שישים שנה להופעת גיליון האומה הן הזדמנות ברוכה לתת דין וחשבון אידיאולוגי על פעולתה של התנועה הלאומית בארץ ישראל.
הויכוחים בין הימין לשמאל נשאו צורות שונות לאורך השנים, האידיאולוגיה נחלשה, ומפעלים מפוארים שנשאו בעבר אופי אידיאי מובהק הפכו ברבות השנים לויכוחים על שררה, אינטרסים אישיים, כסף, כוח וכבוד. במאמר זה אני מבקש לחרוג מעבר למה שלמדנו בשיעורי ההיסטוריה. נהוג ללמד שבראשית הציונות היו מספר זרמים: ציונות רוחנית, ציונות מעשית, ציונות מדינית, ציונות סינתטית, ציונות רוויזיוניסטית וכן הלאה. מה שהמאמר מבקש להציג הוא את הקונטקסט הרעיוני שעמד מאחורי תנועות אלו, ולהבחין בין אסטרטגית הפעולה שבחרו התנועות, לבין התוכן הרעיוני של התנועות השונות שהפכו ברבות הימים לימין ולשמאל הישראלי.
טענתי היא שלמרות הדקדנס הפושה בפוליטיקה הישראלית, אפשר וצריך להתעלות מעל ההתרחשות היום-יומית ולהסתכל ממעוף הציבור על תפיסות היסוד שעומדות בתשתית הלכי המחשבה העקרוניים, ובמידה רבה הם אלו שמעצבים את ההצלחות והכישלונות של המחנה הלאומי מאז ימיו של הרצל.
בשביל להבין את תיאוריות הפעולה שעמדו מאחורי התנועות הציונות בסוף המאה ה-19, עלינו לעיין במגמות המרכזיות שחצו את עולם הפילוסופיה באותה התקופה. נהוג לאפיין שתי תנועות רעיוניות: מצד אחד המחנה המטריאליסטי מבית המדרש של מרקס ואנגלס, ומהצד שני המחנה האידיאליסטי מבית המדרש של הגל, וובר ואחרים. שתי התנועות הללו לא נותרו כידוע רק באקדמיה, אלא עיצבו את הפוליטיקה והשפיעו על הלכי רוח ציבוריים בצורה רחבה ועמוקה. למעשה הרעיונות המטריאליסטים והאידיאליסטים מצויים כתשתית של הזרמים השונים בתוך התנועה הציונית.
**
כל הזרמים בציונות שאפו להקים מדינה יהודית בארץ ישראל. הוויכוח בין הזרמים נסוב, בין השאר, על הדרך להשגת מטרה זו.
הזרמים השמאליים, של הציונות המעשית, היו נאמנים לתיאוריה המרקסיסטית וטענו שהוויה קובעת את התודעה. במילים אחרות, אם נקבע עובדות בשטח, אז תיווצר תודעה של מדינה יהודית. ומכאן הדרך למימוש הציונות היא על ידי יישוב הארץ. לכן המאמץ העיקרי התמקד בעליה, גאולת קרקעות, הקמת יישובים ומפעלים. כך למשל בעלייה הראשונה קבוצת ביל"ו ("בית יעקב לכו ונלכה") ייסדו מושבות הקימו משקים חקלאים, והיוו מוקד של השראה ליהודים רבים. "הדרך היא ציונה ! ציונה ! ציונה! לארץ אבותינו, ארץ ישראל" פנו אל הנוער היהודי מעל דפי המליץ. זו היתה הגישה של מוהליבר, לילינבלום, פינסקר ואחרים שהקימו את תנועת "חובבי ציון", ובהמשך לגישה זו טבע גם טרמפלדור את אמירתו הנודעת: "במקום שבו עוברת המחרשה, שם יהיה הגבול". יהושע חנקין, גואל הקרקעות הנדוע, שרכש למעלה מ 600,000 אלף דונם של קרקעות אמר: "משאת-נפשי היתה תמיד גאולת כל הארץ בזמן הכי קצר וחתרתי בכל רמ"ח אברי להפוך עוד בימי חיי את החלום הזה לעובדה מוחשית. לפיכך לא היתי מרוצה אף פעם ולא אמרתי מעולם דיינו". חשוב לציין: חובבי ציון, הביל"ו והמנהיגים הציונים הללו, לא היו מרקסיסטים מבחינת היעד הפוליטי שלהם, אבל השתמשו במתודה והנחת יסוד מטריאליסטית בשביל לקדם את רעיון הקמת המדינה היהודית.
