אזרחות תחת אש

המונח "רפובליקה" מקורו בביטוי הלטיני  res publica, שמשמעותו "העניין הציבורי". הגישה הרפובליקנית מניחה שהאזרח הוא ישות חברתית במהותו, נטוע בתוך הקשר תרבותי, מוסרי ופוליטי מוגדר. האדם, לפי תפיסה זו, מגשים את עצמיותו באמצעות מעורבות פעילה בענייני הכלל, בשיח על הטוב הכללי ובהשפעתו על החברה שבה הוא חי.

מקורה ההיסטורי של תפיסת האזרחות הרפובליקנית נעוץ עוד בימי העת העתיקה, החל ממשנתו של אריסטו, אשר הגדיר את האזרח כשותף פעיל בניהול חיי הפוליס וכאחראי לשגשוגה ולקיומה, דרך קיקרו, ברומא העתיקה, אשר פיתח תפיסה זו והדגיש את החובה המוסרית של הפרט לקחת חלק בחיים הציבוריים לטובת הכלל, ועד העת החדשה למשל בהגותו של ז'אן-ז'אק רוסו אשר חידד את הקשר האינהרנטי שבין זכויות וחובות. 

פילוסופים מאוחרים יותר, כגון חנה ארנדט, אריק נלסון ופיליפ פטיט, המשיכו לפתח תפיסה זו, תוך שהם מדגישים, כל אחד בדרכו, את האופן שבו זכויות פוליטיות נובעות מתוך חובות אזרחיות. ארנדט, למשל, הדגישה את ההבחנה בין זכויות אדם, המוצגות כאוניברסליות, לבין זכויות אזרח, הנובעות משייכות פוליטית למדינה. בעקבות השואה, היא טענה שזכויות האדם מתבררות כחסרות ממשות ללא זכויות האזרח המאפשרות ומבטיחות אותן.

כך, בשונה מתפיסות ליברליות מודרניות הרואות באזרחות סטטוס פסיבי שעיקרו קבלת זכויות, הגישה הרפובליקנית רואה באזרח ישות פעילה, המחויבת באחריות מלאה לניהול חיי הקהילה והמדינה. זכויותיו של האזרח אינן נתונות לו מכוח היותו אדם בלבד, אלא נגזרות מנכונותו לשאת בפועל בנטל החובות הקולקטיביות. שכן הזכויות והחובות הם שני צדדים של אותו המטבע.

המשמעות הנורמטיבית של עיקרון זה היא, שאין לראות בזכויות ובחובות ישויות עצמאיות ונפרדות, אלא היבטים שזורים של ברית אזרחית אחת. האזרח אינו רק נהנה מפירות הסדר הציבורי, אלא מחויב מבחינה מוסרית ליטול חלק פעיל בשמירה על החברה, בקידומה, ובהבטחת יציבותה וערכיה. חירותו הפרטית מותנית בקיומה של חירות כללית, והיא תלויה בה. חירות זו, בתורה, אפשרית רק כאשר אזרחים נכונים לפעול למענה. לפיכך, אליבא הגישה הרפובליקנית, החובה האזרחית היא שמכוננת את החירות הכללית, ורק במסגרתה יכולות זכויות הפרט להתקיים.

עיקרון זה, של תלות הדדית בין אחריות אישית לבין תועלת ציבורית, זכה לביטוי גם בכלים אנליטיים בני זמננו. כך למשל, הכלכלן מנסור אולסון ניתח את אותה בעיה עצמה מזווית תורת המשחקים. דילמת הטרמפיסט המפורסמת (Free Rider Problem) מתארת מצב שבו שחקן נהנה מתועלת משותפת מבלי לתרום לה בעצמו. כלומר, יחיד או קבוצה מנצלים מאמץ קולקטיבי מבלי להשתתף בעלויות או במאמצים הנדרשים ליצירתו. מצב זה נובע מכך שהטובין הציבורי נגיש לכולם ללא תלות בתרומתם. לפי תורת המשחקים, השחקנים הרציונליים יעדיפו "לתפוס טרמפ" ולהימנע מתשלום או השקעה, מתוך הנחה שאחרים יישאו בנטל.

