ד"ר רונן שובל מביט מעט מרחוק על המהומה הפוליטית והחברתית בישראל סביב הרפורמה. נקודת המבט הזו, צריך לומר, חדשה בעבורו. מי שבגיל 25 הקים את "תא כתום", ארגון סטודנטים למאבק בהתנתקות שהיה תוך זמן קצר לתנועת המונים, ושנה אחר כך את אחד מארגוני הימין הישראליים האפקטיביים ביותר, "אם תרצו", שוהה השנה באוניברסיטת פרינסטון. שם הוא חוקר, מלמד ובעיקר מביט על ישראל ב"זום אאוט", שמתחדד לאור התמחותו בתחום שנמצא בלב השיח הפוליטי העכשווי בישראל: פילוסופיה פוליטית.
את שהותו במחלקה לפוליטיקה באוניברסיטת פרינסטון, שאליה הגיע לתקופה קצובה בעקבות שליחות של רעייתו, הרבנית חמוטל, מנצל שובל ללימוד ומחקר גם לכתיבה. בשבועות האחרונים הוא פרסם שתי מסות משמעותיות, שבהן הוא מנסה לבחון את העימות הסוער בישראל סביב הרפורמה המשפטית בעיניים של פילוסופיה מדינית ומחשבת ישראל. האחת, בשפה העברית, נושאת את הכותרת "המסורת הפוליטית היהודית ותיקון יסודות המשטר בישראל", והשנייה, שפורסמה בכתב העת Law & Liberty, קרויה Israel's Illiberal Judiciary. (לתרגום בעברית באתר מידה)
שובל, בן 42, נשוי לחמוטל ואב לחמישה, עומד בראש מכון ארגמן הפועל במסגרת קרן תקוה. העיסוק במחשבת ישראל ובפילוסופיה פוליטית מתוך עמדה שמרנית איננו המשך טבעי של ילדותו ונערותו. אביו, יזם ההייטק אדוארדו שובל, עלה לישראל בראשית שנות השבעים לאחר שסיים תיכון, נישא על כנפי הגל הציוני ששטף את יהדות ארגנטינה. "למחרת עלייתו לארץ, לבד, בלי הוריו, אבא קם בחמש בבוקר ועלה על אוטובוס מנתניה לירושלים, כדי לבקר בכותל המערבי", מספר הבן. אמו מגיעה ממשפחה ירושלמית שחיה בארץ כבר שבע דורות. שובל מתאר את הבית שגדל בו כחילוני־מסורתי, בעל ערכים "ליברליים, אפילו פרוגרסיביים במונחים של היום". כך למשל, כאשר ניתנה בבית הספר שבו למד, תיכון רוטברג ברמת השרון, הנחיה האוסרת על בנים להגיע עם עגילים, לקחה אותו אימו דווקא לעשות עגילים. "אני כבר מזמן לא הולך עם עגילים, אבל החור עדיין קיים", הוא מציין בחיוך. בצבא שירת שובל בבור בקריה, לאחר שהתקף אסתמה חריף מנע ממנו להמשיך את מסלול ההכשרה בשריון. משם פנה ללימודים אקדמיים באוניברסיטה העברית. את מחשבת ישראל גילה בקורס על הרמב"ם שלקח במהלך התואר הראשון, ומאז נשבה בקסמה של היהדות. "פתאום גיליתי שגם ליהדות יש פילוסופיה רצינית, וזה שינה לגמרי את דעתי על היהדות", הוא מספר.