בהמשך לפעולות הרואיות אלו, אנשי העליה השנייה התמקדו גם ב"כיבוש העבודה" ו"כיבוש השמירה" מידי הערבים. וכך הוקמו תנועות מפוארות כדוגמת תנועת החלוץ, השומר הקיבוצים אלו ביקשו להקים חברת מופת אשר מתבססת על גאולת הקרקע ועבודת האדמה.
במבט-על המאמץ היה לקבוע עובדות בלתי הפיכות בשטח, כאלה שיכריחו את האומות כולן להכיר בכך שארץ ישראל שייכת לעם ישראל. ואכן, קשה שלא להתגעגע בערגה לשמאל של פעם – זה שדגל בעליה, גאולת קרקעות, הקמת יישובים, כיבוש העבודה, וכיבוש השמירה.
אל מול גישה זו, המכונה ציונות מעשית, עמדה הציונות המדינית. הטענה הפילוסופית שהציונות המדינית נשענה עליה גרסה שהתודעה קובעת את הוויה. כלומר, בניגוד לציונות המעשית הטיעון של הציונות המדינית היה כי הדרך להקמת מדינה הוא לא על ידי קביעת עובדות בשטח, אלא על ידי פעולה מדינית. אם העמים יסכימו לכך שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, אזי תוקם מדינה יהודית. כהשלמה לכך, הדגש של הציונות המדינית היה על כינון לאום מודע ומחויב. שכן ללא גב תודעתי של אומה פוליטית מחויבות לקחת את גורלה בידיה לא יהיה ניתן להצליח במשימה ההיסטורית. רק תודעה לאומית ברורה, תיצור גם בתודעתן של האומות את ההכרה בזכות היהודים לבית לאומי בארץ ישראל.
מי שהוביל את הציונות המדינית היה הרצל. למעשה הרצל סבר כי יש להשיג הכרה בינ"ל ומשפטית לזכויות העם יהודי על ארץ ישראל, עוד לפני ההתיישבות בפועל. לכן ביקש הרצל לפנות לקיסר הגרמני וליהלם השני, ב 1896 על-מנת שזה ישפיע על הסולטן העות'מני שיסכים להחכיר תמורת כסף את ארץ ישראל ליהודים. משם נסע הרצל למסע בינ"ל לתורכיה, סופיה, לונדון ופריז להשגת הסכמה בינ"ל להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. את הכישלונות שלו הסביר בשאלת הייצוג. הרצל נתפס כאדם שלא מייצג אף גוף הסכמי. ולכן ייסד כידוע ב 1897 את הקונגרס הציוני הראשון, זאת מתוך מטרה לאחד את כל הכוחות הציונים, לגבש את התודעה הלאומית, ולייצר נציגות פורמלית שבשמה יוכל לשאת ולתת עם מנהיגי העולם על הקמת מדינה יהודית. ואכן הרצל המשיך במגעים נפגש עם קיסר גרמניה, בכירים בממשלה הרוסית, ניהל מו"מ מפרך עם השלטון העות'מני, נפגש עם שר החוץ הבריטי, עם האפיפיור ואף עם מלך איטליה.
לאחר מותו של הרצל, התנועה הציונית ניסתה כידוע לשלב בין שתי המגמות הפילוסופית השונות הללו – דרך הציונות הסינתטית (סינתזה – שילוב), טענתו של וויצמן היתה פשוטה: התודעה והוויה משפיעות האחת על השניה בצורה הדדית – כלומר, העובדות הנוצרות בארץ ישראל יגדילו את הסיכוי להשגת הישגים דיפלומטיים ואילו ההישגים הדיפלומטיים יקלו על פיתוח פעולות התיישבות.
