כשאנחנו חושבים על השואה, בדרך כלל עולים לנו דימויים הקשורים לעולם התוכן של מזרח אירופה. אחד הפרקים הפחות מוכרים של השואה הוא שואת יהודי צרפת. עם פרוץ מלחמת העולם השניה חיו בצרפת כ-350,000 יהודים. באוקטובר 1940 חוקקה ממשלת וישי חוקים אנטי יהודיים ברוח חוקי נירנברג הנאצים, עשרות אלפי יהודים רוכזו במחנות שנוהלו על ידי צרפתים, ולאחר מכן נשלחו למחנות ההשמדה שבמזרח. המסה הגדולה של ההשמדה התרחשה ביוני 1942, כאשר בחודש אחד נשלחו 42 אלף מיהודי צרפת למחנות ההשמדה. הגירושים למחנות ההשמדה נמשכו בניצוחה של ממשלת וישי עד 1944.
הסיפור של סבתא חיה, הוא סיפור של ניצולה. היא ניצלה מהנאצים חיות האדם, היא ניצלה מהצרפתים ששיתפו עם הנאצים פעולה, היא ניצלה בזכות הרוח האנושית שלה ושל בני משפחתה, ובזכות הגבורה של מספר נוצרים גיבורי המחתרת הצרפתית ובראשם חסיד אומות העולם, הכומר ז'אן פאויראל.
את סבתא חיה קיבלתי לפני שמונה שנים כאשר התחתנתי עם אשתי. שנים רבות היא נצרה את הסיפור שלפניכם בליבה. היא לא היתה מסוגלת לספר. אולם מאז שאזרה עוז לספר את סיפורה, היא "מבלה" חלק ניכר מזמנה ביד ושם, כל שבוע היא מעבירה שיחה אודות קורותיה בתקופה ההיא. היא מבינה שהיא חייבת לספר, ואנחנו חייבים לשמוע.
הוריה של סבתא חיה היו ציונים נלהבים, אולם הם לא זכו כמו חלקים אחרים במשפחה לקבל את אישור העליה הנכסף לארץ ישראל. הבריטים התכחשו להצהרת בלפור ולמנדט שניתן להם על ידי האומות המאוחדות, ובגלל התנכרות זו לעם היהודי מיליוני יהודים נלכדו בטלפיו של הצורר הנאצי. הוריה ששמעו שמספר המכסות המוקצה ליהודי צרפת גדול מזה המוקצה ליהודי פולין, החליטו להשיג את אישור העליה, אם לא בפולין אז בצרפת. כך קרה שסבתא חיה נולדה ב-1934 בלנס שבצפון צרפת.
במאי 1940 כאשר הכריזה צרפת מלחמה על גרמניה, הקהילה היהודית הקטנה נכנסה לפאניקה. העיר לאנס היתה למוקד מרכזי של מלחמת העולם הראשונה, והפחד ממפגש עם גרמניה הנאצית היה גדול. יהודי העיר היו מודעים היטב לגורל אחיהם שבמזרח. היהודים צבאו על הקונוסליות הזרות בבקשת ויזה, אולם שום מדינה לא הסכימה לתת ליהודים אישור כניסה. משפחתה של סבתא חיה היתה נואשת, הויכוחים היו קשים והחלטה היתה חייבת להתקבל. לילה אחד העירו ההורים את ילדי המשפחה מתוך תקווה לתפוס רכבת לכיוון הדרום. בהיסטרית ההמונים בתחנת הרכבת, על כל רכבת שדהרה לדרום, לא הצליחה המשפחה שכללה בשלב הזה שלושה ילדים, להידחס לאחת הרכבות. ביום השלישי המשימה הוכתרה בהצלחה, והרכבת יצאה לדרך. הנאצים החלו בנתיים להפציץ את ערי הצפון כהכנה לפלישה, כך בזמן שהרכבת דהרה לדרום, השיגוה שלוש פעמים מטוסי קרב גרמנים. עשרות נהרגו ונפצעו בהפצצות, ופעם אחר פעם נשלח קטר חדש. הנסיעה שהיתה אמורה להימשך שעות מספר נמשכה שלושה שבועות, מיותר לציין שללא כל מצרכים בסיסיים. לאחר שעות אחדות של נסיעה