באותה תקופה סטודנטיאלית פנה שובל גם לפעילות ציבורית, במסגרת "תא כתום" ובהמשך ב"אם תרצו", במקביל להמשך המסלול האקדמי באוניברסיטה העברית לתואר שני ושלישי במחשבת ישראל. למרות החינוך הפרוגרסיבי שקיבל, שובל אומר כי מיום שעמד על דעתו היו עמדותיו ימניות. אולם כאשר הגיע לאוניברסיטה הבין שההזדהות הימנית היא עניין בעייתי. "אמרתי אז שיותר קל ללכת באוניברסיטה בלי חולצה מאשר ללכת עם חולצה כתומה בזמן ההתנתקות. הקמתי את תא כתום פשוט כי כבר לא הייתי מסוגל לשתוק. רציתי לדעת שעשיתי כמיטב יכולתי. פעלתי בצורה מאוד נאיבית, והתקשורת מצידה פעלה נגדנו בצורה ממש נבזית. ניסו לקשור אותנו לחסימות כבישים, כמה שזה נשמע מגוחך היום, ואנחנו רצינו למחות בצורה פציפיסטית. השיא היה כששבתנו רעב 12 יום עד שהנשיא ביקש מאתנו להפסיק. היינו שם שלושה סטודנטים חילונים והרבה מאוד סטודנטים דתיים, ובמסגרת הפעילות של התא הכרתי את חמוטל, מי שהיום היא אשתי".
הקמת אם תרצו הייתה המסקנה המתבקשת מהתובנות שצבר שובל מהמאבק שכשל נגד ההתנתקות. "הבנתי שהימין טועה כשהוא מתעסק בחומר ולא ברוח. הוא מעדיף להקים עוד מאחז במקום להבין שהכוח נמצא באקדמיה, בתרבות, במשפט, בתקשורת ובכל יתר מוקדי הכוח שמעצבים את החברה. אני וארז תדמור, שותפי לייסוד אם תרצו, ניסינו להסביר לציבור הישראלי שהבעיה היא מה שקורה באותם מוקדי כוח שאינם נבחרים, כמו למשל מערכת המשפט שנמצאת היום במוקד. במקומות האלו נקבעת התודעה, והתודעה מנצחת את ההוויה. אם התודעה היא שגוש קטיף לא שלנו, ההוויה של 25 ישובים פורחים וקרוב לעשרת אלפים תושבים לא מחזיקה מעמד. ובמאבק על התודעה אנחנו בכלל לא על המגרש. אותה תופעה אנחנו רואים גם היום באוניברסיטאות, עם כל העצומות נגד הרפורמה". לאחר שכבר החל בלימודי הדוקטורט ניגשו לשובל שני פרופסורים שהוא מגדיר אותם "ימניים בארון",
והסבירו לו בעדינות שעמדותיו ופעילותו צפויים לבלום את התקדמותו האקדמית. "הם אמרו לי שלא אקבל דוקטורט וחבל על המאמצים הגדולים שאני עושה, וכך עזבתי את החיים האקדמיים והשלמתי עם כך שלא אעשה דוקטורט".
המהפך התרחש בביקור שקיים בישראל פרופ' שמואל טריגנו, "אחד היהודים החכמים ביותר בדורנו", כדברי שובל. "איש יוצא דופן, איש הגות מיוחד מאוד. הייתי סקרן, אז כמו ילד ישראלי חצוף שלחתי לו מייל. השיחה שלנו בעקבותיו, שהייתה אמורה להימשך חצי שעה, התארכה מאוד". בעקבות השיחה, ולאחר שסיפר לטריגנו מדוע לא השלים דוקטורט בישראל, יצא שובל ללימודי דוקטורט באוניברסיטת פריז נאנטר, בהנחייתו של טריגנו.
כשחזר ארצה לימד במוסדות אקדמיים שונים, אך לדבריו, "היה ברור לי שבמשחק האקדמי בארץ אין לי סיכוי. אנשים כמוני נדחים ומושתקים". בעקבות ההבנה הזו הקים לבקשת קרן תקוה את מכון ארגמן, שהוא מוסד לימודים חוץ־אקדמי המאפשר לסטודנטים להשלים ידע בתחומים שמושתקים באקדמיה הישראלית. "סטודנט ממוצע במדעי המדינה או פילוסופיה פוליטית כמעט לא נחשף להגות שמרנית וליברלית קלאסית. הם לא שמעו על אדמונד ברק וכמעט לא נחשפים לפרידריך האייק, אלכסיס דה־טוקוויל או מונטסקייה. זה מרחב שלם של הגות שלא נמצא באוניברסיטאות בישראל".
