שבט או אחים: לקראת שפה פוליטית חדשה לישראל

בניסיון לפענח את סוד המשבר שבו אנו נתונים, אנו מנתחים את עצמנו ללא הרף דרך שפע של פריזמות סוציולוגיות ופוליטיות. אנו מדברים על השסע הקלאסי שבין ימין לשמאל, על המאבק הערכי והתרבותי שבין שמרנים לפרוגרסיביים. אנו נעזרים באבחנה של גדי טאוב בין ה"ניידים" גלובלית ל"נייחים" מקומית, ואיננו יכולים להתעלם מהאבחנה הנוקבת של אבישי בן חיים על "ישראל הראשונה" ו"ישראל השנייה".

חובה לומר ביושר: כל האבחנות הללו אינן שגויות. להפך, הן מצליחות להמשיג ולהצביע על גרעין מוצק של אמת אנושית, על מערכות ערכים מתנגשות, ועל כמיהה לגיטימית לצדק, לשורשים או לחירות. הן משקפות נאמנה את חלקי הפאזל הישראלי ואת המתחים המובנים שביניהם.

ואולם, הדרמה של השנים האחרונות מוכיחה כי העושר האבחוני הזה, כשהוא עומד לעצמו, משאיר אותנו במבוי סתום. האבחנות הללו ממפות בדיוק מזהיר את חלקי החברה, אך הן אינן מספקות לנו את השפה שתסביר כיצד החלקים הללו אמורים לחיות יחד בתוך שלם אחד. כדי לחלץ את עצמנו ממשחק סכום-האפס הפוליטי, אנו זקוקים לציר נוסף. ציר שאינו מחליף את עמדותינו האידיאולוגיות או המעמדיות, אלא מציע מסגרת אתית שתוכל להכיל אותן: המתח שבין "אנשי השבט" ובין "אנשי הברית".

השבט: העוגן הקיומי

כדי להבין את המתח הזה, עלינו תחילה לגשת למושג 'השבט' מתוך הזדהות והכרה בכך שהשיוך השבטי איננו סטייה שיש לתקן, אלא תנאי מוקדם לחיים בעלי משמעות והמרחב הראשוני שבו האדם מוצא את זהותו. מתוך כך עלינו להבין שכאשר אדם נאבק על מקומו של השבט שלו, בין אם הוא שמרן, פרוגרסיבי, נייד או נייח, הוא אינו פועל מתוך ציניות, אלא מבקש להגן על ביתו הערכי והתרבותי. במיוחד בעולם המודרני המנוכר, השבט הסוציולוגי של המחנה הוא המרחב שבו האדם מוצא חום, סולידריות ומשמעות.

כשאדם נאבק על מקומו של השבט שלו, הוא נאבק על הבית שלו. מאבקם של הקפלניסטים והביביסטים, של הפלג הירושלמי החרדי ושל הפלג הצפוני המוסלמי הם מאבקים של קבוצות שמבקשות להטביע את חותמן הערכי וההיסטורי על המציאות. השבט מעניק לנו מסורת ותחושת שייכות במציאות סוערת.

אך נקודת העיוורון של השבטיות מתגלה כאשר היא הופכת לחזות הכל. האתגר מתחיל ביום שבו תחושת השייכות הקהילתית מתפתחת לעיוורון כלפי הטוב המשותף. כאשר המדינה מפסיקה להיות פרויקט היסטורי ונתפסת אך ורק כזירת משאבים, כלומר קופה ציבורית או מוקד כוח שיש לכבוש ולחלץ ממנו מקסימום טובין עבור הקבוצה שלי, אנו צועדים לעבר התפוררות. תפיסה כזו עושה רדוקציה לממלכתיות והופכת אותה לוועד בית מסוכסך שבו כל דייר דואג רק לדירתו שלו, בעוד יסודות הבניין הולכים ומתפוררים.

שתי שפות של מחשבה

ההבדל בין איש השבט לאיש הברית אינו מסתכם רק בהעדפות בקלפי, אלא באופן העמוק שבו הם מפענחים את המציאות. זוהי התנגשות בין שתי צורות חשיבה, שני סוגים של אפיסטמולוגיה פוליטית. איש השבט חושב במקצבים קצרים של הישרדות ורווח. עבורו המרחב הציבורי הוא יער מלא סכנות, וכל שבט אחר הוא מתחרה פוטנציאלי על משאבים מוגבלים. לכן הפעולה הפוליטית שלו מתאפיינת בחשדנות עמוקה ובחיפוש מתמיד אחר הניצחון הטקטי הבא, התקציב הקרוב או מינוי המקורבים. תודעתו היא תודעה מובהקת של משחק סכום-אפס, תודעה הגורסת כי מה ששבט אחד מרוויח, השבט שלו מפסיד בהכרח.

לעומתו, איש הברית ניגש אל המציאות מתוך פרספקטיבה של אופק היסטורי. חשיבתו אינה קבוצתית אלא בונה כוללת ולאומית. הוא מבין שהמערכת הלאומית אינה "עוגה" שצריך לפרוס ולחלק, אלא שותפות גורל היסטורית ומבנה קיומי. עבורו, זהו בית משותף שיסודותיו דורשים טיפוח, הקרבה ונשיאה מתמדת בעול, מתוך הבנה עמוקה שאם קבוצה אחת תפרק את קירות התמך לטובתה, הבניין כולו יקרוס. איש הברית מסוגל לחשוב במושגים של בניין לטווח ארוך משום שהוא אינו חרד רק לעתיד הקהילה המיידית שלו, אלא לנצח ישראל. בעוד איש השבט עסוק בשאלת ה"כמה נקבל", איש הברית שואל "איזה עולם נשאיר לדור הבא".

