ליד האוזן עכשיו, בטווח הקצר. ואכן, רוב מוחלט של הכוח המסתער לא מתעשר משירות במשטרה. אז מה כן? מלבד הסיבה האידאולוגית המופשטת, שהיא פעמים רבות אינטואטיבית ולא מנוסחת, המשרתים במשטרה נהנים מהטבה אחת מרכזית: הון סימבולי, דהיינו הכרה, יוקרה והוקרה.
להון זה שני פנים. מצד אחד, זהו הון מופנם. הידיעה והתחושה שאדם ממלא פונקציה חיונית לחברה ממלאות אותו בתחושת משמעות עמוקה. מצד שני מדובר בהון המגולם במבט של החברה על המשרת, ואשר עשוי בנסיבות מסוימות גם להיתרגם לכדי הון פוליטי או הון חומרי. זהו ההון שנוצר למשל מהתחפשותם של ילדים לשוטרים, מהמדים, מסדרות הטלוויזיה ומשלל הטקסים החברתיים. זהו ההון שגורם לאדם נורמטיבי לציית ללובש המדים (ולחוק בכלל) מתוך הזדהות איתו, מתוך תחושה שהשוטר אינו ישות חיצונית הכופה על הפרט את רצונה השרירותי, אלא שליח של הפרט עצמו. השוטר מגלם במעשיו את החלק המארגן והמסדר של החיים, את המרחב המכונן ביטחון ושלווה.
לא קל לקבוע מהי כאן הביצה ומה התרנגולת. האם השוטר פועל בהצלחה המעניקה לו משמעות, והדבר גורר אחריו הענקת הון חברתי מצד הסביבה – או שמא המבט החברתי, על הציפיה והאמון המגולמים בו, הוא הממריץ את השוטר לפעולה מיטיבה שתחושת המשמעות בצידה. אך תהא נקודת ההתחלה אשר תהא, צבת בצבת עשויה והמעגל מזין את עצמו. שירות מוצלח ממלא את השוטר בתחושת משמעות, ויחד עם זאת גורר יחס מעריך מצד החברה; יחס זה מכפיל את תחושת המשמעות ומתמרץ את המשרת לפעול ביתר נחישות ומסירות; מאמצים אלה מגדילים את ההון הסימבולי המוענק מאת החברה ואת הגיבוי שהמשרת זוכה לו מהסביבה ומהשלטון שהוא כפוף לו.
שוטרים, כשאר בני האדם, אינם מלאכים. ישנם שוטרים רמאים, גנבים, מושחתים; ישנם שוטרים המנצלים לצורכי עצמם את המונופול שניתן להם על הכוח. המשטרה כמנגנון זקוקה באופן שוטף לפיקוח ולביקורת בונה. אלא שכאן, גם כאן, עלול להתפתח מעגל קסמים הרסני, הפוך לזה שתואר לעיל. הביקורת עלולה להפוך הרסנית. כזו שתשלול מהשוטרים בכללותם את אמון הציבור, ההון הסימבולי החיוני כל כך לתפקודם.
אם אין לתת אמון בשוטר המצוי, אנו מעדיפים להעביר את מוקד קבלת ההחלטות אל גורם אחר. השוטרים לא נתפסים עוד כישות בעלת כוח שיפוט, אלא כפונקציה חברתית צרה הזקוקה לניהול מיקרו ולמשטור מלא. הוראות הפתיחה באש לשוטרים, נוהלי התגובה ופרטי המשימות – כל אלו נקברים תחת ספר חוקים מסורבל ולא הגיוני, שרק משפטנים המנותקים מהמציאות המבצעית יכולים לחבר. אוזלת היד הנגזרת על השוטרים גוררת, מיניה וביה, עוד ירידה באמון בהם.
גם במעגל-קסמים זה, קשה לקבוע מהו הזָרָז הראשון. נקודת ההתחלה הייתה אולי הצטברות מסה של שוטרים שסרחו או כשלים בפעילות המשטרה, ואולי פיחות מעמדו של השוטר בשל גורמים תרבותיים ואידאולוגיים. כך או אחרת, ההון הסימבולי של השוטרים בכללותם נשדד מהם.
הראשונים שמנצלים את המצב הם העבריינים. המשטרה, מעוקרת מסמכות וממוטיבציה, מעדיפה לפעול היכן שקל לה: באזורים המכבדים את שלטון החוק. פעולה באזורים שבהם היא באמת נדרשת פירושה סיכון שוטרים, וכורח בהפעלת כוח שסופה ביקורת שיפוטית קטלנית – שני דברים שמהם היא שואפת להימנע. השוטר מתומרץ להסיט את מבטו, במקום להיכנס לעימות ולהשליט חוק וסדר. חוסר משילות מוביל אפוא לבריחה מאחריות, וזו, באורח פרדוקסלי, מגבירה לבסוף את הצורך בהפעלת אלימות ממוסדת.
אנו מצויים בין הפטיש לסדן. מצד אחד ברור לכול כי המשטרה זקוקה לתיקון עמוק, ומצד שני אסור לנו לזרוק את התינוק עם המים. איך נוכל להתמקד בביקורת שמשפרת את המשטרה, ולא רק בכזו שמחלישה אותה?
השינוי צריך לבוא בדרך של שינוי מדיניות יסודי. על השר לביטחון פנים לפעול לשנות את מערך התמריצים של השוטרים ולהניע אותם לקחת אחריות. הסמכות צריכה לחזור מהמשפטנים לשוטרים. המפכ"ל צריך לתגמל פעילות משטרתית נחושה באזורים מסוכנים על ידי מתן גב משפטי נרחב וגב תקשורתי מספק. השוטר צריך לדעת שהוא מוערך, ושאין הוא מושא לרדיפה משפטית ותקשורתית. אין פירושו של דבר שהשוטרים לא ייתנו דין וחשבון על מעשיהם, אלא שמערך הביקורת האופרטיבית עליהם ינוהל במהירות ובנחישות תוך הימנעות מהמולה תקשורתית.
אולם לא די בכך: השינוי חייב להתחיל, במקביל, מהשוטרים ומהאזרחים שהם משרתים. דבר לא יעזור אם המשטרה לא תחזור לבצע את עיקר תפקידה. הציבור שומר החוק לא יוכל לחזור להעריך את המשטרה אם היא לא תאמר את האמת. אם היא תספר לאזרחים שהסיבה לפרעות תשפ"א היא סיור של פוליטיקאי בשמעון הצדיק, אם היא תאמר שהמצב בלוד, ברמלה ובעכו בשליטה כאשר יהודים זועקים לעזרה ואף שוטר לא מגיע. בה בעת, על האזרחים לשמור על ההון הסימבולי של השוטרים בשיח הציבורי ולטפח אותו ככל הניתן, למרות הפיתוי לסנוט בהם.
הדרך להחזיר את ההון הסימבולי למשטרה ולהגן על הסדר הציבורי היא לחזור אל מושכלות היסוד: הגנה על אזרחים שומרי חוק, שמירה על החוק והסדר, אמירת אמת, הגנה על השוטרים מפני המשפטנים והתקשורת, ומיצוי הדין עם שוטרים פורעי חוק בצורה מהירה, חדה ושקטה.
Comments