לעילוי נשמת צ’רלי קירק הי״ד

מדוע הטוטליטריסטים מבקשים לחסל את הדיון במקום להשתתף בו? מהם שורשיהם האינטלקטואליים? ואיך ייתכן שדווקא השמאל, הנושא את דגל השוויון והאהבה, מוליד רצחנות, דמוניזציה והסתה, ואף חוגג ברשתות את הרצח?

במאה העשרים ראינו שוב ושוב כיצד במיוחד אינטלקטואלים מן השמאל נמשכו, כמוכי סנוורים, אחר הגרועים שבעריצים – אחר התנועות הטוטליטריות והאלימות ביותר. סארטר תמך במאו, קסטרו ובריה״מ; פוקו הילל את ח’ומייני; הובסבאום נותר נאמן לסטלין עד יומו האחרון; חומסקי נעמד לצד החמר רוז ונסראללה.

אבל איך זה ייתכן? הרי הם אמורים לקדם שוויון, חירות ואהבה. אלא ששוויון וחירות סותרים זה את זה. אהבה מטבעה מפלה – אנחנו אוהבים את ילדינו יותר מילדי השכנים. וחירות פירושה החופש לאהוב באופן מפלה. כדי לפתור את הסתירה הם מבקשים לכפות כוח בצורה "צודקת".

יעקב טלמון עמד על הדינמיקה הזו, החל מאפלטון, דרך רובספייר ורוסו, וכתב: “המשיחיות הטוטליטרית נתגבשה לשיטה בלעדית שבאי-כוחה החלוצים רואים עצמם כנאורים שבחברה, זכאים ואף חייבים, לכפות על המסרבים את מידותיה הנאות של החירות.”

רובספייר עצמו ניסח זאת כך “טוהר יסודותיה של המהפכה הצרפתית... הוא מקור כוחנו וגם מקור חולשתנו. כוחנו, מאחר שהוא קנה לנו את יתרונה של האמת... חולשתנו, מאחר שהוא מאחד כנגדנו את כל הנבלים... כוחה של המהפכה הוא המידה הטובה. הטרור אינו אלא הצדק המהיר, הוא אחד מגלוייה של המידה הטובה.”

העיקרון הזה חוזר כמובן גם במניפסט הקומוניסטי של מרקס. העולם מחולק למדכאים ולמדוכאים. על המדוכאים להפעיל כוח נגד המדכאים. כך תוקם הדיקטטורה של הפרולטריון. מרקס עצמו קבע כי הפרולטריון יכונן את שלטונו במגרו את הבורגנות בכוח הזרוע.

בתחילת המאה ה־20 כתב ז’ורז סורל את ספרו ״הרהורים על אלימות״. בעיניו, האלימות איננה רק כלי פוליטי לגיטימי, אלא מיתוס שמלכד את ההמונים ומעניק להם משמעות. האלימות הגלומה בשביתה כללית – בחסימת כבישים ובעצירת המשק – איננה רק טקטיקה, אלא אמצעי להנעת החברה כולה.

חומסקי אצל נסראללה

בשנות ה־60 טען התיאורטיקן האנטי־קולוניאלי פרנץ פאנון כי האלימות המהפכנית איננה רק לגיטימית אלא הכרחית לשחרור פסיכולוגי ופוליטי מלא של האדם. הקולוניאליזם פירק את אישיותו של המדוכא והשפיל את אנושיותו, ורק באמצעות אלימות ושפיכות דמים יכול המדוכא להשיב לעצמו ערך ולהיוולד מחדש.

הרברט מרקוזה, בספרו “האדם החד־ממדי” ובמסות פוליטיות נוספות, טען שהחירות בארה״ב היא אשליה: החברה הצרכנית מייצרת תודעה כוזבת, והסדר החברתי חונק כל אלטרנטיבה אמיתית. לכן, לדידו, דרושה אי־סובלנות ואף אלימות של גורמי שוליים כדי לפרוץ את הדיכוי המובנה בתוך הסדר הקיים.

באופן דומה כתבה הפעילה הפמיניסטית קרול האנייש במסה המפורסמת “האישי הוא פוליטי” כי אין תחום "פרטי" שאינו נגוע ביחסי כוח. גם חיי הבית וחלוקת העבודה מבטאים מבנים פטריארכליים דכאניים. כך היא טשטשה את הגבול בין האישי לפוליטי, ופתחה פתח למשטור אגרסיבי של כל תחום של תודעה והתנהגות.

בהמשך פיתח התיאורטיקן המרקסיסטי לואי אלתוסר (שאגב חנק למוות את אשתו) את רעיון "המנגנונים האידיאולוגיים של המדינה". לטענתו, הדיכוי אינו מתבצע רק באמצעות כוח פיזי אלא גם באמצעות חינוך, דת, תרבות ומדיה, שמעצבים את האדם לשעבד את עצמו מרצון. לכן, לשיטתו, רק אלימות מהפכנית תשבור את המבנים הללו.

סלאבוי ז'יזק

גם בימינו סלאבוי ז’יז’ק, מהבולטים בהוגי השמאל, מצדיק אלימות מהפכנית. בעיניו, עוני וניצול קפיטליסטיים הם

אלימות מוסווית כ"סדר טבעי". מול זה הוא מהלל אלימות ״אלוהית״ (בהשראת וולטר בנימין), לא כעוד כלי פוליטי אלא כאמצעי למחיקה טוטאלית של הסדר הקיים, הן פיזית והן סימבולית.

הקו הזה נמשך גם היום. תרבות הביטול ופוליטיקת הזהויות מחוללות אלימות בשם השוויון. בעולמם, הצד השני אינו רק טועה – הם טמא. משום שהם הם מחוללי הדיכוי. לכן האלימות נגדם מופעלת בשלל מנגנונים: השפלה, חרמות, לעג, זלזול, סילוף, דיכוי אקדמי ותקשורתי; חרמות כלכליים; פגיעה בקידום מקצועי. הם מציגים כל דעה אחרת כ"דיבור שנאה" לא לגיטימי, אשר הופך את מי שמחזיק בעמדה אחרת לאדם לא מוסרי.

כך, הם מדכאים באופן מודע ושיטתי את הזולת מתוך מטרה לייצר "צדק". המטרה איננה בירור האמת אלא כפייה של תוצאה. באופן הזה, מי שרואה את העולם רק דרך עדשה של כוח ודיכוי – מפעיל כוח ודיכוי כדי להשיג עוד כוח ודיכוי. המעגל נסגר: השקר הופך ללגיטימי. בשם "צדק" מייצרים עוול, ובשם "חירות" כופים שעבוד.

וכאן אנו חוזרים לצ’רלי קירק הי״ד. הוא לא נשא חרב אלא מילה. הוא האמין בדיון חופשי, באומץ לומר אמת מול תרבות של פחד. בחייו קידש את רעיון וולטר: הזכות של הזולת לחלוק עלינו כאמצעי לברר את האמת. המאבק הזה הוא מאבק על דמות האדם ועל נפשה של החברה. קירק שילם בחייו על אמונתו בחופש.

יהי זכרו ברוך.