בשנת 1985 בעיצומה של המלחמה הקרה, כתב סטינג את השיר "רוסים" שבו הוא הביע תקווה שגם הסובייטים במזרח, אוהבים את הילדים שלהם, כמו האמריקאים במערב.
התפילה של סטינג התקיימה. היא התקיימה בעיקר משום שהסכסוכים הגדולים והאלימים של המאה העשרים התאפיינו במאבק אלים בתוך הציוויליזציה המערבית. הקומוניזם הפשיזם והליברליזם – נאבקו על הגמוניה בתוך הציוויליזציה המערבית. המשמעות היתה שלמרות מחיר הדמים העצום שגבו המאבקים האידיאולוגיים, הרי שהיה להם מצע פסיכולוגי משותף. כולם באמת אהבו את הילדים שלהם בצורה דומה. מצע רעיוני זה אפשר גם בלב ליבה של המלחמה הקרה לפתח ולשמר את מערך ההבנות בין ארה"ב לברה"מ. תיאוריית MAD המפורסמת התאפשרה מכיוון שלמרות שהצדדים היו אויבים, הרי שהם דיברו בשפה תרבותית עמוקה משותפת. אולם בשונה מהמאבקים של המאה ה-20 המאבקים הגדולים של המאה ה-21 מסתמנים דווקא כמאבקים בין ציוויליזציות ולא בתוכם.
בהתמודדות בין ציוויליזציות, שמו לב הוגים פוסט מודרניים לסכנה חמורה. הפסיכואנליזה זיהתה שאדם עלול להשליך את חולשותיו על חברו, אדוארד סעיד והוגים אחרים טענו כי גם ציוויליזציות שלמות עלולות להשליך את עולם הפנימי, על ציוויליזציות אחרות. ומכאן הביקורת הפוליטית הפוסט-מודרנית, גרסה כי המערב שופט ומעריך את התרבויות האחרות על פי ערכיו שלו, ונכשל כאשר הוא מבקש לבסס מדיניות פוליטית המעריכה את התרבות המערבית בצורה חיובית יותר מכל תרבות אחרת.
**
כשל ההשלכה התרבותי מאפיין את התמודדות המערבית מול אתגר האסלאם הג'יהאדסטי. הקונספציה התרבותית המערבית מכשילה שוב ושוב את המערב בבואו לנתח ולהבין את התנהגות הציוויליזציה המוסלמית.היחס לישראל כמו גם ההתבטאויות אחרי שורת הפיגועים בפריז, לונדון וארה"ב, מצביעים על כך שההוגים במערב כמו גם הפוליטיקאים לא מבינים לעומק את האתגר המוסלמי. שוב ושוב המערב משליך את עולמו הפנימי על האסלאם - כך למשל, התרבות הפוליטית הנוצרית חושבת במונחים של הפרדת דת-ומדינה, ומכאן היא תופסת את החוק כחוק אזרחי, דבר המנוגד באופן עמוק לרעיון החוק בתרבות הפוליטית המוסלמית. לכן, רווחת הדרישה של מאמינים מוסלמים במערב להחליף את החוק האזרחי בחוק הדתי – השריעה, דבר המתקבל בתמיהה והתעלמות בקרב אזרחי המערב.
דוגמא אחרת הוא עצם רעיון מדינת הלאום. המערב נלחם לשמור על הסדר הישן במזרח התיכון. גבולות מדינות המזרח התיכון ובגבולות מדינות אפריקה שעל המפה, מאופיינות בקווים הישרים המצביעים על כך שגבולות המדינות לא נוצרו באופן טבעי, אלא בהחלטות פוליטיות של מעצמות שייבאו בכוחניות את הרעיון הלאומי למקום שלא היה קיים בו קודם לכן. במזרח התיכון, ההפרדה למדינות לאום לא צמחה מלמטה למעלה, אלא מלמעלה למטה. דאע"ש והאביב הערבי (או שמא החורף האסלאמי?) מפרקים כ את הסדר הלאומי המדומיין שהמערב כפה על המזרח. המערב ממשיך להתעקש למרות שאנו עדים לתהליך היסטורי שבו הזהות הדתית והשבטית מפרקת בכוחניות את המסגרת הלאומית אותה כפה המערב – ודורשת לשוב, בצדק מבחינת התפיסה הפוליטית המוסלמית, לתפיסת ה"אומה" – קהילת המאמינים המוסלמית – וזו, כידוע, שונה מן היסוד מהרעיון הפוליטי של מדינת הלאום המערבית.
אבל הסיפור הולך ומסתבך, והמערב אובד עצות, לא רק שהוא מסרב להכיר בכך שיש מאבק בין הציוויליזציה המערבית למוסלמית, הרי שבאותה השעה ממש, הוא גם עיוור להשלכות האסטרטגיות של המלחמה הפנים מוסלמית בין השיעים לסונים. מלחמה פנים-ציוולטורית זו מניעה הזדמנויות וסיכונים, אולם, על מנת להעריך אותם נכונה ראשית על המערב לייצר מדיניות פוליטית ערנית לתפיסות הפוליטיות השונות של הציוויליזציה המוסלמית.
מרחץ הדמים המתרחש בתקופה האחרונה בישראל מציג בדיוק את סט הכשלים המאפיין את המערב ואת כשל ההשלכה המתנשא ממנו הוא סובל. רעיון פתרון שתי המדינות לעולם לא יצליח. המערב יכול להקים בכוחניות עוד מדינת לאום ערבית, בדיוק כמו שהוא הקים 22 מדיניות בעבר, אולם מדינה זו לא תביא בשום אופן לפתרון הסכסוך. זאת משום שהסכסוך בין ישראל לבין הערבים איננו סכסוך טריטוריאלי, אלא סכסוך תרבותי-דתי. התיאולוגיה הפוליטית המוסלמית רואה את ארץ ישראל כמרחב מוסלמי הכרחי, ולכן שום פתרון שמסגרתו תתקיים מדינת לאום יהודית, כלל לא חשוב באילו גבולות, לא יכול תיאורטית להיות מקובל. כמאמר השיר אותו שרים סטודנטים מוסלמים בקמפוסים בארה"ב: from the river to the sea Palestine will be free.
רק אם נתנתק מכשל ההשלכה, נצליח להבין כיהסיבה להתפרצות האלימות המוסלמית,איננה נובעת משאיפה למדינת לאום ערבית לצד מדינת ישראל, אלא מניסיונות לייבא את החורף האסלאמי לתוך מדינת ישראל עצמה. האינתיפאדה השלישית היא ורסיה לתפיסות הרעיוניות של דאע"ש. רק אם המערב יצליח להשתחרר מכשל ההשלכה, ורק אם נלמד להכיר בקיומה הממשי של תפיסת פוליטית מוסלמית השונה באופן עמוק מזו המערבית, נוכל להתחיל לגזור מסקנות בדבר פוליטיקה נבונה, כזו שבאמת יכולה לקדם את המטרות והאינטרסים שלנו.