נעצרה הרכבת באמצע הלילה בתחנה. נהג הקטר הודיע שזו תחנה אחרונה, והציבור מתבקש לרדת. סבתא ומשפחתה לא ידעו היכן הם. מתוך החושך התקרבה קבוצת אנשים טובים, אנשי המחתרת הצרפתית המתארגנת. הם סיפרו לפליטים, חסרי הכל, שהם מצויים בתחנת הרכבת של העיר רואן, הנמצאת בסמוך לעיר וישי, והציעו להם עזרה. כך מצאה את עצמה משפחת סבתא חיה בדרך לבריינו, כפר קטן הנמצא באזור. בכפר הם זכו לארוחה חמה ומקלחת. אבל האמת היא שאת סבתא חיה, שהיתה אז רק ילדה קטנה עניין רק דבר אחד, הבובה שלה שנותרה מאחור. המארחים שהבינו שאין למשפחה שום רכוש, מלבד הבגדים שעל עורם, אספו משכני הכפר מעט בגדים והאיצו במשפחה להתרחק מבתי הכפר, לאחר צעידה של מספר דקות, הם הגיעו לאורוות סוסים מצחינה. אורווה ללא מים, חשמל או שירותים, קירות לא מטוייחים, מלאה זוהמת סוסים, עכברושים עכברים ופשפשים. אורווה זו היתה לבית המשפחה במשך חמש השנים הבאות.
הגרמנים כבשו שבועות מספר לאחר מכן את כל אזור הדרום, והקימו את מפקדתם הראשית בעיר הסמוכה.ההורים של סבתא חיה נכנסה לחרדה עמוקה. כל תושבי הכפר ידעו על המשפחה היהודית והחשש מהלשנה היה כבד. אביה של סבתא חיה, הבין היטב את חומרת המצב וניגש ליער הסמוך שם החל לבנות מכל הבא לידי צריפון קטן שיוכל לשמש את המשפחה בעת הצורך. כמה ימים לאחר מכן, הגיע אחד מתושבי הכפר ואמר בחרדה לבתי המשפחה שהגסטפו מסתובב באזור יחד ומחפש יהודים. בני המשפחה יצאו בריצה בהולה לעבר היער, שם נותרו מספר ימים. הפחד והרעב שלט במשפחה. מזון לא היה בנמצא, והמשפחה ניצלה בזכות באר מים נטושה ושורשי עשבים שונים שצמחו בשדה.
אביה של סבתא חיה עשה ככול יכולתו על מנת לספק מעט מזון למשפחה, ולכן יצא לחפש עבודה בקרב חקלאי הכפר, אלו נעזרו בכישוריו ובתמורה העניקו לו דברי מזון בסיסיים. כמה חודשים לאחר שהחל הסידור נתפס אבי המשפחה על ידי הגאסטפו ונשלח למחנה מעצר. כאשר שמעה את דבר המעצר אמה של סבתא חיההיא חשה שכלו כל הקיצין והחליטה לשים ליטול את ידיה בכפיה ושים סוף לחייה ולחיי ילדיה. המצב היה קשה מנשוא. הרעב התמידי, החוסר במים ואובדן צלם אנוש הכריעו אותה. היא פנתה לעבר נהר הלואר הסמוך מתוך מטרה להטביע את הילדים ואת עצמה. בעודה על שפת הנהר ממררת בבכי, גברת דרו, אחת מל"ו הצדיקות, ניגשה בריצה לעבר אימהּ של סבתא חיה,סטרה לה בכוח, והזעיקה את הכומר כדי להציל את המשפחה. הכומר הבטיח לעזור עם המים והאוכל ואף הבטיח להשתדל לסייע בחילוץ האב. ואכן כמה שבועות מאוחר יותר, הצליחה המחתרת לחלץ את אבי המשפחה ממחנה המעצר.
סיפור הצלתה של סבתא חיה ארוך ומפותל, וכולל ניסים רבים, מפגשים עם אנשים טובי לב והקמת משפחה לתפארת העם היהודי. בזכות סיפור הצלתה המופלא, האנשים טובים שפגשו לאורך הדרך והאמונה העמוקה בנצח ישראל מונים כיום צאצאי הניצולים לבית משפחת חיה קלכהיים-סלע ואַחֵיה 174 נפש.
Comments