הצייגייסט הטוטליטרי והכרוניקה של ההתנתקות

כאשר מנסים שלחזר את הרוח-התרבותית שחוללה גירוש אתני של יהודים על ידי מדינת ישראל מחבל ארץ בארץ ישראל, צריך להרחיק לכת, לשוב לאופן שוב רעיונות טוטליטרים משפיעים על השמאל הישראלי. כזכור המהפכה הצרפתית, התחילה כניסיון לממש את רעיונותיו של רוסו אודות "חירות" ושוויון". התוצאה הנוראית היתה מופע אימים טוטליטרי-טרוריסטי ובסופה בעליית דיקטטורה. תלמידי רוסו דרך מרקס ועד פוקו מתעלמים מהתנגשות המובנית בין "חירות" ל"שוויון" ומציעים דרכים שונות להפוך שני קטבים אלו לסינתזה אחת, זאת באמצעות בריאת אדם חדש וחברה חדשה. הם יודעים מהו ה"רצון הכללי" וכיצד לכפות אותו על הכלל. הם הרי הנאורים. כך ניסח זאת רובספייר "יש רק שתי מפלגות בצרפת: העם ואויבי העם. אנו מוכרחים להשמיד את המנוולים האומללים הרוקחים לעד מזימות כנגד זכויות האדם... אנו מוכרחים להשמיד את כל אויבינו" מאז ועד היום.

רובספייר: ממנהיגי המהפכה, ומראשי שלטון הטרור בצרפת

באופן פרדוקסלי משהו, הטוטליטריסטיים במערב, מאזי ימי אפלטון, נוטים להניח כי האדם טוב מיסודו. הקלקולים החברתיים לדידם, הם תוצר של מוסדות חברתיים פגומים (המשפחה, המשטרה, הכנסיה, בית-הספר וכו'). לכן לדידם יש לשנות את המוסדות בשביל לשחרר את האדם. איך עושים זאת? באמצעות עריצות האנשים הנאורים. הם יודעים מהו הטוב, ולכן הם יכפו אותו על ההמונים בשביל ליצור "חברה צודקת".

הנחת העבודה שלהם היא רציונלית. כשם שחוקי הטבע פועלים בצורה זהה בכל מקום בכדור הארץ, כך אמורים כל בני האדם לפעול בצורה זהה, באמצעות חוקי-הגיון שיחלו על כל בני האדם באופן שווה. כך המומחים הנאורים מבקשים להנדס חברה אנושית מושלמת. זהו "מדע" שאמור לאפשר שליטה רציונלית בבני-אדם.

מה מונע מהחברה הצודקת להופיע? אלו הם המוסדות הדכאניים, אותם צריך לנתץ. אלו הפרות הקדושות, שהם לא באמת קדושות, ולכן צריך לשחוט אותן. "עולם ישן עדי היסוד נחרימה." כך המנון האינטרנציונל של השמאל העולמית. ריסוק האמת, המוסר, המבנה המשפחתי וכולי, הם אמצעי הכרחיים ליצירת אוטופיה הנבנית מתוקף השכל הטהור. 

כך הקדמה הופכת לאידאולוגיה של כוח. על מנת לארגן מחדש את החברה, יש לבצע שינוי מהפכני. בזכות הפעולה שלהם, העולם ייגאל. האוטופיה, השלום, בהישג יד, אם החברה רק תארגן את המדיניות באופן נכון, הסתירות ייעלמו. ועל מנת לארגן את החברה באופן נכון, צריך רצון של המנהיגים, והשתקה של המתנגדים. (לכן יעיל לקרוא להם משיחים או פאשיסטים).

יצחק בן אהרון, מראשי מפא"י

אי אפשר להבין את הסזון, את אלטלנה, את הרעיון שמאחורי הקיבוצים את הלוגיקה הפנימית של אוסלו, ושל

ההתנתקות, ללא הקו הישיר שבין הצייגייסט בעל הלכי המחשבה הטוטליטרי לבין הפעולה הפוליטית. ב 1977 השלטון התחלף בישראל. יצחק בן אהרון, ממנהיגי תנועת הפועלים, הודיע לנוכח הפסד השמאל בבחירות כי:  "איני מקבל את הכרעת העם". ואכן השמאל מעולם לא השלים עם המהפך. 

כפי שמבאר פרופ' מנחם מאוטנר בספרו "ירידת הפורמליזם ועליית הערכים במשפט הישראלי" חוגי ההגמוניה נכנסו להיסטריה וחרדה לנוכח ניצחון הליכוד ב-1977. "חשתי, כרבים מחברי שחרב עלי עולמי" מספר מירון בנבנישתי, "נגזל מאיתנו מטה המנהיגות, ועבר, שומו שמים, לידיהם של מתלהמי הכיכרות ותגרני הגלנטריות... באו ימים רעים... אותה ילוו עכשיו תופי טאם-טאם של שבטיות עמומה, פולחנית, דם ואדמה ויצרים...". (מירון בנבנישתי, הקלע והאלה) הם כנראה ידעו למה. אחרי שנות דור של פנקס אדום ושליטה ללא מייצרים בכל מוקדי הכוח, ההנהגה "הטבעית" "והנצחית" עברה לקבוצה אחרת.  לכן, מסביר מאוטנר, עבר בית המשפט העליון שינויים מרחקי לכת שהגיעו לידי אבסורד - "לא מעט מהשינויים אינם מוכרים באף שיטת משפט הידועה לנו". השיטה השתנתה: בית המשפט החל לדגול באקטיביזם קיצוני הוא אימץ לפסיקה הנמקות מוטות ערכים, והחליף את התפיסה העקרונית בנוגע למהותו של בית המשפט - ממוסד שתפקידו להכריע סכסוכים למוסד שמטרתו לקדם סדר יום פוליטי. 

במילים אחרות, כשההגמוניה של תנועת העבודה שקעה, האליטה העבירה את מוקדי קבלת ההחלטות מהכנסת והממשלה, לזרוע השופטת. כלומר במקום שלטון העם נולד שלטון המעטים ("אוליגרכיה"). על מנת לעשות כן, היה צריך לשנות את יסודות השיטה, ולכן בוצעו שורת שינויים שנועדו להעצים כוחה של הרשות השופטת, שנועדו ליצור נורמות חדשות, שיקדמו את ההפיכה השיפוטית. 

