מחשבות בעקבות רומאן הביכורים של אלחנן ניר.


פעם נהוג היה לומר כי לימין יש שלושה אנשי רוח: אורי, צבי וגרינברג. מגמת שידוד הערכים והתחלפות האליטות בחברה הישראלית, שהפכה לנושא מר

כזי בשנים האחרונות, איננה רק סוגיה פוליטית, אלא בעיקרה שינוי מגמות עמוק בחברה הישראלית. ההזדהות הפוליטית של ביאליק, אצ"ג הצעיר, אלתרמן, עגנון, ושמיר צמחה בחוגים חברתיים שנבעו מהשמאל הישראלי, אולם הגותם התאפיינה בנטילת חלק בבניית אומה. הזהות היהודית-ציונית של הגותם קרובה מאוד לעולמו הרעיוני-רוחני של מה שהפך ברבות השנים לימין.

בשונה מהם, המשוררים והסופרים הקנונים שקמו בדור שאחריהם התנכרו במידת-מה לעיסוק בבניית אומה. היצירות שלהם התאפיינו בניכור למורשת התרבותית שאפיינה את ענקי הדור שקדם להם. את ההתמסרות לרעיון בניית האומה, החליפה ביקורת נוקבת על הרעיון הלאומי העברי. מגוון יצירות חשובות קידמו דה-קונסטרוקציה פוסט-מודרנית של הזהות הקולקטיבית הלאומית.

אולם כידוע, אווירה תרבותית נוהגת להשתנות ברבות הימים, וכנגד כל תזה עולה וצומחת אנטי תזה. הדור החדש של אנשי הרוח הישראליים נמשך לשני מקומות הופכיים, מחד גיסא יש המבקשים להחריף עוד ועוד את הביקורת על מדינת ישראל, אלו נוטים לייצר תרבות אסקפיסטית או לחלופין תרבות פוליטית בוטה המבקשת להגחיך ולפורר אתוסים, ומאידך גיסא צומח ועולה דור חדש, של משוררים, סופרים והוגים המבקשים להציג את עולמם הרוחני שהוא במפורש ובמובהק שוב, יהודי וציוני. גם אם אין מדובר בתרבות הזועקת פוליטיקה, אלא מציגה בפשטות את עולמה הפנימי. הרי שכאן כוחה מתגלה. היא לא נזקקת למהלכים גדולים, אלא מציגה את החיים, על הכאבים וחוסר השלמות שבהם, וללא התיימרות להציג ולייצג אידיאה גדולה. עצם הנוכחות של יצירה שכזו במרחב, היא היא סוד כוחה. זו יצירה טובה מדי להתעלמות, חזקה מדי לשתיקה, היא האליטה שעולה, היא שידוד הערכים, היא קיימת במרחב בפשטות, והיא תוליד מתוכה את היצירות הקנוניות של הדור הזה. דוגמא לכך היא יצירתו של אלחנן ניר.


ספרו החדש אל אלחנן ניר (36) "רק שנינו", הוא ספר הפרוזה הראשון של ניר. ניר, הנשוי לבתו של הרב בני אלון ז"ל, הוא בוגר ישיבת "מרכז הרב", ר"מ מזה 13 שנים בישיבת "שיח יצחק" ובישיבות נוספות, ערך מכתביו של הרב שג"ר, פרסם שני ספרי הגות (אם רץ לבך - רוח וקודש בחיי היום-יום; יהודי בלילה – מסע בחלומות ר' נחמן מברסלב), ייסד את מדור הספרות של "מקור ראשון", וכיום הוא עורך את מוסף "שבת" – לתורה, ספרות, הגות ואמנות של העיתון.


בקרב הציבור האינטלקטואלי הוא זכה לתשומת לב, ופרץ מעבר למעגלי ההכרה של הציונות הדתית, במיוחד בזכות ספרי השירה שפרסם שקיבלו שורה של פרסים יוקרתיים ובהם פרס ראש הממשלה, פרס קוגל ופרס רמת גן. כוחו עז המבע של ניר כמשורר חדשני ומקורי, ניכר גם בספרו החדש, "רק שנינו" שראה אור לאחרונה בהוצאת "הספרייה החדשה", ובעריכת פרופ' מנחם פרי, ואף זכה במלגת פוזן היוקרתית. שליטתו הווירטואוזית במכמני העברית ובעומק ובדיוק החוויה האנושית הפיקו יצירה יוצאת דופן באיכותה.


