במשך 64 שנות עצמאותה ניסה האויב הערבי-המוסלמי שוב ושוב לחסל את מדינת ישראל, תוך שימוש בארבע אסטרטגיות לחימה שונות. הניסיון הראשון החל מיד עם הקמת המדינה ושיאו הגיע במלחמת יום הכיפורים. בתקופה זו המאמץ לחסל את מדינת ישראל היה צבאי בעיקר. המטרה היתה להכריע את צה"ל בשדה הקרב, וללמד את היהודים לשחות. אולם הכישלון המוחץ במלחמת יום הכיפורים, העובדה שלמרות היתרון הצבאי העצום שהצליח האויב לייצר לעצמו בתחילת המערכה, המלחמה הסתיימה בכיתור הארמיה השלישית כ-101 ק"מ מקהיר, ובפאתי דמשק - הובילה אותו למסקנה שהוא אינו יכול לצה"ל; החייל היהודי טוב יותר, נחוש יותר ואמיץ יותר מהחייל המוסלמי.
מצרים בחרה בעקבות זאת בדרך השלום, מדינות ערב אחרות פשוט שינו אסטרטגיה. הם פנו לניסיון להכריע את מדינת ישראל על ידי שבירת רוחה. אם אי אפשר להכניע את צה"ל, אפשר לאמלל את תושבי הארץ ולהטיל עליהם אימה, וכך לשבור את רוחם. לכן החל משנות השבעים ועד לשנות ה-2000 פנו המוסלמים לטרור. אולם הצלחנו להתמודד גם עם אתגר זה. אפילו 1,000 הרוגים בחודשי האינתיפאדה השנייה לא שברו את רוחנו. יצאנו למבצע "חומת מגן" וחיסלנו את הטרור; מבעיה אסטרטגית הוא נהפך למטרד טקטי.
האויב הבין זאת היטב, ושינה שוב אסטרטגיה. כיום מדינת ישראל עומדת מול שתי אסטרטגיות שונות במאמץ לחיסולה. האחת היא המאמץ המתוקשר של איראן להשגת נשק גרעיני, מאמץ שהצלחתו פירושה, בעיקר בהתחשב בממדיה של ישראל וריכוז האוכלוסייה שלה, סכנה ברורה וחמורה לעתידו של העם היהודי. השנייה היא אסטרטגיית דרבן. ועידת דרבן "לזכויות אדם", שנערכה ב-2001, ביקשה להכריע את מדינת ישראל באמצעות עוצמה רכה. מדובר באסטרטגיה העושה שימוש בסטנדרטים כפולים - לישראל ולשאר מדינות העולם. עשרות ארגונים בינלאומיים וישראליים עסוקים מבוקר עד ערב בהכפשה אובססיבית של ישראל, מתוך תכלית אסטרטגית לייצר דה-הומניזציה ודה-לגיטימציה של המדינה, כלומר מיתוג המפעל הציוני כמפעל אנטי-הומני, וקיבוע התפישה שמדינת ישראל כמדינה יהודית היא ישות לא מוסרית שאין לה זכות קיום.
במסגרת אסטרטגיית דרבן נחשפנו לשורה ארוכה של "פיגועי תעמולה" בעשור האחרון. היא האחראית לניסיונות השיטתיים להעמיד לדין בינלאומי את חיילי צה"ל בגין "פשעי מלחמה", היא האחראית להחדרת השימוש בהאשמות שישראל מנהלת מדיניות אפרטהייד, היא גם אחראית, למטס, למשט, לקמפיין החרם הבינלאומי, וגם לרעיון הנכבה.
מי שאשם בשערוריית הפגנות יום הנכבה באוניברסיטאות הם לא הערבים. הערבים פועלים בהתאם למסורת הפוליטית שלהם במאה שנים האחרונות, ומנסים לעשות את מה שהם תמיד ניסו לעשות - לחסל אותנו. מי שאשמה בכך היא ממשלת ישראל. ממשלת ישראל איננה מתמודדת בצורה שיטתית עם אסטרטגיית דרבן, וכל התמודדות עם המשט, מטס, מיתוג חיילי צה"ל כפושעי מלחמה, החרם, האשמות האפרטהייד, יום הנכסה, יום הנכבה, ושאר מרעין בישין, היא תמיד מקרית וחובבנית, תוך טיפול בסימפטום ולא טיפול עומק בתופעה. לא זאת אף זאת: גם הטיפול בסימפטום בדרך כלל נרפה, בגלל הכניעה למתקפות האליטה האנטי-ציונית.
אסטרטגיית דרבן פועלת בצורה פשוטה: כסף זר, של מדינות וקרנות בינלאומיות, מגיע לשורה של ארגונים שמייצרים "פיגוע תעמולה". חוד החנית של חתרנות מדינית זו הוא ארגונים ישראליים, המעניקים בכך הגנה למפעיליהם הזרים כנגד האשמות באנטישמיות. כך היה בדו"ח גולדסטון, וכך התרחש באירועי יום הנכבה באוניברסיטת תל אביב. האירוע אורגן על ידי עמותת "זוכרות". 98% מתקציב העמותה בשנת 2010 היה תקציב זר. בלגיה לדוגמה מצאה לנכון לתרום לעמותה 189,000 שקל. חקיקה ממשלתית שתעצור את המימון הבינלאומי לשורת ארגונים ישראליים החותרים תחת עצם קיומה של מדינת ישראל היא צו השעה של דמוקרטיה מתגוננת, והתמודדות ראשונית ראויה אל מול הסכנה הקיומית שדורנו נתון בה.