אולם למרות התיאוריה, הלכה למעשה, וייצמן נטה לכיוון הציונות המעשית, וכיו"ר ההסתדרות הציונית דגל בקו רופס, עד כדי כך שחשש להצהיר בריש גלי כי מטרת הציונות היא הקמת מדינה יהודית. זהו הרקע להקמת הציונות הרוויזיוניסטית מבית המדרש של ז'בוטינסקי.
ה"רוויזיה" אותה ביקש ז'בוטינסקי לקדם, נגעה למספר תחומים – אבל בראשם התחום המדיני. הציונות הרוויזיוניסטית דגלה בקימום התודעה הלאומית, ובמאבק מדיני. ז'בוטינסקי דרש להצהיר בגלוי כי מטרת הציונות היא יצירת רוב יהודי והקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. במובן חשוב זה ז'בוטינסקי המשיך את דרכו הקלאסית של הרצל.
לכן, אליבא ז'בוטנסקי הגנה על ההתיישבות היהודית היא פונקציה של אפשרות טכנית, ולא עיקרון דוגמטי. העיקרן הוא תודעה לאומית ודרישה בלתי מתפשרת להקמת מדינה יהודית.
דוגמא לעמדה זו של ז'בוטניסקי ניתן לראות בהשקפתו ביחס לתל-חי. ב- 1919 במסגרת הסכם סייקס-פיקו פינו הבריטים את האזור שמצפון לאגם החולה, אולם הצרפתים לא אכפו את ריבונותם, והאזור הפך לשטח הפקר. ארבעת היישובים העבריים בגליל העליון היו נתונים לסכנה מתמדת בשל פשיטות הערבים. נאמנים להשקפת הציונות המעשית, המוסדות הציוניים ביקשו להגן על הישובים בכל מחיר: ברל כצנלסון, יצחק טבנקין ודוד בן גוריון טענתו שאין לנטוש שום נקודת ייישוב בשום מקרה. היה זה דווקא ז'בוטינסקי שטען שנוכח הנסיבות הלוגיסטיות אין למגינים סיכוי לשרוד, ולפיכך הציע פינוי. אולם לאחר שנפל הפור, היה ז'בוטינסקי שותף עמוק להערכת מסירות הנפש של המתיישבים, וראה בה מופת לכינון לגיבוש תודעה לאומית, ולכן הקים את תנועת בית"ר על שמו של יוסף טרומפלדור.
**
ויכוחים אלו מראשית הציונות דעכו ברבות השנים, לבשו ופשטו צורה, והופיעו שוב לאחר מלחמת ששת הימים. מרחבי הארץ אליה שבנו, עוררו שוב את המחלוקת בין ימין לשמאל, אבל הפעם, תוך שנים ספורות חלקים מהשמאל החל להתנכר לחלום הציוני, וראה בישיבתנו בארץ ישראל כיבוש לא לגיטימי.
המאבק, שהתחיל כמאבק על שטחי יש"ע הביא להיפוך היוצרות הפילוסופיות. (אכמ"ל מה גרם להיפוך הרעיוני). לפתע הימין החל לחשוב במונחים פילוסופים צורניים שאפיינו את השמאל, ואילו השמאל החל לחשוב במונחים צורניים שאפיינו את הימין.
הימין שרצה שחבלי המולדת יהפכו לחלק חוקי של מדינת ישראל טען – אחרי המעשים נמשכים הלבבות, אחרי הוויה נמשכת התודעה. הדרך להפיכת יש"ע למדינת ישראל היא על ידי קביעת עובדות בשטח, עוד ישוב ועוד האחזות, עוד כביש ועוד מרכז מסחרי, עוד דונם ועוד עז.
באופן אבסורדי מבחינה צורנית, היה זה דווקא השמאל שמצידו נטש את התיאוריה המרקסיסטית והחל לממש את האידאה מבית המדרש של הגל. את מירב כוחות הנפש הוא השקיע בהשתלטות של הגורמים היותר קיצונים על מוקדי התודעה. כך נפלו לידיו התקשורת, האקדמיה, מערכת המשפט והתרבות. השמאל עבר מבחינה תוכנית, המרה רדיקלית. אט אט הוא נטש את הרעיון הציוני. כך בעוד הימין חשב שהוא ישנה את המציאות עם עוד ישוב או שניים, השמאל מבקש באמצעות שליטה במוקדי עיצוב התודעה לשנות את "תוכנת ההפעלה" הציונית של המדינה.
