בית הגידול הפילוסופי-הפוליטי של השמאל הקיצוני מצוי בהגות הפוסט-מודרנית. זהו הבסיס לטענה של ההיסטוריונים החדשים, שההיסטוריה איננה מה שהתרחש אלא מה שמסופר שהתרחש. כלומר, אין אמת מוחלטת, יש רק נרטיב המייצג באופן חלקי את האמת.
טענתם היא, שלמאורעות העבר אין קיום אובייקטיבי, אלא הם מוסיפים להתקיים רק במסמכים או בזיכרונות של בני אדם. מכיוון שאת הזיכרונות אפשר לעצב באמצעות שליטה במוקדי הכוח, העבר הוא כל מה שיעלה ברצונם שיהיה. אין אמת אובייקטיבית, אין עבר אובייקטיבי, רק נרטיב. נכבה או עצמאות? תלוי את מי שואלים.
הקורבן הקלאסי של הפוסט-מודרניזם הוא השואה. הפרופ' (לפיסיקה) נדב שנרב, מצביע על כך שבשנים הראשונות אחרי השואה, היא נתפשה כרצח נורא של מיליוני יהודים בידי גרמנים, ללא כל סיבה. המסקנה הפוליטית של אומות רבות היתה, שמכיוון שהעם היהודי נפגע אנושות, מגיעה לו מדינה עצמאית. התבוללות ודברים אחרים הפוגעים בלאום נתפשו כשליליים. אולם, טוען שנרב, לפי ערכי הפוסט-מודרניזם, אי אפשר עוד לטעון כי השמדת היהודים נעשתה שלא בצדק. הרי האמת והצדק הם מושגים תלויי נרטיב והמשטר הנאצי באמת האמין שהיהודים הם סכנה לביטחון הרייך, ומי יכול לשפוט את הנרטיב שלו?
אצל הפוסט-מודרניסטים לא האמת והצדק מקודשים, אלא משחקי השפה. הם בחרו להעמיד את הרשע הנאצי על קוטב אחד: גזענות. טענה זו יוצרת לכאורה השוואה בין נאצי שרצח יהודים ליהודי שאיננו מעוניין לשאת אשה לא יהודייה: שניהם גזענים.
המסגרת הפוסט-מודרנית של ערעור מושג האמת כללה לא רק את ערעור ההיסטוריה (והארכיאולוגיה), אלא גם שמטה את הקרקע מתחת לאחדות השפה. תעלולי השפה של השמאל הרהיבו עוז לקרוא לגירוש אתני "התנתקות" ולכנות מאות נרצחים "קורבנות השלום". לחלוקת נשק וייבוא רוצחים מתוניס הם קראו "הסכם שלום", עליו הם אף קיבלו פרס נובל.
הפוסט-מודרניזם שחט את כל הפרות הקדושות, את ערכי היסוד החברתיים. וכאשר הערכים מבוזים, עולה הדרישה הפופוליסטית לא להתערב זה בענייניו של זה, שהרי לכל אחד האמת שלו. לכן עיתונאי יכול לפרסם כל ידיעה, גם תוך סיכון המדינה, בשם זכות הציבור לדעת. לכן דחוף למוסיקאי ה"נאור" לנגן דווקא את יצירותיו של ואגנר, גם אם הוא מכאיב לניצולי שואה. לכן האמנות הקונספטואלית ממלאת מוזיאונים בגרוטאות - ככה זה בהעדר יכולת שיפוט בסיסית בין טוב לרע, בין אמת לצדק ובין יפה ומכוער.
זהו הבסיס של דת הספקנות, הרלטיביזם והשקר, דת ששוללת את מושג האמת ומכירה רק בשיח. במשחקי השפה, כל המערכות שקולות מבחינה ערכית וכל אידיאל מבטא בהכרח דיכוי של קבוצה פוליטית.
הפוסט-מודרניסטים יכולים לטעון כי שחור הוא לבן, בניגוד לעובדות הגלויות לעין. אבל המשמעות האמיתית של המהלך היא לא בטיעון האבסורדי, אלא ביכולתם האותנטית להאמין בהבל הזה. באותה נשימה הם מסוגלים לשכוח כי בעבר האמינו שההיפך הוא הנכון. דבר זה תובע מן הסתם שינוי מתמיד של העבר.
הפוסט-מודרניזם משתמש בהיגיון כנשק נגד ההיגיון. הוא כופר במוסר - שהרי אין אמת - אך טוען בה בעת לכתר המוסר. זהו תעלול מחשבתי מדהים. המאמר "כיבוש המילון ההומניסטי" (מאת ורד לי, "הארץ", 8.7) הוא דוגמה קלאסית לכך. לא רק פירוק השיח, אלא דרישה להחזיק את המקל בשני קצותיו: גם נרשה לעצמנו לפרק ולהרכיב את השיח, תוך רמיסת מושג האמת, וגם לא נאפשר לנרטיבים אחרים להתקיים.
פירושה האמיתי של "הנאורות" הפוסט-מודרנית הוא הכוח לאחוז שתי דעות מנוגדות בעת ובעונה אחת. היכולת לומר שקרים גמורים ובה בשעה להאמין בהם בתום לב, לשכוח כל עובדה לא נוחה, לשכתב את ההיסטוריה ככל שיידרש ולכפור בקיומה של מציאות אובייקטיבית.