אחים לברית: מעבר לחוזה החברתי

זוהי פילוסופית הברית. בשיח הליברלי המערבי מקובל לדבר על אמנה חברתית, הסכם אינסטרומנטלי בין פרטים שנועד להסדיר זכויות ולהגן על אינטרסים. אבל ברית, במושגיה של המסורת היהודית והמחשבה הרפובליקנית, היא משהו עמוק לאין שיעור. חוזה אפשר לבטל כשהוא מפסיק להשתלם, אך ברית היא שותפות גורל הקושרת את הנפשות הפועלות למחויבות שחורגת מעבר לתועלת המיידית.

איש הברית אינו נדרש למחוק את זהותו השבטית או הסקטוריאלית. להפך, הוא יכול להיות נייד או נייח, אשכנזי או ספרדי, דתי או חילוני, עובד מדינה או הייטקיסט. אך מה שמגדיר אותו כאיש ברית הוא ההכרה בכך שהדבר הציבורי קודם לאינטרס המגזרי. הוא מבין שהזהות הפרטיקולרית שלו, יקרה ככל שתהיה, תלויה בקיומה וביציבותה של המסגרת הלאומית הכוללת.

להיות איש ברית פירושו לפתח תבונה פוליטית ששואלת בכל צומת: האם ההישג הסקטוריאלי שאני דורש כעת יחזק את המפעל המשותף או יפורר אותו? זוהי היכולת להשהות את סיפוקו של השבט למען חוסנו של הכלל. איש הברית יודע שניצחון מוחלט של השבט שלו על חשבון השבטים האחרים, משמעותו בסופו של דבר תבוסה למדינה כולה.

הקונספציה של הפוליטיקה

אנו רגילים לנהל פוליטיקה של ניצחון והכנעה. אך מבעד לפריזמה של ברית מול שבט, מתברר כי יריבינו העמוקים ביותר אינם בני המחנה הנגדי. יריביו האמיתיים של איש הברית החילוני אינם אנשי הברית הדתיים. שניהם הרי חרדים לגורל המדינה, גם אם מתוך נקודות מבט שונות. הטרגדיה היא שאנשי הברית במחנות השונים התמסרו למחנות ושכחו את הברית. במקום אחריות לאומית קיבלנו פוליטיקה של שבטים, המאפשרת לקצוות שונים לפרק את מוסדות המדינה, את הכלכלה או את הצבא, ובלבד שהאג'נדה הצרה שלהם תנצח.

איך הגענו למצב שבו הקצוות מפרקים את השותפות? התשובה טמונה בקונספציה. כולנו מכירים היטב את הקונספציה האסטרטגית שקרסה בבת אחת, אך לצידה פועלת כבר שנים גם קונספציה פוליטית מסוכנת לא פחות והיא קונספציית הגושים. שיטת הגושים לקחה את השבטיות והפכה אותה לשיטת משטר דה פקטו. זהו אתגר אדיר לשנות דפוסי חשיבה שהתקבעו במשך עשורים, אך אם לא נעשה זאת נהיה נידונים לקבל שוב ושוב את אותו הדבר.

אבן היסוד של הקונספציה הפוליטית הזו היא התלות המוחלטת בקצוות. המערכת הפוליטית שלנו משופעת בעסקנים, מכל צידי המתרס הפוליטי, שלוקחים את הברית העמוקה כמובנת  מאליה, ולכן מוכנים לסחור ביסודות הקולקטיבים לטובת דרישות של אנשי שבט או הסקטור רק כדי להבטיח לעצמם את שררת השלטון. כך נוצר מנגנון רחב של קידום אינטרסים שבטיים שחותרים תחת יסודות האומה. המנגנון הזה אולי מעניק לשחקנים עמדות כוח פוליטיות בטווח הקצר, אך תחת שיטת הגושים אנשי הברית הפכו לבני ערובה. המחיר הכבד שהשיטה הזו גובה מן הכלל הוא בבחינת משל הצפרדע המתחממת לאיטה בסיר.

החשודים המיידים, בצדק, הם החרדים והערבים, אבל האמת המרה היא שהעדפת האינטרס הצר על פני האינטרס הרחב, היא רעה חולה שמאפיינת את גם את אנשי הפנסיות הצבאיות, את ארגוני המורים, את נהגי המוניות, את ראשי האוניברסיטאות, את ישיבות ההסדר ועוד גופים רבים בחברה הישראלית. לכל אחד ק"נ טעמים ותירוצים, למה בשם המוסר היותר עליון, צריך לעקם את האינטרס הכללי בפני האינטרס המגזרי שהם במקרה  נהנים ממנו. 

בסופו של יום, ההכרעה הניצבת בפנינו אינה רק פוליטית אלא בראש ובראשונה מוסרית. בפעם הבאה שאנו מגבשים עמדה ציבורית, כדאי שנעצור ונשאל את עצמנו: האם אני פועל כעת כאיש שבט או כאיש ברית? הבחירה בברית דורשת מאיתנו להתעלות מעל לאגואיזם הקבוצתי ולהכיר בשותפות הגורל עם מי שאינו חולק את עולמנו התרבותי או הפוליטי. בעוד שהשבטיות מצמצמת את מבטנו לאינטרס הצר של המחנה, הברית מזמינה אותנו לקחת אחריות על הכלל. השבט אמנם מעניק לנו פן חשוב של הזהות הפרטית, אך רק המחויבות לברית תאפשר לנו לבנות כאן עתיד משותף.