דוגמא לכך היא למשל הרחבה חסרת תקדים של זכות העמידה - כלומר למי מותר לפנות לבית המשפט. עד שנות ה-80 התובע נדרש להיות מי שנפגע מהעוולה שכנגדה הוא מגיש את התביעה.  אבל לא עוד. כפי שהסבירה השופטת פורקצ'ה: "בית המשפט... הרחיב עד מאוד את זכות העמידה של העותר הציבורי. הוא עשה כן מקום שמדובר בעניין בעל אופי ציבורי שיש לו נגיעה לקידומו של שלטון החוק, לאכיפתם של עקרונות חוקתיים..." כלומר בית המשפט אפשר עתירות גם במקום שהעותר אינו יכול להצביע על על פגיעה אישית בו. 

אמצעי אחר למימוש ההפיכה השיפוטית היא הרחבה חסרת תקדים של עילת הסבירות. כלומר - בית המשפט מחליט מה סביר ומה לא סביר, ועל בסיס רעיוני זה, ולא על בסיס חוקי, החל לכפות את תפיסת עולמו על הרשות המחוקקת והמבצעת. 

רובספייר של ההפיכה המשטרית בישראל

כפי שהצדיק זאת נשיא ביה"ש בדימוס, השופט אהרון ברק: ""הציבור הנאור" משקף תפיסות יסוד של שיטת המשפט, גם אם אלה אינן מקובלות על רוב רובו של הציבור הנוהה אחר רוחות שעה חולפות. שוני אחר בין כלל הציבור לבין הציבור הנאור משתקף בגישה, כי "הציבור הנאור" משקף את הערכים האוניברסליים, שהוא חלק מ"משפחת העמים הנאורים", ומכאן התפיסה, כי "הציבור הנאור" אינו "הציבור הקיצוני". (ברק, פרשנות במשפט, כרך ג', עמ' 235)

על מנת לממש את עליונות האדם הנאור, האוליגרכיה החדשה תוקפת ללא הרף את עיקרון מדינת הלאום, שכן מדינת הלאום היא המסגרת המוסדית המאפשרת לאזרחים לקבוע את גורלם. 

"דת הדמוקרטיה הפרוגרסיבית" היא אוניברסלית במהותה. בליבה עומדים שני אלמנטים משלימים: האני הפרטי, שהוא קטן מהלאום, והממד האוניברסלי, שהוא גדול מהלאום ומבטל אותו. האמונה הפרוגרסיבית ממריצה את חבריה לטפח את אזרחותם בעולם מדומיין שהוא שוויוני וחסר גבולות גיאוגרפיים ותרבותיים, האליטה שירשה את מדינת הלאום היהודי ממייסדיה, אימצה זהות פרוגרסית ובעקבות כך הפכה לאליטה שעוסקת בפירוק מדינת הלאום היהודי.  

לכן, נשמעים שוב ושוב מצד האליטה הישראלית, הטיעונים כי החוק הישראלי צריך להיות כפוף ל"חוק הבינלאומי", לכן "זכויות האדם" המופשטות גוברות לדעתם תמיד על זכויות האזרחים הממשיים, לכן רב-תרבותיות היא כלי הכרחי לערעור הסולידריות הלאומית, ומתוך כך מוסדות לא נבחרים בינ"ל חשובים יותר ממוסדות לאומים נבחרים. רמיסת המנגנונים הייצוגים של הדמוקרטיה, ועמעום הזהות הלאומית, הם הכלים שבאמצעותם המיעוט הנאור יכול לקבוע עבור ההמון את גורלו. 

התהליך הזה שהתרחש בישראל, הפך את אידיאולוגיית זכויות האדם לכלי ניגוח אנטי-דמוקרטי, באמצעותו קבוצת אנשים בעלי השקפה "ליברלית" מדירה בשיטתיות ממנגנוני קבלת החלטות את הציבור הרחב, ומרסקת את העיקרון המייסד של הדמוקרטיה – ממשל בהסכמת האזרחים. ההפיכה המשפטית נוטלת מהאזרחים, דה-פקטו, את הזכות לבחור ולהיבחר למנגנוני קבלת ההחלטות. האדם הופך מאזרח לנתין, ונתין שאינו יכול להשתתף בעיצוב גורלו. זוהי מהפכה אנטי-דמוקרטית משום שהיא מבקשת לרמוס את רצון העם כפי שהוא בא לידי ביטוי באמצעות חוקי הכנסת, בשם ערכיו הסובייקטים של השופט.  

אברהם לינקולן, נאום גטיסברג: דמוקרטיה היא "ממשלה של העם, על ידי העם, למען העם"

הנתינים יכולים אמנם להצביע אחת ל-4 שנים, אבל זה לא ממש משנה, כי ההחלטות הלכה למעשה אינן מתקבלות בזירה שאליה האזרחים מצביעים. הרי הרשות השופטת נעלית על הרשות המחוקקת והרשות המבצעת, וכל החלטה שלהן, גדולה כקטנה, עוברת דרכה.  אבי ההפיכה השיפוטית השופט אהרן ברק קבע בפרפרזה על הפסוק "מלוא כל הארץ כבודו" (ישעיהו ו,ג) כי "מלוא כל הארץ משפט".  השופט ברק החליף ללא בושה את המילה "כבודו" במילה "משפט". דבר שמשאיר מעט מאוד מקום לדמיון. במקום אלוהים כל-יכול, קיבלנו שופט כל-יכול. 

החוק כפי שהוא מתעצב בבית המחוקקים מבקש לבטא פשרה בין קבוצות בעלי עולם ערכי שונה. המהפכה החוקתית הפכה את המוסר הפוגרסיבי לנקודת מבט אלוהית, זהו ליבת המאמץ של קבוצה ערכית אחת, לאכוף את ערכיה על הרוב. כאשר הרוב שמבקש להגן על הדמוקרטיה מוצג כפשיסט. 