הספר לא ארוך, ומסב קריאה מענגת, כזו הדורשת להאט את הקצב, כי חבל על כל משמעות שתאבד, על כל משחק מילים שלא יזכה לקבל מהקורא את תשומת הלב הראויה. פרוזה אמרנו, אך במידה רבה זהו ספר שירה המתאפיין בכתיבה מדויקת מאוד, כזו שמזכירה במידה רבה את כתיבתה של שולמית הראבן. המקצב הפנימי המובהק משקף את רוחו העגומה של הסיפור, ומחייב את הקורא להתמודד עם קריאה אנטי-אסקפיסטית של החיים, על המאכזב והמתסכל, כמו גם המאתגר, שבהם.


העלילה עצמה עוסקת ביונתן להבי, שוויתר, בדומה לאביו על עתידו התורני המבטיח והמיר אותו באהבתו הצנועה לאליסה. יונתן מנסה לאורך הספר לגבור על חרדותיו ולכונן זוגיות נורמטיבית עם אשתו הצעירה. אולם על ה"רק שנינו" שלו עם אליסה, מאיימים אמו, ושני אחיו. עידו, אחיו הצעיר שנפטר, ומיכה שחולה לכאורה במחלת נפש. נראה כי חייו של יונתן, הם שיכפול גנטי של בריחות וכישלונות. יונתן מאכזב את עצמו ומחמיץ את ציפיות הסובבים אותו, כך שדה-פקטו שום "רק שנינו" אינו מתאפשר בספר. כל צמד מאויָם בו על-ידי מישהו אחד, או על-ידי ההתכנסות מבוהלת פנימה של מי שפוחד מהתמודדות.


אולם למרות שסיפור מעין זה עשוי גם להיות אוניברסלי, הרי שהוא לא רק כזה. אוסף השמות, הרחובות, ועולם הדימויים העשיר, מספקים רובד נוסף של משמעות עבור הקורא, וכן משקפים את עולמו המסוכסך של הכותב. שכן האתגר הגדול של יונתן, הוא במידה רבה אתגרו של ניר עצמו: האם חיילו לאוריתא, או שמא לספרות ושירה? האם אדם מאמין צריך להשקיע את כל כוחו ומרצו בבניית עולם התורה או שמא גם בעולם התרבות? ומה המחיר שהוא משלם על עיסוקו זה? "רק שנינו" הוא סיפור על העיסוק של הציונות הדתית ביצירה עצמה. על מקומה של התרבות באליטה העולה. זוהי כתיבה ארס-פואטית, שמסקנתה קשה ומאכזבת. אפשר, אומר לנו ניר, אבל המחיר הוא כואב. נגזר עליה להיות בשוליים. שכן המרכז הדתי והרבני אינו מוכן להצדיק את העיסוק באומנות אפריורית. וניר, ובצדק, מתקומם.


הוא מתקומם על כך שהעיסוק היהודי הלגיטימי מאז חורבן הבית הוא רק "בד' אמות של הלכה". אלו הם ה"פטישים עליך, יונתן. יש רגע שבו כל הפחדים השחורים, השותקים, שאתה יודע שאורבים לך בכל רגע, פורצים החוצה, עורקים שורות-שורות מן המחסנים המאובקים החורקים, מכריזים בקול בטוח על התקוממות מאורגנת ומאיימים לקבור אותך תחתם".

את העיסוק הביוגרפי ערס-פואטי מסתיר ניר באמצעות שימוש ברשימת שמות מגושמת במכוון, שכלל איננה מסתירה, אלא רומזת בבוטות, לכל מי שמכיר אפילו מעט את שדה המשמעות, כי בארות היא מעלה מכמש בה גדל, ה"כפר" - "שהרים על נס את התמהיל והאיזון הדתיים-חילוניים, את פירוז המגזריות ואת כולנו-יהודים-ואין-יותר-דתיים-ואין-יותר-חילונים" הוא כפר אדומים, שישיבת ירקעם, עם הבדואים והאגם, היא ישיבת ירוחם, שהישיבה בכניסה לירושלים היא ישיבת "מרכז הרב" וכן הלאה.


רובד נוסף של משמעות גלויה-נסתרת מצוי בבחירת השמות ומשמעותם, זאת לנוכח קורות החיים שלהם לאורך הספר. הבחירה לעצב את שמות הגיבורים המרכזיים כעידו, האח הצעיר והמת, שנפטר בזמן שייצג את אידאל לימוד התורה, לבין יונתן, האח החי שחטאו הוא שוויתר על לימוד התורה, ושכתוצאה מכך מת מוות רוחני, מהדהדת מדרש אודות מערכת היחסים שבין עדו ויונתן. חז"ל מזהים את איש האלהים מספר מלכים כעידו הנביא, הנשלח למלך ירבעם להוכיח אותו על העבודה הזרה (תרבות?) שהכניס לממלכת ישראל. במדרש יונתן מופיע כנביא שקר, שנקשר לעידו נביא האמת, אך הביא למותו של הנביא. ירבעם מלך ישראל, לא קיבל את תוכחת עידו, ועל כך נענש בכך שבנו אביה מת בחייו. ירבעם בהקשר זה, הוא אבי המשפחה, הנקרא ב"רק שנינו" בסרקזם קורץ "עמנואל", הוא, האופטיקאי שאיננו רואה את הסובבים אותו, שוויתר אף הוא על הרבנות, עקר מההתנחלות, הוריד את הזקן, עבר לשכונה בורגנית בירושלים, ונענש במות בנו.

