המיתולוגיה הציונית של חנוכה


קודם כל נעשה סדר, חנוכה זה לא חג של סופגניות. מבחינה היסטורית מרד החשמונאים נגד האימפריה היוונית מתחיל בשנת 167 לפנה"ס, 200 שנה אחרי פורים. מדובר במלחמה ארוכה מאוד. רק בשנת 138 לפנה"ס בערך משוחרר בית המקדש. אבל עם שחרור ירושלים, המלחמה לא הסתיימה. היא נמשכה עוד 20 שנה אחרי שחרור המקדש. The Triumph of Judas Maccabeus by Peter Paul Rubens, 1635

(מי שרוצה להתרגש מהסיפור נפלא המתאר את המלחמה לעצמאות יהודית בתקופת מתתיהו ומלחמות המכבים, מומלץ מאוד לקרוא את הספר "אחי גיבורי התהילה" מאת הווארד פאסט.) אבל עם כל הכבוד למלחמות המכבים הסיפור של בית חשמונאי לא נגמר עם נס פח השמן, אלא שם הוא רק מתחיל. הקרבות העזים נגד היוונים גובים מחיר כבד מהמשפחה הלוחמת. האח אלעזר נהרג בפעולה נועזת. הוא מזהה פיל מלחמה, חושב (בטעות) שעליו נמצא מפקד הכוח היווני, מסתער על הפיל - ונקבר תחתיו. על שמו נקרא הישוב אלעזר שבגוש עציון... גם יהודה המכבי נהרג בקרב. באיזור לא רחוק מרמאללה של היום, יהודה מסתער עם 800 לוחמים על כוח יווני של 20,000 לוחמים ונהרג, ומיד אח"כ גם יוחנן נהרג. אבל למרות האבדות הנוראיות המרד ממשיך. האח, יונתן, מחליף את יהודה, והופך להיות מנהיג המרד. מנהיג המרד החדש יונתן, מוזמן ל"הסכם שלום" עם היוונים. כאשר הוא מגיע לפגישה, הוא נלקח כבן ערובה, ובהמשך מוצא להורג.


האח האחרון לבית חשמונאי שמעון הופך למנהיג המרד. אנטיוכוס השביעי מאשים אותו בהשתלטות על ערי ממלכתו - יפו וגזר, ושמעון בתגובה משיב לו את התשובה המפורסמת מספר מכבים א': "לא ארץ נכריה לקחנו, ולא ברכוש נכרים משלנו, כי אם נחלת אבותינו אשר בידי אויבינו בעת מן העתים בלא משפט נכבשה, ואנחנו כאשר הייתה לנו עת - השיבונו את נחלת אבותינו".


שמעון משלים את המרד, והופך את ארץ יהודה, בפעם הראשונה מאז חורבן המקדש הראשון, לממלכה ריבונית, שהוא גם הנשיא וגם הכהן הגדול שלה.


עד כאן החלק האופטימי. מכאן החלק הפסימי. שושלת המכבים ממשיכה אבל העוצמה התרבותית של היונים מנצחת. ליורשים של יהודה המכבי כבר קוראים "אריסטובולוס" ו "אלכסנדר". משפחת החשמונאים, זו שהרימה את נס המרד נגד התרבות היוונית - הופכת להיות בעצמה סמל ההתייוונות. (ועל עלילות משפחת חשמונאי בדור של המלך אלכסנדר ינאי – קראו בספרו הנהדר של משה שמיר, "מלך בשר ודם")

סיפור האחדות המופלא של מתתיהו וחמשת בניו - נגמר במלחמת אחים נוראית. בסוף ימי הבית השני יהודים הורגים אחד את השני ברחובות ירושלים, מה שמביא לחורבן בית המקדש השני.

מה אנחנו חוגגים בחנוכה?

אפשר להצביע על שתי מגמות מרכזיות לכאורה. מצד אחד מגמה המדגישה את נס פח השמן, מצד שני מגמה המדגישה את הניצחון במלחמה על היוונים.

השיר "מעוז צור ישועתי" צועד בעקבות התלמוד (שבת, כא עמוד ב) ומדגיש את נס פח השמן. אבל האם נס פח השמן הוא נס שבגללו צריך לחגוג את חנוכה? הרי היו ניסים גדולים יותר בהיסטוריה, מדוע אותם לא חוגגים? יהושע הרי העמיד את השמש בגבעון דום, וגם היה נס בפורים, ובכלל מבחינה הלכתית לא היה צריך כלל פח שמן טהור, שהרי טומאה מותרת בציבור, ולכן היה מותר להדליק את המנורה בשמן טמא. לכן יש קול נוסף שמהדהד במסורת ביחס לשאלה מה חוגגים בחג החנוכה -ברכת על הניסים וברכת נר החנוכה בוחרות להדגיש את הקול הנוסף – הקול שחושב שבחנוכה חוגגים את הניצחון במלחמה נגד היוונים.


איך הציונות חוגגת את חנוכה?