נהוג לומר כי הסכנה בדמוקרטיה היא עריצות הרוב, בישראל הדמוקרטיה הפסידה לעריצות המיעוט. זאת בעידוד שיח צעקני של האקדמיה והתקשורת, בדבר "הגנה על הדמוקרטיה" כביכול. הם הצליחו בעיקר, כפי שהראה באחרונה ד"ר גדי טאוב, "לשכנע את עצמם שעיקר תפקידם הוא להציל את הדמוקרטיה מן הדמוס — כלומר מן העם."

פרופ' יולי תמיר, שרת החינוך

הזלזול בריבון, השפיע באופן עמוק גם על תהליך אוסלו. פרופ' יולי תמיר, מי שכיהנה כשרת החינוך הסבירה בראיון לעיתון הארץ "כולנו הרענו להסכם אוסלו למרות שלא נולד באופן דמוקרטי...שיקרו לציבור. בעניין הזה, מה שהימין טען היה נכון... היו פגמים דמוקרטיים קשים בתהליך. ובכל זאת אימצו אותו בהתלהבות, ומבחינתי בצדק... אני מניחה שאנחנו לא רוצים שלום דיקטטורי. זה לא. אבל גם זו שאלה שקשה לענות עליה בכנות. כי אם היו אומרים לנו – בסדר, רבותי. תהיה פה דיקטטורה לשנה, ובסופה יהיה שלום, והשלום הזה יביא לרווחה ולצדק. האם אנו קונים את זה או לא?... אם הממשלה הזאת תהיה גם לא דמוקרטית וגם לא תביא תוצאות, היא תיפול. אבל אם היא תביא תוצאות, ישכחו את כל התהליך, את האופן שבו זה הושג."  (הארץ 13.8.99) 

לאחר שנתיים הוסיפה תמיר, "[אהוד] ברק מבחינתי אינו נושא באחריות על היריות על גילה ועל נווה יעקב... ברק עשה המון... הוא הציג דרך אחרת שאולי היתה רדיקלית מדי ולא היה זמן להסביר אותה. אבל העם עוד יבין שאין אלטרנטיבה... זוהי הדרך הנכונה. אין דרך אחרת. ייקח זמן. הם עוד יבינו".

כאשר היו מי שסירבו להבין, הסביר אמנון דנקנר, הם תוייגו מיד כ"'פאנטים-ימניים', 'לא-שפויים', 'בעלי זקנים מדובללים', ו'טירוף בעיניים'. איש מן השמאל לא הקשיב להם, משום שאיש לא ינסה להידבר עם אנשים אשר השחירו את פניהם כדי-כך שהתחלנו להאמין, כי אשפוז בבית-חולים לחולי נפש הוא צורת ההידברות היחידה האפשרית עמם" (מעריב, 22.9.00) 

באווירה הזו דרש רה"מ אהוד ברק מכתבי הרדיו: "אל תשכחו את המצפון האזרחי שלכם כשאתם הולכים לשדר" (רזי ברקאי, "ירושלים", 4.6.99.) כמובן שהשדרים אליהם פנה רה"מ לא היו שדרים ימניים. אלו הודרו מהערוצים המרכזיים כמו גל"צ ורשת ב', ואת השופר המרכזי שלהם, תחנת שוליים זניחה בשם ערוץ 7, אבירי הנאורות והפלורליזם הצליחו לסגור. בשם החוק כמובן. כי אותם אבירים הם הרי פלורליסטיים-ליברליים אמיתיים. המומנט הפלורליסטי לא נעצר ברדיו: מספר שנים לאחר מכן, בעקבות הקמת העיתון "ישראל היום", 43 חברי כנסת שמתהדרים בנוצות "ליברליות" תמכו בהצעת חוק שנועדה לסגור אותו. 

בספר המונומנטלי "1984" שעסק במשטר טוטליטרי מדומיין טבע ג'ורג' אורוול את המושג "שיחדש". "שיחדש" זוהי שפה שמניחה שיש קשר בין האופן שהאדם מתבטא לבין תפיסת המציאות של האדם. ולכן שפת ה"שיחדש" מבקשת להגביל את יכולת החשיבה של האזרחים על מנת לשרת את האינטרסים של המשטר הטוטליטרי. 

ה"שיחדש" משגשג בישראל. לאור טשטוש מושג האמת, והצורך לנתץ פרות קדושות, שוב ושוב מוצגים בחוד החנית של תעשיית השקרים דימויים כוזבים של ישראל. ביניהם:  ישראל = גרמניה הנאצית. פלסטינאים = יהודים בשואה. חיילי צה"ל = חיילי ס.ס, ילדי שכם = ילדי גטו ורשה. נרצחים בטרור = קורבנות השלום. במילותיה של שולמית אלוני למשל: "שר הביטחון ארנס משתמש בדמגוגיה המקבילה לזו של גבלס...". או יוסי שריד: "נתניהו הזכיר לי את מוסוליני והוא תלמיד מציין של גבלס" (הארץ יוני 99) או האלוף שלמה גזית: "צה"ל מתיר לאנשים מסוימים לשרת עם כיפה סרוגה... הכיפות הסרוגות הן כמו צלבי הקרס שענדו על שרווליהם החיילים הנאצים". או פרופ' צימרמן "ילדי קריית-ארבע הם בדיוק כמו ההיטלריוגנד" ; והוא אף הוסיף "שואלים אותי, אם אני לא רואה סכנה בלימוד 'מיין קאמפף', כאילו שהספר הזה עלול להסית מישהוי לכיוון הימין הרדיקלי. זה אבסרוד. אם מפחדים מרדיקליות ימנית, צריך לאסור גם את התנ"ך".  או הסברו המאלף של חנן חבר: "במצב שנוצר, לאינטלקטואל היהודי... לא נותרה ברירה. הוא אינו יכול להזדהות אוטומטית עם עמו. סולידריות עם הצד השני הופכת עתה יותר ויותר לצו השעה... תמונת המצב מחייבת את האינטלקטואל מן השמאל להכרעה דרמטית הנגזרת מן העמדה האוניברסליסטית שלו... כדי לשרת את עמו, נאלץ האינטלקטואל הישראלי-יהודי לנטוש את מקומו בתוך עמו. הוא נדחף לעמדה שדוברי הימין כבר הגדירו כבגידה". (מתוך "זמן אמת – אינתיפדת אל-אקצה והשמאל הישראלי", כתר).