**
דוגמא להתנגשות דפוסי המחשבה האלה באה לידי ביטוי בתוכנית ההתנתקות. מצד אחד השמאל התייחס לגוש קטיף כאל שטח כבוש, ומצד שני הימין חשב שהכלבים נובחים, אבל השיירה עוברת. בקיץ 2005 שתי התנועות הפילוסופיות הגדולות הללו התנגשו באדמת גוש קטיף. הימין האידיאולוגי מבית המדרש של מועצת יש"ע חשב שהוא קובע עובדות בשטח. בגוש קטיף היו לא פחות מ- 22 ישובים. בהם למעלה מ 8,500 בני אדם, להם היסטוריה של כ-30 שנות התיישבות. מאידך השמאל קידם בצורה שיטתית את התודעה לפיה אנחנו כובשים את עזה. התודעה ניצחה את הוויה.
במילים אחרות, ההתנתקות האמיתית מגוש קטיף לא התרחשה בקיץ תשס"ה, אלא ב-16.2.2005 עת החליטה כנסת ישראל ברוב של 59 תומכים מול 40 מתנגדים להעביר את תוכנית ההתנתקות.
מנקודת מבט של הציונות המדינית, כלומר כאשר מניחים שהתודעה קובעת את ההוויה, המועד הפיזי לגירוש יהודי גוש קטיף פחות רלוונטי. הההצבעה בכנסת מבטאת את התודעה השבורה. את ניצחון השמאל (כאשר הוא משתמש במתודות ששבעבר שימשו את הימין) על הימין (כאשר הוא משתמש במתודות של השמאל), במילים אחרות, השמאל ניצח את הימין משום שהוא השתמש בכלים שלו. שיטת המאבק שלו, והניצחון שלו מבטאים את ניצחון התודעה (הרוח) על החומר.
**
כשנה לאחר ההתנתקות, נקראתי למילואים למלחמת לבנון השניה. מיד לאחריה הקמתי את תנועת "אם תרצו". בחרנו את השם "אם תרצו" בדיוק משום שרצינו לחזור לדרכה של הציונות המדינית. חברי ואני הבנו שהאתגר המרכזי של הציונות בימנו הוא אתגר של רצון. ללא אמונה בצדקת הדרך, עמנו עלול לסגת מחפירות חייו.
כאשר פנינו לשותפים פוטנציאלים לדרך מתוך מטרה לרתום אותם להקמת תנועה שתפעל לחיזוק ערכי הציונות בחברה הישראלית, להתחדשות השיח ההגות והאידיאולוגיה, תוך מאבק בתופעת הפוסט-ציונות, רוב הימנים שפניתי אליהם בכלל לא הבינו מה מטרת התנועה. זה השיח שפחות או יותר התנהל עם כל גוף או תורם ימני שפנינו אליו:
שותף ימני: אתם הולכים להקים התנחלות? מאחז? לקנות קרקעות?
תשובה: לא, אנחנו הולכים להאבק על התודעה.
שותף ימני: לא הבנתי.
לו רק רציתי היה לי יותר קל לגייס משאבים למעלה גרה ד', לבניית בית כנסת או מקווה, מאשר למאבק בקרן החדשה לישראל, או לתת מלגה לסטודנטים ימנים מוכשרים, או להקמת הוצאת ספרים לאומית.
באותם הימים מצאנו את עצמו חבורה של עשרה סטודנטים צעירים ונחושים, עוד לפני עידן הפייסבוק והטוויטר, ובלי ישראל שלי, ובלי רגבים, לבד מול: שלום עכשיו, שוברים שתיקה, עדאללה, מחסום ווטש, הקרן החדשה לישראל, רבנים למען זכויות אדם, יש דין, הועד הציבורי נגד עינויים, רופאים לזכויות אדם, בצלם, המוקד להגנת הפרט, וכמעט כל הסגל האקדמי. מיותר לציין שהניסיון לחדור את חומת התקשורת הישראלי נדון לכישלון מראש.