אחד הסיפורים הקצרים והחשובים של בנימין זאב הרצל נקרא המנורה. זהו סיפור על יהודי שחוזר ליהדות דרך חג החנוכה. ביומנו כותב הרצל: "אני מאמין, כי דור של יהודים נפלאים יצמח מן האדמה. שוב יקומו המכבים" המכבים עבור אבות הציונות הם אידאל טיפוס של יהודי חזק, winner, לא פראייר.המכבים מאפשרים לאבות הציונות לספר על היסטוריה יהודית אקטיבית – לא סיפור על מה ש'עשו לנו', אלא על מה שאנחנו - עשינו להם. זהו סיפור שמאפשר להדגיש את גדולת המעשה האנושי, ולאו דווקא את הצורך בהתערבות משמים. זהו סיפור על גבורה יהודית, לא סיפור על נס אלוהי. בחנוכה ניצחנו לא בזכות הניסים השמיימיים של משה רבנו, ואפילו לא זכות הפוליטיקה של אסתר המלכה, זהו ניצחון של חרבות. זהו ניצחון ציוני, ארץ ישראלי. ניצחון על הגלות באמצעות הרוח האנושית. ומכאן משפחת חשמונאי הופכת, בבת אחת, לסמל אולטימטיבי של היהודי החדש.


חובבי ציון עורכים עוד בגלות מסיבות חנוכה, בראשון לציון של ראשית ימי הציונות מתחילה תהלוכת לפידים, חניכי גימנסיה הרצליה יוצאים לטיולים אל מודיעין, מקום מולדת המכבים, ומקס נורדאו קורא ליצור את "יהדות השרירים" - ומקים אגודת ספורט בשם... "מכבי".

הקשיבו טוב לשירים המפורסמים של חנוכה. הם מבטאים היטב את רוח התקופה. מנשה רבינא כותב את השיר "מי ימלל".


מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יִשְׂרָאֵל, אוֹתָן מִי יִמְנֶה? הֵן בְּכָל דּוֹר יָקוּם הַגִּבּוֹר גּוֹאֵל הָעָם. שְׁמַע! בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה מַכַּבִּי מוֹשִׁיעַ וּפוֹדֶה, וּבְיָמֵינוּ כָּל עַם יִשְׂרָאֵל יִתְאַחֵד, יָקוּם וְיִגָּאֵל.


כאשר יהודי צועק "שמע!" הקונוטציה של כולם היא "שמע ישראל" אבל רבינא מציג גואל מודל של גאולה עצמית. לא הקב"ה גואל את עם ישראל, אלא העם עצמו אחרי לגאול את עצמו. זה שיר שלא מבטא רק פרספקטיבה היסטורית לגבי מהותו של חג החנוכה, אל הוא קורא לבני דורנו לקחת אחריות ולפעול וכתוצאה מכך: "בימינו כל עם ישראל יתאחד יקום ויגאל". הגאולה היא פעולה אנושית.


כך גם בשיר הילדים המפורסם של אהרן זאב "אנו נושאים לפידים" – שימו לב למילים:

"אָנוּ נוֹשְׂאִים לַפִּידִים בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים. זוֹרְחִים הַשְּׁבִילִים מִתַּחַת רַגְלֵינוּ וּמִי אֲשֶׁר לֵב לוֹ הַצָּמֵא לָאוֹר –

יִשָּׂא אֶת עֵינָיו וְלִבּוֹ אֵלֵינוּ לָאוֹר וְיָבוֹא!

נֵס לֹא קָרָה לָנוּ - פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ. לָעֵמֶק הָלַכְנוּ, הָהָרָה עָלִינוּ, מַעַיְנוֹת הָאוֹרוֹת הַגְּנוּזִים גִּלִּינוּ. נֵס לֹא קָרָה לָנוּ - פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ. בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם - וַיְּהִי אוֹר!

השיר הזה מושר מידי שנה בעת הדלקת המשואות ביום העצמאות, והוא מתאר חציבה בסלע עד דם, שרק לאחריו מגיע האור. השיר ממש זועק נגד הסתר הפנים האלוהי: "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו" .


לא רק סופגניות ולביבות

בדרך כלל התפקיד של נר זה להאיר. אבל כפי שאנחנו יודעים - התפקיד של נר חנוכה זה לא להאיר. נראה כי האור של חנוכיה לא מבטא רק אור פיסי. הגבורה המדהימה של בית חשמונאי ונס פח השמן מבטאים את הרעיון שיש אור אחר, אור שהוא לאו דווקא פונקציונלי, אלא אור שמעורר אותנו לידי גבורה ואחריות. ההיסטוריה העגומה של בית חשמונאי מלמדת אותנו, שהאור הזה יכול לתת לנו גם הכוחות לשנות את ההיסטוריה עצמה, אבל אם נשכח אותו אזי החושך, התייוונות והתבוסה נמצאים ממש בפרק הבא של ההיסטוריה. האור הגנוז של החנוכיה מבקש להזכיר לנו, שיש לנו את הכוח לשנות את ההיסטוריה, אבל שהאחריות על ההיסטוריה לא מסתיימת לעולם.


חג שמח.

פוסטים אחרונים

הצג הכול