לכן גם נולדו במכבסת המילים הליברלית שורת ביטויים חדשים: כניעה היא "הסדר", טרנספר של יהודים הוא "פינוי", נסיגה היא "התקדמות", שחרור טרוריסטים הוא "מחווה מדינית", מתכנני רצח המונים הם "זרוע מדינית", מבצעי רצח המונים הם "זרוע צבאית", רצח יהודי מזדמן הוא "עצימות נמוכה", ביקורת מימין היא "הסתה", הסתה משמאל היא "חופש ביטוי", שמאל הוא כמובן  "מחנה השלום" = "אינטלקטואלים" = "חשיבה ביקורתית" = "נאורות". זהו ה"שיחדש" של אורוול במלוא הדרו. אל תתחילו עם פייק ניוז אפילו. הם יעלבו.

ניסח זאת היטב פרופ' שלמה בן עמי, השר לביטחון פנים בימי אוסלו העליזים הסביר מדוע יש לשחרר מחבלים עם דם על הידיים: "השחרור עומד על הפרק מכיוון שלא נותרו בכלא הישראלי עוד מחבלים בלי דם על הידיים... אין אפוא, אלא לשחרר רוצחים" נימוק הומני נפלא. 

במבט מפוכח על המציאות קבע כתב "הארץ" ארי שביט: "בישראל... קיימת זהות כמעט מוחלטת בין ציבור האנשים המחויבים לרעיון השלום בגרסה היונית-רדיקלית שלו, לבין ציבור העיתונאים, המשפטנים והאקדמאים, המופקדים על הנורמות האזרחיות והמשפטיות... איננו מוכנים לקבל את דין הבוחר. אנחנו מצפים שבניגוד להכרעת הבוחר, נתניהו יבצע את המדיניות שלנו, שיבגוד בעצמו ובבוחריו." 

בשנת 2003 נערכו הבחירות לכנסת השש עשרה. לקראתן הציע יו"ר מפלגת העבודה ומועמדה לתפקיד רה"מ, עמרם מצנע נסיגה ישראלית מרצועת עזה. רה"מ אריאל שרון ענה לו: "דין נצרים כדין נגבה ותל-אביב" והוסיף "פינוי כזה רק יעודד טרור ויגרור לחץ עלינו". לאחר הבחירות, פנה שרון למצנע והציע לו להצטרף לממשלת אחדות. התנאי של מצנע היה כי יפונה "לפחות ישוב אחד".  שרון דחה את ההצעה, וממשלה אחדות לא קמה. 

כמה חודשים לאחר מכן, שרון בחר לבגוד במדיניות שלו עצמו, ובבוחריו. הסטייה מהמדיניות שבשמה נבחר היתה כה עמוקה, ועקפה במהירות מופרזת ומשמאל את עמדת מפלגת העבודה, עד כדי כך ששרון נאלץ להביא את מדיניות השמאל העמוקה אותה בחר לקדם, לאישור כלל מתפקדי מפלגת הליכוד שבשמה ניצח בבחירות.

שרון הבטיח כי "תוצאת המשאל  תחייב את כל נציגי הליכוד – ואני בראשם". בהצבעה שרון הפסיד. 59.5% מחברי המפלגה הצביעו נגד תוכנית ההתנתקות.  כלומר, הליכוד שניצח בבחירות, לא נתן ליו"ר המפלגה, שרון, מנדט לבצע את ההתנתקות שעמדה בניגוד מוחלט למצע המפלגה. שרון צפצף על הדמוקרטיה והחליט לקדם את התוכנית.

בסוף מאי 2004 שרון כינס את הממשלה אך לא הצליח לגבש גם בממשלה רוב לתוכנית. ההצבעה נדחתה ל-6 ביוני 2004. ביום שישי ה-4 ליוני שרון החליט לפטר את שני שרים שהתנגדו לתוכנית.  השופט אדמונד לוי תמה על המהלך וכתב "פיטורי שרים היו גם בעבר, אולם נדמה שהמקרה הנוכחי הוא הקיצוני שבהם... [השרים] לא חטאו בהפרתו של הסכם קואליציוני, ואיש משם לא נחשד בביצוע עבירה... כי 'חטאם' של שני השרים מצטמצם לכך שחלקו על דעתו של ראש הממשלה בסוגיה... לאור זאת תהיתי, אם יכול המשטר הדמוקרטי להשלים עם אפשרות שראש הממשלה יפטר שרים רק כדי ליצור רוב מלאכותי להעברת החלטות שלעיתים עלולות להיות הרות גורל, רק משום שלא נמצא לו רוב בממשלה שבראשה הוא עומד" (בג"ץ 5261/04).

לאחר רמיסת התחייבותו הן לבוחר בבחירות הכלליות והן למשתתפי ההצבעה בקרב חברי הליכוד, ויצירת רוב מלאכותי בממשלה, נותר לשרון לייצר רוב בכנסת. "כלנתריזם" וקומביניות מסריחות, הכנסת מכירה גם מכירה. אבל סדר הגודל של הקומבינה הזו הפך את האתנן לחרפה מסוג חדש. שרון הבטיח לעשרה חברי כנסת תפקידי שרים וסגני שרים. כל הדרישות והתחינות של שוחרי הדמוקרטיה מימין ומשאל, להביא את הנושא להכרעת הציבור בבחירות חדשות, או למשאל עם – נענו בסירוב מוחלט מצד ראש הממשלה.