הציבור הנעור
כשאנו עוברים לנושא הרפורמה מבקש שובל, כדרכם של פילוסופים, לעשות סדר בשפה שבה אנחנו עושים שימוש בוויכוח הציבורי המתלהט. "השיח שלנו נוטה לערבב בין ארבעה מושגים שנתפסים בצורה דומה", הוא אומר. "ליברליזם ודמוקרטיה מצד אחד, וטוטליטריזם ודיקטטורה מצד שני. הצמדים הנכונים הם מצד אחד ליברליזם וטוטליטריזם, ומצד שני דיקטטורה ודמוקרטיה. ליברליזם וטוטליטריזם מתייחסים לסוג הערכים של המשטר, והדמוקרטיה והדיקטטורה מתייחסות לשיטה שבה המשטר מקבל את הלגיטימציה שלו.
"נבחרי הציבור היו מעדיפים שהדברים ימשיכו להתנהל בדרך שבה התנהלו שנים, אבל אין להם ברירה כי הצד השני משך את השטיח כל כך רחוק. אנשים חשים שאליטה שהם לא בחרו בה חותרת תחת כל מה שהם מאמינים בו"
"אנחנו מתייחסים לצמדים של דמוקרטיה וליברליזם מול דיקטטורה וטוטליטריזם משום שקל לנו יותר לזהות את הקשר בין דיקטטורה וטוטליטריזם, למשל ברית המועצות, ובין דמוקרטיה לליברליזם, למשל ארצות הברית. אבל האמת היא שיש בהיסטוריה הרבה מופעים של דיקטטורות ליברליות, למשל איראן עד המהפכה האסלאמית. השאה היה דיקטטור, אבל אנחנו יודעים שבוודאי ביחס לערכים שיש שם היום, הוא היה ליברל. הכול יחסי. בצ'ילה, בתקופתו של פינושה שהיה דיקטטור, היו רפורמות ליברליות, בעיקר בתחומים כלכליים. כך שיש לנו מופעים של דיקטטורות ליברליות, ויש גם מופעים של דמוקרטיות טוטליטריות. כלומר, ההחלטה מתקבלת בצורה דמוקרטית אבל היא נוגדת את הערכים הליברליים.
"זה הרי מה שמאיימים עלינו כל הזמן, 'מה יקרה אם יהיה רוב שיקבע שצריך לפגוע בג'ינג'ים'. אז האמת היא שזה כבר קרה. בקיץ 2005 מדינת ישראל קיבלה בצורה דמוקרטית, בפרלמנט, החלטה שלפיה אנשים מדת מסוימת, במקרה הזה יהודים, יגורשו מהבית שלהם. ברור שאם עכשיו היינו אומרים שיהודים לא יכולים להתגורר בגרמניה, או אפילו רק בחלק מסוים שלה, היינו מזדעקים ואומרים שזו החלטה אנטישמית ואנטי־ליברלית, גם אם היא התקבלה בצורה דמוקרטית. זה מה שקרה בהתנתקות – החלטה דמוקרטית שביטאה ערכים לא ליברליים. היו בה כמובן עוד שורה ארוכה של בעיות אחרות, אבל אני מתייחס כאן רק לפן הזה".
את המתח שנוצר בין הדמוקרטיה הישראלית ובין הליברליזם, מתח שמגיע בימים אלו לנקודת רתיחה, מבקש שובל לתלות דווקא בשינוי ערכי שעבר על הליברליזם הישראלי. "נוצרה דינמיקה שבה הערכים הליברליים של פעם, שהייתה עליהם הסכמה רחבה כי הם ביטאו קונצנזוס חברתי, שינו את אופיים. למעשה זה לא רק בישראל; בכל העולם הערכים הליברליים שינו את אופיים והפכו לערכים פרוגרסיביים שמבוססים על פוליטיקת זהויות ועל ה'נעורות' (תרגום ל־Woke, מילת קוד למודעוּת לרעיונות השמאל הפרוגרסיבי; ש"פ). "הליברליזם שם במוקד את זכויות הפרט, ואילו הפרוגרס, ה־woke, מסתכל על הקבוצה. נקודת המבט שלו היא ניאו־מרקסיסטית. הוא מסתכל על הכול במונחים קבוצתיים ושואל תמיד את אותה השאלה: מי פה המדכא ומי המדוכא? ואז המדוכא יכול להיות האישה, המזרחי בישראל, השחור בארה"ב, הטרנסג'נדר, או לא משנה מי עוד. והתפקיד של המערכת כולה הוא לייצר תיקון במערכת היחסים שבין המדכאים למדוכאים. כלומר, אנחנו כבר לא שואלים מי הצודק בוויכוח, אלא הולכים תמיד לפי הפוליטיקה של הצדק, ולעולם הצודק הוא מי שנתפס כחלש. אם אני לסבית שחורה, בהגדרה אני צודקת יותר מסטרייט לבן. יש כאן שילוב של הגישה הנוצרית שמזהה את הצודק עם החלש, ורידוד של האדם מאינדיווידואל עם אישיות משלו, לחלק מקבוצת התייחסות בלבד. זה מהלך שהוא לא ליברלי אלא טוטליטרי מובהק.
