הפילוסופיה של ה VAR


בגלל נסיבות החיים לא ראיתי את המשחק בין צרפת לפורטוגל. כמו ילד שמתרגש מיום הולדת, ראיתי את הכותרת 2-2. וואו. ידעתי שפספסתי משחק מטורף. אחרי שראיתי את התקציר, יצא לי האוויר מהמפרשים. לא רק שלא מדובר במשחק טוב, זו היה משחק של החלטות שיפוט. כל מה שהיה לנו זה שיפוט. פנדל ועוד פנדל, ועוד אחד. וגול שלא נחגג, ואז הפך לגול. SounderBruce

ושוב לא נחגג.

כי כבר אין טעם. השיפוט לפני שנים אחדות הצליח לעורר צעקות, לנפח ורידים של עצבים, היום נותרנו עם החלטת שיפוט שהיא לא יותר מסימולקרה של משחק כדורגל. סימולציה שיצאה משליטה.


כדורגל לאוהביו, הוא הדימוי של החיים. כדור בספרדית זו נקבה. בתרבות הדרום האמריקאית והמאוד לא פוליטיקלי קורקט הכדור הוא מושג מבוקש אבל בלתי נגיש, שמלטפים אותו, אוהבים אותו, משחקים איתו, מבקעים איתו את שיאי הרגש. אושר ילדותי וגולמי. והמשחק עצמו הוא משל לכל הרדיפות שלנו, לכל הכישלונות והצלחות שלנו, לחלומות שלנו, שלא יכולים להתגשם, לשיאים של ההתרגשות, להוקרת התודה על מבט שהופך משהו בלתי אפשרי לאפשרי, לתנועה בלתי נתפסת, לשירה של גוף שמחוצה לך שמצליחה לזעזע את נימי הנפש. והשיפוט תמיד היה חלק משירת החיים. הוא שיקף לנו שהחיים לא הוגנים. והרצון לקלל את האמא של השופט, הוא הקללה לבורא עולם שיצר עולם שבור. ומה נשאר לו לגזול אם אין לו אפילו על מי לצעוק?

ו-VAR שצץ בעולמנו ביקש להביא צדק. לא עוד שופט שטועה טעות אנוש. אבל במקום צדק קיבלנו צדקנות. הצדקנות מעוורת אותנו לראות מה קורה מסביבנו. הצדק מנצח, אבל ה- jogo bonito, המשחק היפה מכולם גוסס.


בימים אלו אנו מציינים 35 שנים למשחק בין אנגליה לארגנטינה ברבע הגמר של מקסיקו 1986. שני גולים מופלאים שכתבו את תולדות הכדורגל. שהם גם תמצית סיפור החיים של מארדונה. הגול הראשון היה נפסל בוודאות. הגול השני, אני לא יודע מה קרה כמה שניות לפני שהריפליי מיוטיוב מתחיל. אולי איזה שחקן ארגנטינאי השיג את הכדור בספק עברה? איך היתה נראית היסטוריה אלטרנטיבית? מי היתה זוכה במונדיאל? אינני יודע. רק דבר אחר בוודאות, זה לא היה הטוב שבעולמות האפשריים כמו שהמשחק הזה היה.


ה var זה המשפטיזציה של הכדורגל. אם היה משתמשים בו כמו בטניס, רק לקבוע אם הכדור עבר את קו השער -ניחא. אבל לא, מלוא כל הארץ VAR, טכנאיים של חוקים קובעים במילמטרים אם היה נבדל. אין כבר "קו אחד". הכדור כבר לא עגול. הכוכבים לא יכולים להסתדר לצידנו. הם מסתדרים לפי מה שהיה. חופש הבחירה של השופט נרמס בשם המטריאליזם העובדתי. זה גזל של התקווה, משום שבמשל החיים הגדול של המשחק, חוסר הבהירות אודותמה בדיוק היה וההחלטה השרירותית של השופט, נתנה לנו תקווה, שאולי יום אחד גם לנו יהיה טוב. שאנחנו לא חיים בדטרמיניזם מוחלט שקובע כל מה שהיה, כל מה שישנו, וכל מה שיהיה. הכדורגל נקט עמדה בבעיה הפסיכו-פיזית. ה-VAR, הפך את מושכלת היסוד שלו.


נותרה עם עמדה בלתי מודעת של "אפיפנומנליזם" - כלומר סוג של חומרנות לפיה הסיבות לכל האירועים הפיזיקליים הם בהכרח רק אירועים פיזיקליים. כך הכדורגל הפך מתנועת חיים שצועקת באקסטזה "מאיר תירגע" אחרי ה 3-2 הבלתי נשכח בפארק דה-פראנס, לתנועה מטריאליסטית שמצליחה לראות את "העולם כלשעצמו" וממנו גוזרת את פעולת השיפוט.


לכן אי אפשר עוד לשמוח לאחר הבקעת השער. השמחה והעצב האותנטיים והמתפרצים נדרשים להשעיית החוויה. לזמן שאינו זמן. רק אחרי שהגול הפך מסימולקרה על תנאי למציאות שאושרה על ידי המשפטנים, ולאחר שההודעה אושררה ופורסמה, אתה אמור לצהול או לבכות. אבל זו כבר לא תנועת הנפש הספונטנית. זו בסבך הכל אנחת רווחה. וכך עיקר החוויה, שאותו אנו מבקשים ואליו אנו משתוקקים, איננו עוד.


המשפטיזציה של הכדורגל דוחקת את השכל הישר, היא הופכת כל נגיעת יד אקראיתברחבה לבעיטה מהנקודה הלבנה. המטריאליזם מחץ את יסוד הכוונה. פעם היה גם מוסר של כוונות, היום נותרנו עם מוסר של תוצאות בלבד. שיקול הדעת של השופט נלקח, הוא בסך הכל מכונן את החוק היבש.ומה נותר לנו, מלבד געגוע לעולם שהיה ואיננו עוד.

פוסטים אחרונים

הצג הכול