בגידת שרון במצביעיו, שניה רק לחרפת הבגידה בדמוקרטיה מצד הרשות המשפטית והתקשורת, לנוכח באופן שבו קודמה תוכנית ההתנתקות. הדברים תומצתו היטב באמורה "כעומק העקירה כעומק החקירה", כאשר חקירות ראש הממשלה שרון "נעלמו" כדי לאפשר את קידום ההתנתקות. כפי שהראתה ד"ר ענת רוט במחקרה, הן היועץ המשפטי לממשלה והן בג"צ מעלו בתפקידם. "הם שיתפו פעולה עם הניסיון של שרון להפוך את התנתקות למהלך שישכיח הכל" כתב יוסי ורטר "כאשר שרון מדבר...על מהלכים חד צדדים שייעשו בקיץ, הוא קושר בין גורלו האישי לגורל ההתקדמות המדינית". (הארץ 27.11.2003) 

ב-28 למרץ 2004 הגישה פרקליטת המדינה המלצה להגיש נגד שרון כתב אישום בפרשת האי היווני, ב-30  למרץ הודיע שרון על הבאת תוכניתו לאשור מרכז הליכוד, לאחר מכן טס לנשיא ארה"ב, ומיד ירד נושא החקירות מסדר היום. כאמור, ביום שישי ה-4 ליוני פיטר שרון את השרים, וב-6 ליוני אושרה ההתנתקות. שבועיים לאחר מכן, ב-15 ביוני, הודיע היועץ המשפטי לממשלה, כי החליט לסגור את התיק נגד אריאל שרון. בעתירה לבג"ץ נגד החלטת הממשלה, הכריעו השופטים בעד עמדתו של היועץ המשפטי משום ש"העמדתו לדין של ראש ממשלה תביא, קרוב להניח באורח מיידי, לשינויים בסדרי השלטון במדינה, ולכך עלולה להיות השפעה דרמטית על המדיניות הנוהגת לפחות בחלק מתחומי העשייה הפוליטית והציבורית". (פס"ד 5675/04) 

ב-16 בפברואר 2005 אישרה הממשלה את חוק יישום תוכנית ההתנתקות (שזכה לכינוי התועמלני חוק "פינוי-פיצוי")

ב-17 לפברואר הוחלט לסגור את פרשת "חברות הקש" של שרון, ולהגיש כתב אישום רק נגד בנו עמרי. כפי שהטיב להסביר הפרשן הבכיר של ערוץ 2, אמנון אברמוביץ' את היחס כלפי לשרון: "צריך לשמור עליו...מפי הדגלים המשפטיים...צריך לשמור עליו כמו על אתרוג, גם עם קופסא אטומה, גם עם ספוגית וגם עם צמר גפן..." 

ראש השב"כ אבי דיכטר התבטא נגד תוכנית ההתנתקות.  וכך גם הרמטכ"ל משה יעלון. זה הוביל לפיטורי שניהם. שרון אליבא דיעלון, "לא באמת הבין מה זאת דמוקרטיה, ומה זאת מדינת חוק." (משה יעלון, דרך ארוכה קצרה, 185-187) כפי שסיכם עמוס הראל: "שני ראשי זרועות הביטחון... מפקפקים בהצלחת התוכנית. שניהם הולכים הביתה לפני יישומה" (הארץ 17.2.2005), לאחר שיתר ראשי מערכת הביטחון הבינו שמי שמעז להביע ביקורת על תוכנית ההתנתקות מפוטר – הם בחרו לשתוק.

ההתנתקות נתפסה בקרב הפלסטינאים כניצחון גדול של החמאס, והביאה לתהליך מואץ של הקצנה. חמאס ניצח בבחירות לרשויות המקומיות שנערכו ברשות הפלשתינאית במאי 2005. בנסיבות אלה צה"ל ביקש לדחות את מימוש תוכנית ההתנתקות, אולם לא היתה קיימת אווירה שמאפשרת דיון מקצועי. "חסר דיון ענייני בהיבטים הקשורים להתנתקות... הצבא בכללותו מתקרנף...במערכת הביטחון יש תחושה שלפיה מי שלא יתיישר לחלוטין לפני התוכנית ישלם על-כך מחיר אישי כבד... היעדר הפתיחות המחשבתית מטריד לא פחות מאשר הסכנות שממילא מובנות במהלך ההתנתקות הגורלי". (דיווח עמיר רפפורט. מעריב 23.5.2005)   

בעקבות דברי הרמטכ"ל יעלון, כי אחרי ההתנתקות תבוא התפרצות אלימה, ויש סבירות למלחמת טרור שניה, הגישו תושבי גוש קטיף בקשה דחופה לבג"צ לזמן את הרמטכ"ל לעדות ולשמוע את חוות דעתו בטרם יקבעו השופטים את עמדתם בנושא זה. המדינה לעומת זאת התנגדה לזימונו להעיד, ושופטי בג"ץ נענו לעמדתה. שופטי בג"ץ גם החליטו לא להגיע לביקור בגוש-קטיף לפני החלטתם בנושא. באופן לא מפתיע, ב-9 ביוני החליטו שופטי בג"ץ לדחות את עתירות המתיישבים נגד ההתנתקות: עשרה שופטי הרוב הודו כי החוק פוגע בזכויות אדם בסיסיות, אך קבעו כי הפגיעה נעשית למען "תכלית ראויה". השופט אדמונד לוי התנגד, ושאל מהי אותה תכלית ראויה? המדינה סירבה להסביר: "מהי אותה תכלית המצדיקה לא רק את עיקרתם של אלפי מתיישבים ממקומם, אלא גם את חשיפתם-שלהם לכל טרור מחודש...את החסר במישור העובדתי ביקשו העותרים... להשלים על-ידי זימונו של הרמטכ"ל לעדות...אולם המשיבה התנגדה לכך, משל אמור כי שיקוליהם אינם מעניינו של הציבור, ואף לא של בית המשפט הגבוה לצדק, באשר אלה חסינים מפני ביקורת שיפוטית...בכל שמה עצמה המדינה מעל החוק". (פס"ד 1661/05)

קואליציית האתרוגים בתקשורת, חברה לזו של בכירי הפרקליטות, מקהלת האקדמאיים המריעים, ושופטי בג"ץ. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו היה לבדיחה. שהרי בכל זאת, אין מדובר בבני אדם אלא במתנחלים. 