"ההתייחסות לאדם כחלק מקבוצה היא מאפיין של תפיסה טוטליטרית. בברית המועצות הקבוצה הייתה המעמד, בגרמניה זה היה הגזע, ובפוליטיקת הזהויות זו הקבוצה החברתית, אבל העיקרון דומה. נולדת לתוך קבוצה מסוימת, ואתה לא יכול לצאת ממנה. אתה נושא של הקולקטיב".
אוליגרכיה אפלטונית
מכאן מגיעה, על פי שובל, ההתנגשות הנוכחית בישראל, לאחר שהליברליזם בגרסתו החדשה, הפרוגרסיבית, כבש את האליטות במערב וגם בישראל. "אלה אליטות תקשורתיות, משפטיות, אקדמיות, תרבותיות – כל המנגנונים הלא נבחרים שישנם בכל חברה. באמצעות השליטה שלהם במוקדי התודעה הם מכוננים את משטר ה־PC, הפוליטיקלי קורקט, וקובעים מי נאור ומי חשוך. ואז נוצר דיסוננס בין העם שלא שותף לאותו סט ערכים, ובין אותה אליטה לא נבחרת שמקדמת אותם באגרסיביות רבה. הפער הזה גורם לכך שאותם מנגנונים לא נבחרים מבקשים לעצמם עוד ועוד כוח, כדי לקדם את תפיסת העולם שלהם. כך קורה שהם גם נגד המנגנונים הדמוקרטיים, כי הם רוצים את הכוח להכריע בשאלה מי נאור ומי חשוך וממילא מי צריך לקבל החלטות ציבוריות, והם גם לא ליברלים, כי הם מקדמים ערכים לא ליברליים אלא פרוגרסיביים".
בנקודה הזו מזהה שובל שני דפוסים של תגובת נגד, מול אליטה שהופכת ליותר פרוגרסיבית ופחות דמוקרטית. "התגובה הראשונה היא ניסיון להחזיר את היסוד הדמוקרטי, והתגובה השנייה היא לשנות את סט הערכים השולט. הרי יש קבוצות נוספות שיש להם חזונות ערכיים שונים, והן באות ואומרות: 'אם מותר לכפות ערכים, אז גם לנו יש ערכים שאנחנו רוצים לכפות. למה שרק הפרוגרסיבים יכפו ערכים?'. נניח הצעת חוק שרוצה להטיל חצי שנת מאסר על מי שלא עומד בכללי הלבוש בכותל המערבי. במציאות הישראלית אני מדבר על גורמים כמו מפלגת נעם. זו ריאקציה לניסיון של האליטות הפרוגרסיביות לכפות על הציבור את הערכים שלהן". לטעמו של שובל, העימות הנוכחי על הרפורמה המשפטית הוא בעיקרו ניסיון להחזיר את היסוד הדמוקרטי למקומו הראוי לו. "במקום שהריבון יהיה העם, שזה היסוד של דמוקרטיה, בישראל הריבון הוא אוליגרכיה משפטית שלא נבחרת, ודה־פקטו בוחרת את עצמה. זו אליטה שמשכפלת את נקודת ההשקפה שלה, ושמנותקת מהרצונות והערכים של העם שאותו היא אמורה לשרת, ובמקום זאת משרתת ערכים חיצוניים.