**
התהליכים שעברו על השמאל הישראלי שינו באופן עמוק את מהותו. הוא עדין פועל בהתאם למתודה ההגילינאית לפיה התודעה קובעת את הוויה (וראו למשל את המאבק המוצלח של מירב מיכאלי על השפה העברית). אולם חזית המאבק השתנה. חלקים גדולים של השמאל, דה-פקטו נטשו את החזון הציוני. השמאל לא היסס להקים ברית פוליטית עם מפלגות ערביות, והוא פועל בצורה נחושה לקידום מדיניות שהמשמעות שלה היא ביטול מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. תהליכי ההקצנה הרדיקלית שעוברים על השמאל, משפיעים בתורם כמובן על הימין. הקורא בוודאי שם לב לכך שבמהלך מאמר זה עברתי חליפות בין המושגים ימין למושג ציוני, לא עשיתי זאת בטעות, ואף לא בשמחה. יהוד הגליל הפך לרעיון גזעני בשמאל הישראלי, לימוד יהדות בבית ספר הפך להדתה, נטיעת עצים לנישול בדואים, יום העצמאות ליום הנכבה, מדיניות הגירה הפכה לפאשיזם, ואהבת צה"ל לחגיגת מילטריזם מגונה. הרדוקציה בין הימין לבין הציונות היא טרגדיה. לא עילה לחגיגה. והיא נובעת מנטישת הציונות על ידי השמאל הישראלי.
המלחמה השתנה. ויש סכנה אמיתית שהטרגדיה תגדל עשרת מונים. המאבק של השמאל כיום, הוא לא על עתיד יהודה ושומרון, אלא הוא כופר בזכותם של יהודים להגדרה עצמית פוליטית. כל מאמץ של צה"ל להגן על חיי יהודים נתקל בעלילות דם כאילו אנו פושעי מלחמה, גורמים מתוך מפלגת העבודה פנו לפרלמנט הבריטי על מנת לקדם חרם על ישראל, עיתון הארץ ממתג את מדינת ישראל כמדינת אפרטהייד, וחדשות לבקרים עמותות שמאל עותרות לבג"ץ וזה משתף איתם פעולה במאמצעים מאורגנים לגרום לכך שהמדינה לא תשרת את האינטרסים הלאומיים של העם היהודי, בין עם מדובר במדיניות הגירה, ובין אם מדובר במדיניות ביטחון. בשם עילת המידתיות והסבירות, שוב ושוב ההפיכה השיפוטית נוטלת מהאזרח את היכולת לעצב את גורלו הפוליטית באמצעות נציגיו ברשות המחוקקת.
הסכנה אם כן, היא שנוצרת בימים אלו תודעה לפיה מדינת לאום ליהודים היא דבר לא לגיטימי. וכפי שאנו למדים מניסיון העבר, התודעה מנצחת בטווח הארוך את ההוויה. הביטו בדאבון הלב, על הישגים מרשימים כל כך של השמאל הקיצוני.
הגיע השעה שהימין ישכיל לחזור להנחות היסוד הפילוסופיות שלו עצמו. אקדמיה ציונית, תרבות לאומית, מערכת משפט שמקדמת את האינטרסים של העם היהודי, תקשורת מעמיקה שאוהבת את ארצה, הוצאות ספרים שמרניות, עיתונים אתרי אינטרנט שמחויבות לאתוס עיתונאי בסיס, סרטים על גיבורי ישראל, , כל אלו חשובים להצלחת המפעל הציוני יותר מחומר, מכיוון שהם בונים את התשתית הרעיונית של הלאום. כפי שאנו רואים, גם המטוס הכי טוב עולם, לא עוזר, אם אין לנו אמונה בצדקת הדרך, ובמקום לחסל את האויב, אנו מעדיפים לנקוט "בהקש בגג". האדם שבטנק ינצח, רק אם הוא לא יפחד מהמשפטן, שיאשים אותו בפשע מלחמה, ורק אם החברה תוקיר אותו על המוכנות לסכן את חייו. אנו זקוקים לתודעה לאומית. משום שבסופו של חשבון, כוחנו ועוצמתנו לא נקבעים על פי מספר כלי הנשק שיש לנו, ולא על פי התל"ג, אלא באמונה של בני העם בחזון משותף.
ד"ר רונן שובל, ראש מכון ארגמן, קרן תקווה