היתה זו חרפה לדמוקרטיה: המערכות האקדמית, המשפטית והתקשורתית בחרו להציג את המתנחלים כקבוצה אנטי-דמוקרטית מסוכנת. כאילו עצם המחאה היא הצבעת אי-אמון בדמוקרטיה. ג'ורג אורוול בכבודו ובעצמו היה משתומם לנוכח טכניקות הדה-לגיטימציה שהפועלו כנגד מתנגדי ההתנתקות. אנשי גוש קטיף חזרו והדגישו כי אינם אלימים, וכי לעולם לא ירימו יד על כוחות הביטחון. אבל "רק אדם תמים מאוד, או תימהוני, מאמין שמתנגדי הפנוי בגוש קטיף [לא...] יסתערו בשקף קצף על החיילים... לא יעזור אם ילעיטו [את המתנחלים] באקמולים או ישחדו [אותם] בכסף." (נחום ברנע, 12.6.2005)

התגייסות המערכות הממסדיות כולן שינתה את הכללים. ההליך הדמוקרטי זוהם מן היסוד: מתנחלים לא היו שווים יותר בפני החוק; האכיפה והענישה היו לפונקציה פוליטית. הדמוקרטיה נסוגה מפני העריצות, מערכות השלטון היו מגויסות במלוא המרץ לדכא את עצמם מחאתם. התקשורת התגייסה כולה. ההתנתקות הפכה למטרה שמקדשת את כל האמצעים - השיקול המוסרי הושעה. 

מסע ההפחדה נגד המתנחלים עבר לפסים של דה-לגיטימציה עמוקה. שיווק המתנחלים כחבורה הזויה ומסוכנת סייע למהלך.  שוב ושוב הוצגו המתיישבים כציבור פורע חוק, אנטי-דמוקרטי ואלים. ההסתה הנבזית היתה תנאי הכרחי להכשרת הלבבות. שוב ושוב צוירו בתקשורת תרחישי אימה שעומדים לבצע מתנגדי ההתנתקות. החל מירי מרגמות לעבר הר-הבית, ועד להפיכה צבאית. ראשי יש"ע והרבנים חזרו מצידם אינספור פעמים על המסר כי המחאה איננה אלימה, והכותרות בעיתון היו על כך שפעילי הימין מתכוונים לרצוח בכירים בצבא, ולכן יש לפעול לאסוף את הנשק מידי המתנחלים, ו"לפרק את המיליציות היהודיות בשטחים". בהתאם לכך צה"ל נערך לקרב כאילו מדובר באויבי ישראל. כולל הצבת צלפים בסמוך לזירת הפינוי. הפער בין המציאות לדימוי שלה מעולם לא היה רחב יותר. (רוט, עמ' 235-241)

בימי חול המועד פסח 2005 נערך בגוש קטיף  "מצעד ההתחברות". האמירה של המארגנים והקהל היתה שבשום מקרה לא תהיה אלימות. כך גם נכתב בכל חומרי ההסברה. אבל כותרות העיתונים הציגה את משתתפי העצרת כציבור אלים: "האהבה לא ניצחה – עכשיו מדברים מלחמה". המתנחלים הוצגו כאויבי העם.  רינו צרור הסביר: "אריאל שרון עושה דה-לגיטימציה למתיישבים... התקשורת מצידה מגבה אותו...אנשים שעיניים להם ולא יראו. לא שאלנו שאלות קשות, לא חיפשנו תשובות אמיתיות...לקינו בעיוורון. התקשורת שבויה בתפיסה הבסיסית שמהלך ההתנתקות נכון, ושלמענו מותר לשלם כל מחיר". (רוט, 235-241)

חיים חפר למשל תאר כך את המתנחלים: "גם האימהות אינם מרחמות על ילדי הגן... הן מחנכות אותם להפר כל חוק וכל מוסר, וכי מצווה להבעיר צמיד ולחסום כל כביש וכל כיכר... 'יהודי לא מגרש יהודי' אבל מצווה לזרוק אבן על שוטר... בעזרת השם, ואלוהים לא מרחם על ילדי הגן...". וירון לונדון הסביר כי "לא הפגנה, לא  מרי, לא מחאה בלתי אלימה, כי אם מרד פשוטו כמשמעו. הפשיסטים כתומי החולצות מנסים לאנוס את הממשלה הנבחרת ואת בית המחוקקים לאכוף עליהם את רצונם." (23.6.2005)

לצד עצרות ההמונים שארגנו מתנגדי ההתנתקות, היתה גם פעילות הסברה אינטנסיבית. אבל אלו לא קיבלו תהודה בתקשורת. הסיקור העיתונאי התמקד במקרי קיצון, של כמה עשרות נערים שחסמו מפעם לפעם כבישים, ויצרה בכוונת מכוון רושם שגוי. אבישי בן-חיים הסביר כי "המתנחלים דווקא ניסו לגרום שיקשיבו להם... אפילו ניהול ניסיון פתטי לשחק את המשחק הדמוקרטי ולא קלטו שאי אפשר לשחק בדמוקרטיה כשזכות ההפגנה ניטלת ממך. זה פשוט, מטרת ההפגנות היא השפעה על דעת הקהל באמצעות הסיקור התקשורתי. אם עשית הפגנה מתוקה, כתומה ונעימה תחת הכותרת 'יש לנו אהבה והיא תנצח' אך כותרות הסיקור היא על ידיעות מודיעיניות אודות חשש שמתנחלים יפוצצו את הר הבית אמצעות מזל"ט שומר שמיטה, אז ניטלה ממך זכות ההפגנה. זכות ההפגנה בדמוקרטיה הישראלית, זאת יש לדעת, לא נתונה לכולם." 1.4.2005  

הדה-לגיטימציה הידרדרה חיש מהר לדה-הומניזציה של ממש. אתר החדשות "וואלה" פרסם מאמר מערכת תחת הכותרת "כך תעיפו מתנחלים מהכביש". והציע רשימה של דברים שאפשר לעשות כדי להבריח מפגינים. ביניהם שרשרות, נבוטים, ג'ריקנים של דלק, כלבי פיטבול. (אתר וואלה, 29.6.2005) החרה החזיק אחריו עתון "מעריב" שתחת הכותרת "לשבור למתנחלים את העצמות" ציטט את הזמר מוקי  שקרא "להיכנס בהם, לשבור להם את עצמות, להעמיס אותם במשאיות, לזרוק באיזו פינה ולסתום להם את הפה...". (מעריב, 22.5.2005) ; 