"באופן אבסורדי דווקא השמאל הוא שמקדם פה אוליגרכיה משפטית. אוליגרכיה של אנשים חכמים, נאורים, אהרן ברקים כאלה, שמיישמים את האידיאה השלטונית של אפלטון ואומרים לציבור 'אנחנו יודעים טוב יותר מכם מה צריך להיות'. כשזה התחיל, בשנות התשעים, אף אחד עוד לא הבין את המשמעות. אבל אחרי שהצייט־גייסט העולמי השתנה, ראינו איך השופטים מאיימים על המפעל הציוני. למשל בהחלטה שעברה על חודו של קול אחד בעניין איחוד משפחות. במקום לשאול את השאלה המוכרת על הג'ינג'ים, מה הדמוקרטיה הישראלית תעשה אם המוסדות שלה יחליטו להרוג ג'ינג'ים, צריך לשאול מה הדמוקרטיה הישראלית יכולה לעשות כדי להגן על עצמה אם בג"ץ יחליט לבטל את האופי היהודי של המדינה. זו שאלה הרבה יותר סבירה. מה יקרה אם בג"ץ יחליט לבטל את ההמנון הלאומי כי מישהו יעתור ויטען ש'התקווה' הוא המנון גזעני, או יחליט לבטל את חוק השבות. ראינו את זה בסוגיה של המסתננים".
השתלטות האוליגרכיה המשפטית על קבלת ההחלטות, אומר שובל, שינתה את אופייה הדמוקרטי של המדינה. "העם בישראל הפך מאזרחים, שיכולים להשפיע על השלטון ולהחליף אותו, לנתינים. כי בעצם לא משנה את מי אנחנו בוחרים, מנגנוני קבלת ההחלטות לא נמצאים בכנסת אלא בבית המשפט. מטרת הרפורמה היא להחזיר את המבנה המשטרי למבנה דמוקרטי. ברגע שהריבונות תחזור לידי העם ניתן יהיה להתווכח על השאלה איזה ערכים ישלטו פה – ערכים ליברליים, פרוגרסיביים, שמרניים או ריאקציונריים. אלה דוגמאות לתפיסות של קבוצות שונות בחברה, וזה ויכוח שצריך להתנהל בכנסת ולא במקומות אחרים".
מדינה קטנה, אנשים גדולים
הוויכוח עם שופטי בג"ץ, ממשיך שובל, משקף פער עמוק בשאלה איזו מין מדינה ישראל אמורה להיות. "עם השנים, בג"ץ החל לתפוס את מדינת ישראל כמדינת 'אמנה חברתית'. כלומר מדינה שהתפקיד שלה הוא לשרת את ה'אזרח'. הוא עושה זאת דרך המשקפיים של רולס, כלומר דרך מסך הבערות. האזרח שהוא מגן עליו לכאורה הוא אזרח ערום מכל הקשר, אדם ריק. אבל מדינת ישראל היא לא מדינת 'אמנה חברתית'. מי שהקים אותה לא היו 'אזרחים' אלא העם. הבסיס הפוליטי שלנו, כפי שכתב הרצל ב'מדינת היהודים', הוא בסיס קולקטיבי רפובליקני, שמנוגד באופן ישיר לרעיון האמנה החברתית. לכן התפקיד היסודי של המדינה הוא לשרת את העם היהודי. "השינוי התיאורטי של מושג האדם הכללי, מאדם שהמשמעות שלו נובעת מהקשר תרבותי־לאומי ייחודי, למונדה חסרת הקשר, יצרה שינוי מרחיק לכת בהתנהלות של מערכת המשפט", מאבחן שובל. "זה בא לידי ביטוי במגוון נושאים, החל מסוגיות הגירה, דרך חוק איחוד משפחות, ועד המלחמה בטרור. האינטרס של הכלל היהודי נמצא מתחת לאינטרס של האדם המופשט, אפילו לא האזרח. מה שנמצא על כף הדיון הוא לא רק החירות של הפרט, אלא בעיקר החירות של הכלל. מגילת העצמאות מסתיימת במשפט המפורסם 'אנו מכריזים בזאת'. ה'אנו', גוף שלישי רבים, הוא זה שהזכות שלו מושתקת. אני ממש לא מתנגד לביקורת שיפוטית על משפט מנהלי ביחס לרשות המבצעת, אבל מה שמתרחש כיום הוא ביקורת עקרונית על זכות היסוד של העם לשלטון עצמי. במקום שלטון העם, על ידי העם, למען העם – אנו מקבלים שלטון המשפטים למען זכויות 'אדם'. זהו שלטון אוליגרכי שמתיימר להיות ליברלי".
