בין אם אנחנו רוצים ובין אם לא רוצים, אנו חיים בתוך חברה פוסט-מודרנית. הפוסט-מודרניזם הוטמע כל כך עמוק בתוך התרבות שלנו, שקשה לנו בכלל לנסות לחשוב מחוצה לו. למעשה ברגע שאנחנו חושבים על המסורת, אנחנו מבצעים פעולה שהיא לא מסורתית. כאשר אנחנו טוענים טענה לפיה "האמת שלי" צודקת, אז אנו מניחים שיש גם "אמת" אחרת. הפוסט מודרניזם במונחים אלו, הוא לאו דווקא שורה של טענות סדורות, אלא הוא הלך הרוח שמערער על הסמכות, על הערכים, על הגישה כלפי המציאות והידע. זהו הלך רוח שמחלחל לכל עבר, לפוליטיקה שלנו למשמעות של המילים "ימין" ו"שמאל", "דתי" ו"חילוני", "מורה" ו"תלמיד", "אבא" ו"אמא", "טוב", ו"רע", "נכון" ו"לא נכון" וכן הלאה. בסיס הרעיונות הללו מוטמע בצורה כל כך עמוקה בתרבות שלנו, שהניסיון היום להיאבק בהם משול לריקון הים בכפית. הסוסים כבר ברחו מהאורווה. השאלה היא איך מתמודדים עם המציאות הזו, ואיך מצליחים לחנך את ילדנו, למרות האתגרים העצומים שהסוגייה מעלה לפתחנו. דרך אחת היא כמובן, דרך הכניעה. אימוץ מוחלט של מיתוס העל – לפיו אין מיתוסים, והצורך לנתץ את כל הפרות הקדושות. ההנחה החינוכית בהקשר זה כוללת שינוי מעמד המורה, שינוי מעמד התלמיד, ושינוי מעמד החומר הנלמד.
זהו הלך רוח אשר מעדיף את העצמת התלמיד על חשבון המורה, מה שחשוב בתהליך הלימודי הוא נקודת המבט של התלמיד. ולכן תהיה גם הדגשת טיפוח הכישורים על חשבון ה"ידע", זאת מתוך ההנחה שהתלמיד שותף ליצירת הידע עצמו. הזו תפיסה ששוללת את הרעיון לפיו מקורו הידע הוא בצד אחד – כלומר המורה, והידע עובר לצד השני – קרי התלמיד. תפיסה שכזו תשאף לביטול השאיפה למצוינות, הגמשת הסטנדרטים הלימודיים. במקביל גם חומר הלימוד גם הוא מאבד את מקומו. לא עוד, ידע מסורתי שנצבר במשך דורות, אלא נגישות לחיפוש דרך האינטרנט, וביזור מקורות הסמכות. מבחינה ערכית הדבר ילווה בספקנות, חינוך לביקורתיות עזה כלפי המוסדות הרשמיים, והדגשת האינדיבידואל. דרך שניה היא דרך ההסתגרות. דרך זו מבקשת להתעלם מהמציאות. היא חושבת שאם רק נעצום עיניים חזק, אז הגל הגדול לא ישטוף אותנו. במשך שנים הציבור החרדי הוביל את הטיעון. חדש אסור מן התורה. המלחמה חסרת התועלת בטלפון החכם ובאינטרנט, היא מלחמה אבודה על מקור הסמכות. על מקור הידע. על המודרנה של אתמול. אז אפשר לאסור על טלפונים חכמים, אבל כל אחד מכיר את ההתנהגות החרדית של שני טלפונים. אחד טיפש , בשביל שהילד יתקבל לתלמוד תורה, ואחד חכם, בשביל לדעת מה קורה בעולם. במקום לייצר אתוס של סמכות, הדבר מייצר אתוס של פוסט-מודרניזם, ריבוי אמיתות, ניכור וצביעות. הילד שרואה את אביו מחזיק שני טלפונים לומד פרק בהלכות פוסט-מודרניזם, יותר מכל שיעור בבית הספר שמלמד אותו על חשיבות הגמרא.
הדרך השלישית היא ברירת המוץ מן התבן. והיא קשה מורכבת ומאתגרת לאין שיעור. היא דורשת רפלקסיה. עיון בתרבות הפוסט-מודרנית, התמודדות מושכלת עם החלקים הטובים שלה, ודחיית החלקים המסוכנים שלה. זו הבנה שהעובדה שיש 70 פנים לאמת לא אומרת שאין אמת. אבל היא דורשת מצד שני גם להבחין היטב בין 70 הפנים של התורה, לפן ה-71 שנמצא מחוצה לה. זו ההפנמה שהעולם מורכב, ולא תמיד הטוב מנצח את הרע, לא אומרת שאין טוב ורע. זה התובנה שהעובדה שהאדם חי בעולם סופר טכנולוגי, לא אומרת שלמסורת אין מה לתרום לו להעשיר אותו.
השלכות של מורכבות הדרך השלישית בחינוך הן לא מובנות מאליהן. פילוסוף החינוך הקנדי קירן איגן, הצביע על כך כי כל גיל מכיל יכולת הבנת מורכבות אחרת. אנחנו זקוקים בהליך החינוכי למהלך דיאלקטי עדין. לא דין בית הספר היסודי, כדין התיכון. האתגר הוא להעניק לתלמידים עין בוחנת, שתדע להבין את הביקורת הפוסט-מודרנית, אבל תדע לבקר גם את הביקורת הפוסט-מודרנית עצמה.