דמוקרטיה כוללת בין השאר את הזכות להיות אופוזיציה. את הזכות לנסות להחליף את השלטון. אבל בשביל זה צריך ש"הצד השני" יהיה יריב, לא אויב. בתקשורות ובאליטות הפכו את המתנחלים בתקופת ההתנתקות לאויב. אויב ללא זכות מחאה, ללא זכות ביטוי. על פי דו"ח של הסנגוריה הציבורית – בזמן ההתנתקות המשטרה והפרקליטות בשיתוף בית המשפט, אכפו בכוונת מכוון את החוק בצורה סלקטיבית על פי השתייכות פוליטית. זאת תוך רמיסת זכויות מהותיות של חשודים ונאשמים. 

נאשמים ועצורים זכו לשיפוט קולקטיבי, במקום שיפוט אישי. נערכו מעצרים שרירותיים של חובשי כיפות, מעצרים הפכו לאמצעי הרתעה, בתי המשפט התייחסו לבני-נוער כאל בוגרים ועוד. כך הפכו אבירי הדמוקרטיה ושומריה הפכו לרומסי מפגיני ימין. 

כאשר הוחלט על הקמת שני בתי-משפט מיוחדים למתנחלים, עו"ד יראון פסטינגר, חבר לשכת עורכי הדין, ובעצמו תומך התנתקות, צעק: "מערכת המשפט מבקש להקים בצו, ללא חקיקה ראשית, בתי משפט מיוחדים למתנחלים...הקמת בית משפט מיוחדים... הינה פגיעה חמורה בעצמאות מערכת המשפט ובאי-תלותה הפוליטית, ואסור בשום פנים ואופן להמשיך במהלך פסול זה... תכנית ההתנתקות מעמידה על כף המאזניים שאלות קיומיות חשובות, אך אין לוותר בשל תוכנית זו על עקרונות דמוקרטיים בסיסים" (18.4.2005)   

ועדת השרים לחקיקה אישרה הצעת חוק שהכין משרד המשפטים, שנועדה להקל על הגשת כתבי אישום נגד מתנגדי ההתנתקות. שי ניצן, המשנה לפרקליט המדינה הודיע שאפילו מי שתולה סטיקרים על רמזורים ייחשב כמסכן חיי אדם – עבירה שהעונש עליה הוא 20 שנה. המשטרה הורשתה להפעיל כוח ולעכב ילדים, אפילו מתחת לגיל 12,  שיהיו מעורבים הפגנות נגד ההתנתקות. כמו כן הוחלט כי ניתן יהיה להוציא ילד מחזקת הוריו ולהעבירו לאחריות פקיד סעד. מזעזעת המחשבה, אבל בשנת 2005 פרקליטות המדינה החליטה להיאבק בקטינים חוסמי כבישים על ידי הוצאתם מרשות הוריהם. (רוט, עמ' 254-255)

למחבלים הכלואים בישראל ניתנה בשנת 2005 הזכות להיבחן בין כותלי הכלא, אבל היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז הודיע כי עצורים צעירים מתנגדי ההתנתקות לא יוכלו לגשת לבחינות הבגרות.

מאות תלונות על אלימות משטרתית הגיעו למוקד זכויות האדם ביש"ע. שוב ושוב נעצרו והוכו מפגינים תחת הכותרות "התקהלות בלתי חוקית",  זאת למרות שלפי חוק, התקהלות של פחות מ-50 איש איננה דורשת כלל אישור משטרה. בשלב מסוים המשטרה החליטה לשנות נהלים, ובמקום לעצור מפגינים המשטרה החלה פשוט לשבור להם בשיטתיות את הידיים והרגליים. (רוט, עמ' -259-256).

עברה גוררת עברה: החל מאפריל 2005 המשטרה החליטה להיאבק בזכות ההפגנה עוד לפני שהיא כלל התרחשה. כך למשל, הודיעה עיריית כפר סבא למפגינים שביקשו אישורים לקיום הפגנות כי "אסור לקיים פעילות פוליטית בעיר". 

שוטרים החלו לעצור אוטובוסים בהם מתנחלים, ללא קשר כלל לשאלה אם הם מפגינים אם לאו. התלונות הרבות הביאו את פרקליט המדינה שי ניצן, להנחות את המשטרה "להקפיד שלא לעצור אוטובוסים באופן שרירותי רק בגלל שנוסעיהם הם חובשי כיפות." אנשים נעצרו, שוב ושוב ושוב, בלי שביצעו כל עברות. פרקליט המדינה ערן שנדר אמר כי: "המשטרה מחרימה שלטים עליהם כתובות לגיטימיות, מונעת קיום הפגנות, אוסרת על לובשי כתום [להיכנס] למקומות ציבוריים."

ועוון גרר עוון: המדיניות השרירותית הגיעה גם לשיטת המעצרים. מעצרים המונים. מעצרי שווא מופרכים. "אין ראיות הקושרות את העצורים למעשים, למעט עצם הימצאם במקום" נכתב בפרוקטול התביעה נגד עשרות פעילים. בניגוד לחוק, הוכנסו נערים בקבוצות של 10-20 איש לבית המשפט ונידונו כגוף אחד. קשה להאמין, אבל שבע נערות בנות 12-14 היו עצורות במשך 35 יום מאחורי סורג ובריח, עקב חסימת כבישים. (רוט, עמ' 256-266)

חסימות כבישים מצד סטודנטים ונכים הן לגיטימיות. מצד מתנחלים לא. זו המדיניות. היועץ המשפטי מזוז, שהפך בהמשך לשופט בית המשפט העליון, החליט בסוף יוני 2005 להקשיח עוד קצת את המדיניות. "מעתה לא יתאפשר לעצורים להשתמש בטלפונים סלולאריים, שעות ההליכה שלהם בחצר יוגבלו וזכויות הביקור שלהם יושוו לאלה של אסירים מהשורה".  (רוט, עמ' 262)