אפשר להמחיש זאת באופן הבא: בסוף היום הגננת מבקשת מהילדים לסדר את הצעצועים המפוזרים ולהחזירם למקום. כל ילד חושב לעצמו: "אם אני לא אסדר, האחרים בכל זאת יסדרו, והגן יהיה נקי ומסודר גם בלי שאני אעשה דבר. כך אוכל ליהנות מהסדר בלי להתאמץ." אך אם כל ילד יפעל לפי אותו היגיון, אף ילד לא יסדר, והגן יישאר מבולגן ומלוכלך. זוהי דילמת הטרמפיסט: האינטרס האישי של כל ילד מוביל אותו לנסות "לתפוס טרמפ" על מאמץ הילדים האחרים, אך התוצאה הכוללת של ההתנהגות הזאת היא שכולם סובלים.

עכשיו החליפו את הדוגמא של גן-הילדים בשירות הצבאי בישראל, ותגיעו היישר לאבסורד המוסרי שאנו חיים בו. מנקודת מבט של תפיסה אזרחית רפובליקנית – יש כאן הפרה ישירה של ציבורים נרחבים אשר מעדיפים להשתמט משירות צבאי, ובכך הם נמנעים מתשלום המחיר הנורא של העצמאות הלאומית והחירות לחיים שכל אחד ואחת מאיתנו נהנה ממנה. 

אולם, התפיסה הרפובליקנית, לא מצביעה רק על האבסורד, אלא גם מציעה פתרון צודק, המכבד את דרך החיים החרדית ואינו פוגע בחירותם הדתית והתרבותית. למעשה, הצעה זו מיועדת לכלל אזרחי ישראל, ללא תלות במגזר, דת או אמונה. כל אזרח בישראל זכאי לבחור כיצד לחיות את חייו כרצונו, התפיסה הרפובליקנית מבקש לייצר קשר בין בחירה אישית זו לבין מרחב הזכויות האזרחיות. לדידה, מי שיבחר שלא למלא את חובותיו האזרחיות, הבאות לידי ביטוי בשירות הצבאי או הלאומי, יוותר על הזכות לבחור ולהיבחר, לעבוד במגזר הציבורי ולהשתתף באופן פעיל בעיצוב פני המדינה.

אזרחות תלויה בנשיאה ממשית בנטל שירות המדינה. מי שבוחר במודע שלא לקחת חלק בנטל זה יוגדר כתושב, אשר יהנה מכל זכויות האדם הבסיסיות אך לא יוכל להשתתף באופן פעיל בזירה הפוליטית ובתהליכי קבלת ההחלטות. זאת מתוך הבנה שמי שלא נושא בנטל-הדם הקשה מנשוא, מאבד את הזכות לקבוע את המדיניות הפוליטית אשר משליכה באופן ישיר על מלחמה ושלום – כלומר על מחיר החירות הלאומית שלנו.

גישה זו אינה מבטאת שיפוט שלילי על אורח החיים של הפרט, אדרבא, היא מבטאת כבוד לבחירתו החופשית של כל אדם. היא נשענת על ההכרה כי הזכות להשתתף בקבלת החלטות ציבוריות, ובמיוחד החלטות על הנוגעות לדיני נפשות, חייבת להיות מותנית בשותפות בדיני נפשות. אין זה לגיטימי שאדם שאינו נושא בתוצאות ההחלטות ישפיעו על ההחלטה אשר הוא לא נושא במחירן, יהיה אשר יהיה.

יישום גישה זו יסייע להפחתת המתחים החברתיים בישראל וייצור מנגנון הוגן ושקוף להערכת זכויות וחובות אזרחיות. ההצעה אינה מכוונת לפגוע בחירויות הפרט או להפלות בין קהילות שונות, להפך יש בכוחה להבטיח צדק, תוך שהיא מאפשרת כל אדם ואדם לבחור את דרכו באופן חופשי תוך שהוא מודע למשמעויות בחירתו.

ברוח הרפובליקנית, מן הראוי שכלל האזרחים יהיו שותפים פעילים ואחראים בקיום המדינה ובפיתוחה, תוך כיבוד רב תרבותי והכרה בחופש הבחירה האישי, המוסרי והדתי של כל אדם. זוהי התשתית לצדק אזרחי, לסולידריות חברתית ולקיום ראוי של המדינה והחברה בישראל.