מבחינת שובל, ההתנגשות הנוכחית נולדה ממצב של חוסר ברירה. "כל מה שאנחנו רואים עכשיו היה יכול להימנע אם פרופ' ברק היה מקשיב בשעתו לשופט לנדוי, ובית המשפט העליון היה מתמקד בתפקידו הטבעי ולא הופך את שלטון החוק לשלטון המשפטנים. אנשים חשים שאליטה שהם לא בחרו בה חותרת תחת כל מה שהם מאמינים בו. מנגנוני הכוח לא מחויבים יותר לאתוס הציוני, ולכן המאבק כל כך חריף. זה מאבק על היסודות. נבחרי הציבור היו מעדיפים שהדברים ימשיכו להתנהל בדרך שבה התנהלו שנים, אבל אין להם ברירה כי הצד השני משך את השטיח כל כך רחוק. אני רואה את נתניהו, הוא לא רוצה בזה. מה שקורה כעת זה מאמץ של אמנציפציה של נבחרי ציבור, שבגלל המנגנונים הלא דמוקרטיים – פשוט לא שינה מי מהם ניצח בבחירות. עכשיו הם אומרים 'אנחנו צריכים להשתחרר מהרודנות שאנחנו נמצאים בתוכה'".
בתיאוריה הרעיונות שלך נשמעים נפלא, אבל בעולם המעשי פוליטיקאים עושים פעמים רבות שימוש לרעה בכוחם, והתוצאה של יותר דמוקרטיה היא ריאקציוניזם ולא ליברליזם.
"זו שאלה טובה. שאלות כאלה הן חלק מהסיבה שהתפקיד של המדינה צריך להיות קטן ולא גדול. לכן אני שמרן ולא ריאקציונר. אנחנו צריכים ליצור מנגנונים שמאפשרים לכל אחד להתנהל ככל שניתן ללא מנגנונים של כפייה. למשל, להעביר כמה שיותר סמכויות מרשויות ארציות לרשויות מקומיות, כדי שכל קהילה תוכל לבנות את עצמה ואת מנגנוני החיים שלה כמו שהיא מבינה. אם בתל־אביב רוצים לנסוע באוטובוסים בשבת, אז שיסעו. ואם בירושלים לא רוצים, אז שלא ייסעו. המאמץ לכפות מלמעלה ערכים מועד לכישלון. "טוקוויל תיאר יפה את הפרדוקס שלפיו ככל שהמדינה גדולה יותר, האנשים קטנים יותר. ככל שהמדינה לוקחת על עצמה יותר אחריות אנשים מסירים מעצמם את האחריות, וככל שהמדינה קטנה יותר אנשים לוקחים על עצמם יותר אחריות. צריך לתת לגיטימציה לכמה שיותר הסדרים מקומיים, ולהעביר את ההחלטות למישור האזורי והקהילתי".
מעבר לכך, שובל סומך על הדמוקרטיה הישראלית שתסכל ניסיונות ריאקציוניים. "אני חושב שההסכמה העקרונית הרחבה בכנסת, שלדעתי כוללת לפחות 80־90 ח"כים, לא תיתן לזה לקרות. יש אצלנו הסכמה על מרבית הדברים, אבל נקלענו לדינמיקה שבה הקיצונים הם שמכריעים. מה שיקרה זה שהצדדים יצטרכו להתפשר. גם אלה שאומרים 'רק לא ביבי' ייאלצו להפסיק, כי הם יבינו שהוא השותף שלהם בדברים שחשובים להם. ברגע שהדיון יהיה על ערכים, חברי הכנסת יצטרכו לשתף פעולה עם מי שקרוב אליהם מבחינה ערכית. הפלג הירושלמי של החרדים, הפלג של נעם בציונות הדתית, הפלג של בל"ד ומרצ, שכל אחד מהם עוסק בכפיית ערכים, יהיו השוליים כי הרוב רוצה אחרת".