עומס הציפיות שמונח על כתפיו השבריריות של יונתן, הוא עומס הציפיות שהרג את עידו. הספרות והשירה, הם גם הבולען הבולע את צפיות תלמוד התורה, אך ממש באותה השעה הם הם המרחב האותנטי המאפשר לבקש את ריבונו של עולם, לא רק מתוך ד' אמות ההלכה, כפי שמסביר עמוס - שחצה את חייו של יונתן לשניים, העניק להם משמעות, ופתח בפניו את עולם היצירה של המוזיקה - "המוזיקה היא כנראה התרופה היחידה לבדידות", וכן את עולמם של פנחס שדה, הרמן הסה ואוספנסקי.


המוות בחיבורו של ניר, הוא החיבור של הנשמה עם אלוהים. זה חיבור שאפשר להשיגו בחיים רק באמצעות השירה והאמנות, אך הם סותרים את הופעת ההלכה בדורנו, ואת ציפיות הקהילה. זו הסתירה המובנת לכל אורכו של הסיפור.


ניר מתכתב לאורך "רק שנינו" עם רבדים שונים של סיפורים שונים. סיפורים שחושפים את מאבקו של היוצר לעולם שיש בו מקום לתקווה דווקא מתוך כאב היצירה. כך למשל דמותה של אליסה, אשתו של יונתן, מתכתבת עם אליס בארץ הפלאות, דרך אגם הדמעות, ומשמעות החתונה עם השיגעון המתפרץ לחייה. פעמים יצירתו של עגנון עולה ב"רק שנינו", כך למשל מוקירי הסיפור "פת שלימה", יזהו את הניסיון לאתר וריד על מנת להילחם בסרטן, הוא השטן, עם מאמצו של האח סעיד, המתמחה במציאת ורידים לאתר וריד נכון, מאמץ "שכלול ארבע דקירות שווא... שגם את שמו אסור לומר".


התפיסה הפוליטית של ניר מתגלה אף היא כיותר מפמפלט משחזר סיסמאות, לא רק בכך שמי שמוצא את "הוריד הגואל" הוא דווקא סעיד, ולא רק בעיצוב האח ה"משוגע" מיכה, כמי שלא מסוגל להתגייס לצבא, אבל מגויס לתפילה ולגאולה, וקרוי דווקא על שם הנביא מתקוע – הוא, כמובן הרב מנחם פרומן ז"ל, המנסה בפתטיות מכמירת לב, להביא גאולה באמצעות תפילה בין-דתית, אלא גם בביקורת הנוקבת על היישוב ממנו צמח, כנגד מי שסובל מרפיון אמונה לאחר חורבן גוש קטיף. שכן - היה כן היתה.


מלבד רבדי הקריאה, ולמרות פשטות העלילה, בפרקים האחרונים הספר לופת את הקורא בקריאה עוצרת נשימה. יונתן, גיבור הספר, נכשל בניסיון לרצות את כולם. הוא נכחד. כל צמד זוגות נרמס, ואפילו לבד, עם עצמו, הוא לא נותר. יונתן הופך לגוף ללא נשמה. הוא הופך לעובר מת. הוא מגשים את חלום אימו, לומד תורה וחוזר אל הרחם, ודווקא אחיו ה"משוגע", המבקש להוציא אותו מהישיבה אליה נמלט הוא המבקש להחזירו לחיים. אולם החזרה לעולם, הלידה, התיקון, שמשמעותו הפרדוקסלית לפי המדרש היא דווקא שכיחת כל התורה - משתקת אותו.

יונתן, ואיתו ניר, מספרים לנו, כי העולם שמחוץ לרחם, העולם של המבוגרים, העולם שבה המציאות קיימת, והאישיות נדרשת לעמוד על שלה, הוא העולם שבו התורה טרם נגאלה בעצמה. כיום האופציה הדיכוטומית מולידה שיתוק ולתוך השיתוק הזה הספר מישיר מבט בצורה כנה ואמיצה.

פוסטים אחרונים

הצג הכול