"אנו חלוקים בדעותינו מימין ומשמאל. יש לנו ויכוחים על דרך ועל מטרה. אני מאמין שאין לנו ויכוח בנושא אחד: שלמותה של ירושלים והמשך כינונה וביסוסה כבירתה של מדינת ישראל. אמרתי אתמול ואחזור על כך היום: אין שתי ירושלים. יש רק ירושלים אחת. מבחינתנו, ירושלים אינה נושא לפשרה. ירושלים היתה שלנו, תהיה שלנו, היא שלנו, וכך תהיה לעולמי-עד."
רה"מ יצחק רבין, יום ירושלים, 1995.
סוגיית אחדותה או חלוקתה של ירושלים עומדת בשנים האחרונות במרכז השיח הציבורי-פוליטי בישראל.
למרות שירושלים היא הסמל המובהק ביותר לרעיון שיבת ציון ומייצגת בעצמה אתהאתוס המבטא שאיפות בנות אלפישנים של העם היהודי לשוב למולדתו ולכונן בה חיים עצמאיים וריבוניים. ולמרות שכשהתפללו מיליוני היהודים אל כיוון עיר קודש זו תפילותיהם לא כוונו למרכז ירושלים של ימינו. לא לאצטדיון טדי, וגם לא לקניון מלחה כי אם אל הר הבית והכותל המערבי. הר הזיתים ועיר דוד, זאת אומרתאל ירושלים היהודית-היסטורית.
חשיבות ירושלים לעם היהודי ומחויבותו החד משמעית שלא לשכוח אותה ידועות ובלתי ניתנות לערעור. ירושלים היא המקום בו התעצבה דמותו וזהותו של עם ישראל. ירושלים היאהעבר הרחוק של העם היהודי, ההווה של העם היהודי ועתידו תלוי בה. היא המקום בשמו שבנו לציון לאחר קרוב לאלפיים שנים והיא העומדת בבסיס תביעתנו לזכות על ארץ ישראל.זו ירושלים ואין בילתה.
תחזרו לפולין קולוניאלסטים
מבחינת הערבים שיקולים מאין אלו יכולים להיזרק לפח הזבל של ההיסטוריה. התעמולה הפלסטינית שואפת למתג את התנועה הציונית כתנועהקולוניאליסטית. על פי טענה שקרית זו היהודים פלשו לארץ שאינה שלהם, גירשו ונישלו את ילידי הארץ והקימו בה קולוניה מערבית. לשם הוכחת טיעו זה בדיוק, מתעקשים מנהיגי הפלסטינים לא לוותר במשא ומתן דווקא בנקודת ירושלים. הם מסרבים לפשרה סמלית בנושא, ומתעקשים על נסיגה ישראלית מוחלטת לקווים שלפני מלחמת ששת הימים כך שהעם היהודי יאבד שוב את ירושלים היהודית-היסטורית. הפעם בהסכמתו שלו.
דרישה פלסטינית זולנסיגה ישראלית מוחלטת מנכסיה הערכיים בירושלים אינה מקרית. ונראה כי מנהיגי הלאומיות הפלסטינית מבינים את מה שרבים בישראל שכחו. שויתור רוחני-מוסרי על זכות זו, הרסני לציונות ולקיום היהודי עשרות מונים מכישלון פיזי או צבאי.זאת משום שבלי ירושלים נשמט הבסיס המוסרי של הציונות והתנועה הלאומית היהודית הופכת באמת לתנועה קולוניאליסטית. שכן ירושלים היא הופכת את הציונות למפעל שיבת ציון, ובלעדיה ההצדקה שלנו לישיבתנו בארץ איננה קיימת.
אמנם, מדינת ישראל התקיימה 19 שנים כשירושלים שסועה, אולם היא לא ויתרה לרגע אחד על זכותו של העם היהודי על ירושלים, אלא נכשלה ולא הצליחה לממשה. ויתור על ירושלים כיום, הוא חתימה על תעודת הפטירה של הציונות.
את הסכמתם לחלוקת ירושלים מנמקים תומכיה בשיקולים דמוגרפיים, או בחלום היקר על השלום. אלא שלא ניתן לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה. אם על לב מולדתנו נהיה מוכנים לוותר כי קשה, לבסוף נוותר גם על על כל השאר. ויתור על ירושלים בד בבד עם התעקשות על גוש דן אינו מבוסס על מוסר וצדק כי אם על מקריות. קיום שכזה יהפוך אותנו באמת למה שהפלסטינים טוענים שהננו – קולוניאליסטים. ועם קולוניאליסטים אין סיבה לעשות שלום, צריך לשאוף לגרש אותם.
זהירות תהום!
מאז אוסלו התקרבה מדינת ישראל פעמיים לנקודה שעלולה להמיט חורבן על המשך המפעל הציוני. בקמפ-דייויד בשנת 2000 ובמגעים שניהלו אהוד אולמרט וציפי לבני עם אבו-מאזן ואבו-עלא שנת 2008. אז הגיע העם היהודי קרוב למדי לקו שבר שעלול היה לפרום את החוט העדין האורג את יסודות הציונות.
פעם נוספת בתולדותינו הפכה ירושלים לנקודת המבחן של אמונתנו בצדקת הדרך, לאבן הבוחן. הסכמתם של שני ראשי ממשלה בישראל לויתור על הנכס הלאומי--היסטורי-דתי החשוב ביותר לעם היהודי אגב, לא נעשתה מתוך שנאה לעקרונות הציונות והיהדות, אלא מתוך בורות. התומכים בחלוקת העיר אינם מבינים כי להחלטות בעולם המעשי והחומרי ישנן משמעויות רוחניות, מוסריות וערכיות שעלולות לשמוט את הבסיס עליו נשענים האתוס הציוני ומדינת ישראל.
כך או כך בכל פעם שעולה סוגיית הוויתור על נכסיה של ירושלים היהודית היסטורית, נבחנת האמונה בצדקת הדרך של עם ישראל במדינת ישראל, בעצמו ובמורשתו. מבחנו של דורנו יהיה בירושלים. עלינו להבטיח כי אנו ובני בנינו נאמנים לנצח לשבועת ''אם אשכחך'', עלינו להבהיר לעצמנו ולעולם כולו כי ירושלים אינה עומדת למשא ומתן. ממש כפי שאמר רה"מ יצחק רבין ז"ל, שבועות מספר לפני הרצחו: "אילו אמרו לנו שמחיר השלום הוא ויתור על ירושלים המאוחדת בריבונות ישראל הייתי עונה, הבה נוותר על השלום."