תיבת תהודה
בעקבות דבריו הנחרצים על הרפורמה אני מתעניין מה עושה לשובל המרחק הפיזי והמעקב מרחוק אחרי האירועים בישראל. "קרו לי כמה דברים מעניינים", הוא משיב. "קודם כול השקט מהמלחמות היומיומיות מייצר איזשהו פנאי נפשי לחזור ולהעמיק בטקסטים, שמאפשרים לי להסתכל על המציאות מנקודת מבט קרה יותר, מנקודה השוואתית. כשאתה בתוך המטבח החם, הדברים נראים אחרת. מבחוץ אתה רואה טוב יותר את התהליכים".
מעבר למרחק, שובל מציין גם את החיכוך המחקרי עם עמיתים מתחומו כאלמנט שתורם לחידוד נקודת המבט. "קולגות מקבוצת מחקר כאן שאלו אותי כמובן מה קורה בישראל, והייתי צריך להסביר להם. ישבתי עם אנשים מאוד חשובים, משפטנים בכירים. הם מכירים באופן כללי את מה שקורה בישראל, אבל כשחפרנו קצת לעומק הם היו בהלם מהרעיון של אנשים שמסוגלים לפסול חוקים בטענה שהם לא חוקתיים, כאשר אין בכלל חוקה. גם הרעיון הזה ששופטים דה־פקטו ממנים את עצמם, היה נראה להם מאוד מוזר. אנחנו חיים בתוך מציאות כל כך לא דמוקרטית, עד שלאנשים עם אינטואיציות אחרות ממש מוזר להקשיב לזה".
תגובתה של האקדמיה בישראל לרפורמה, עם המחאות המאורגנות ועצומות המרצים, מבטאת שוב את המונוליטיות המחשבתית המוכרת לשובל היטב. "האקדמיה הישראלית כל כך הומוגנית בהשקפות שלה, כל כך לא פלורליסטית, שזה מייצר רפיון אינטלקטואלי", הוא סבור. "הם מדברים עם עצמם בלי שום קונטרה, וזה מייצר תיבת תהודה שלא מאפשרת באמת לצמוח וללמוד. הצד השני לא נתפס כשוגה אלא כרשע, ולכן לא צריך לנהל איתו דיאלוג".
בארה"ב זה שונה? זו לא רעה חולה שייבאנו משם?
"לכאורה אתה צודק, אבל בפועל, בגלל פערי הגודל זה אחרת. גם במקום מאוד פרוגרסיבי לכאורה כמו פרינסטון, יש עדיין עשרות אחרים. כשאתה מדבר על אומה של 300 מיליון בני אדם, הכול נראה אחרת ואתה יכול למצוא את עצמך. בארץ אתה בתוך שלולית כל כך קטנה, שהמתודות האלו הרסניות ופוגעות באופן עמוק באקדמיה הישראלית. השקט שיש פה מצד אחד, ומצד שני העובדה שאנשים מהסוג שלי יכולים בקלות רבה להצליח באקדמיה האמריקנית אם רק היו רוצים – ואני לא רוצה כי אני רוצה לחיות בארץ – אבל לא יכולים להשתלב באקדמיה הישראלית, היא טרגדיה. לא לי, אני אסתדר. אני הקמתי את מכון ארגמן ואני עושה במסגרתו פעילות אינטלקטואלית נהדרת. הבעיה העמוקה היא של האקדמיה הישראלית, שיש בה הדרה והשתקה שיטתית של אנשים שחושבים אחרת, למרות כל הדיבורים גבוהה גבוהה על הכלה ופלורליזם. האקדמיה הישראלית היום זה 50 גוונים של אדום. חסרים לנו דורות של אנשים, שכדי להתפרנס עושים דברים אחרים במקום לתרום לחיי הרוח של העם".