כאשר ארבעה  מפגינים עמדו על המדרכה סמוך למכון ויצמן והחזיקו שלטים נגד ההתנתקות. הם זכו לכתב האישום הבא: "בסמוך למכון ויצמן התקהלו אנשים התקהלות אסורה, התקהלו למטרה משותפת – הבעת התנגדות לתוכנית הממשלה להתנתקות. באותן נסיבות עמדו הנאשמים על המדרכה והחזיקו שלטים "יהודים לא מגרשים יהודים". האשמה: הנאשמים התנהגו באופן הנותן לאנשים מהסביבה יסוד סביר לחשש כי המתקהלים יעשו מעשה שיפר את השלום בעצם התקהלותם על המדרכה" (ועדת חוק חוקה ומשפט, 19.4.2005)

הנאורים מלמדים את החשוכים שיעור בצניעות ודמוקרטיה

נסיים את כרוניקת ההתנתקות עם מאמרו של יאיר לפיד שפורסם כשנה אחריה, וחושף את המניע העמוק שלה בקרב האליטה הפרוגרסיבית. "זה מעולם לא היה קשור לפלסטינים, לדמוגרפיה, לשאיפה להסדר שלום, לתשישותו היחסית של צה"ל או לכל אחד מן ההסברים שניתנו לנו (ונסתרו שוב ושוב)... מדוע היה דחוף וחשוב כל כך למדינת ישראל להתפנות מעזה?... זה לא היה למרות המתנחלים, אלא בגללם... לאמיתו של דבר איש לא רצה להתנתק מהם, אלא רק ללמדם שיעור בצניעות, ואולי גם בדמוקרטיה". (13.10.2006) 

מסתבר אם כן, שכאשר רואים את העולם דרך משקפים של פוליטיקת זהויות, מי שכבול לתקינות הפוליטית הפרוגרסיבית לא מסוגל לראות את העוולות שהוא מקדם. במפגש עם בני אדם שמגורשים מבתיהם, פסבדו-ליברלים לא מסוגלים לראות בני-אדם שזכויות האדם שלהם נרמסות עד דק. כבודם של אנשים, קנינם של אנשים, הגבלת חירותם, לפתע לא חשובים. משום שזה קולקטיב המייצג את ה"אחר".  וככזה, יש להעביר אותו שיעור ב"דמוקרטיה".  

**

אם נבקש לבחון את המפגש בין הטוטליטריזם לחברה הישראלית, נוכל להצביע על כמה מגמות שמאפיינות אותו. התרבות הפוליטית היהודית המסורתית איננה טוטליטרית: להפך, היא מקדשת את ריבוי העמדות והדעות. הטוטליטריזם הישראלי פורץ גם כאן דווקא בקרב קבוצה התופסת את עצמה כליברלית ופלורליסטית במיוחד, ואשר מושפעת מזרמים פוסט-מודרניים, נאו-מרקסיסטיים ופרוגרסיביים. 

היסודות הטוטליטריים שפורצים לעיתים בישראל, מבטאים כֶּשֶׁל רעיוני בפוליטיקה הישראלית. כאשר ממשלת ישראל פונה ימינה, מנגנוני הגבלת הכוח פועלים היטב. בית המשפט, האקדמיה, התרבות והתקשורת יודעים היטב להשמיע את קולם ולרסן את הכוח הממשלתי. אולם כאשר ממשלת ישראל פונה שמאלה, מנגנוני הגבלת הכוח אינם מתפקדים. לא רק שהם נמנעים מלבצע את תפקידם, אלא שהם דוחפים ומקצינים את פעולות הממשלה.

העולם נתפס בקרבם בצורה בינארית של מלחמת "בני-האור" ב"בני החושך", כפי שאוהב לכתוב דן מרגלית. "בני האור" הם כמובן הפרוגרסיביים. כמו בכל התנועות הפונדמנטליסטיות, גם אצלם אין גוונים של אפור. לכן אין מקום לספק או ביקורת עצמית. מי שחושב אחרת, חייב להיות "פשיסט משיחי" כלומר מסמן של חוטא, לא שפוי, טמא. מן העבר השני תפיסתם העצמית היא כמי שיש להם את המפתח לדעת האמת, למדעיות, ולצדק. ולכן הם נבדלים בעיני עצמם, משאר השבטים של החברה הישראלית. השבט הפרוגרסיבי הישראלי אוחז בתובנות משותפות, טקסים משותפים, אדמו"רים משותפים, כוהנים משותפים, תקוות משותפות בנוגע לעתיד, ומערכת ברורה שבה מוקיעים בצורה חסרת סובלנות לחלוטין כל מי שסוטה מהדוגמה. 

האתוס המרקסיסטי-פרוגרסיבי של תקשורת-אקדמיה-תרבות-משפט פוגם במקצועיותם. ברגע המכריע, כאשר ישנה הזדמנות - האידיאולוגיה גוברת, הטוטליטריזם מתפרץ. המטרה מקדשת את האמצעים. הדמוקרטיה מושעית. ברגעים אלה, שבהם מרגיש השמאל הישראלי שיש בכוחו לעצב את החברה בכוחניות כדמותו, שיש בכוחו להחזיר את ההיסטוריה למסלולה ה"נכון", שהנה החזון אודות האידיאה המושלמת שוב בהישג יד, הוא לא מהסס לפעול במלוא המרץ על מנת לחולל שינוי גמור בסדר הקיים, זו ההזדמנות עבורם להחליף את המבנים הפגומים אשר קיימים בחברה.  

הם מאמינים שבהינתן ההזדמנות, בכוחם להחיל את החזון הפרוגרסיבי תוך רמיסת עקרונות היסוד של הליברליזם. ההתפרצות הטוטליטרית מאפשר להם לעשות דמוניזציה ליריב, בשביל לרמוס את האויב הפוליטי. הדבקות חסרת הפשרות באמת, היא זו שמאפשרת להתעלם מחומרת המעשים. היא זו שמאפשרת להם כלל לא לראות את הצביעות.