יידוי אבנים הוא זכות/ וחובה מולדות/ יידוי אבנים כפשט וכדרש/ יום יום, שעה שעה, רגע רגע/ בלי מנוחה, בלי הפוגה/
הארץ, אפריל 2013
ביום שלישי בבוקר רצח מחבל ערבי את אביתר בורובסקי. המחבל סלאם זעל, שהוא פעיל בתנועת הפת"ח, התנועה של אבו מאזן, אתם יודעים הפרטנר, שוחרר מהכלא הישראלי לפני חצי שנה, אגב הוא ישב בכלא משום שזרק אבנים.
תנועת הפת"ח, כהרגלה בקודש, הללה את הרוצח. בעמוד הפייסבוק הרשמי היא פרסמה שורת הודעות: ליד תמונה של איתמר בורובסקי נכתב :"תמונה של המתנחל אשר נהרג היום במחסום אל-זעתרה בדרום שכם בידי הגיבור האסיר המשוחרר "סלאם זעל".
צריך להיות כנים. הסמנטיקה של הפתח, לא שונה בצורה דרמטית מהסמניקה של כלי התקשורת הישראליים. שיהודי נרצח, הוא הופך ל"ישראלי" או ל"מתנחל". המילה גזענות לא נשמעת. על "טרור יהודי" שמעתם גם שמעתם בתקשורת הישראלית, על "טרור אסלאמי" כמעט ולא. בנוסף כשיהודי נרצח, מדובר בתופעה פאסיבית מבחינה לשונית, הוא "נהרג" או "נדקר למוות". זאת ועוד, גם במותו המתנחל משמש ככלי לשנאת מתנחלים כך למשל הכתב באתר החדשות הגדול בישראל: " אב ל-5 נרצח, מתנחלים יידו אבנים ושרפו שדות"
האב שנרצח הוא כמובן ממוצא לא ברור, אולם ליידוי האבנים ושריפת השדות יש כתובת ברורה והיא חייבת לבוא באותה כותרת - כדי לאזן.
**
על פי ההגדרה של משרד החינוך הישראלי "מיעוטים במדינת לאום הם קבוצות ויחידים הנבדלים מהרוב בצבע עורם, בלשונם ובתרבותם, במוצא האתני, בלאומיותם, בדתם ו/או בזהותם ההיסטורית." ההגדרה מסתיימת בהדגמה: "המיעוטים במדינת ישראל הם, למשל, ערבים (מוסלמים ונוצרים), דרוזים וצ'רקסים".
אולם מיעוט אינו חייב להיות נבדל אך ורק בצורה חיצונית או אתנית. מיעוט יכול להתקיים גם כאשר הסיפור המכונן שלו שווה לזה של הכלל מן ההיבט ההיסטורי המשותף, אך הגדרת החברה אותו בהווה ובעתיד, עקב מחלוקות אידיאולוגיות, מוציאה ומבודדת אותו. על ה"מתנחלים" מודבקת בכוח תווית מפרידה ומרחיקה – נוצר בישראל תהליך מסוכן המתיר את דמם.
המתנחלים אינם מיעוט אשר הוגדר ככזה באופן זמני או מקרי, מדובר בציבור אשר באופן עקבי נשללת הלגיטימיות לאורחות חייו, אמונותיו, דעותיו, ואפילו מראהו החיצוני. המתנחלים הם מיעוט מסוג שונה: מיעוט אידיאולוגי. בשנים האחרונות התחולל בציבוריות הישראלית תהליך הדרגתי של שלילת הלגיטמציה של מיעוט זה והפיכתו ל"אחר" המוחלט, תוך ביטול זכויותיו ההומניטריות והאזרחיות.
החברה הישראלית מאשימה את קבוצת ה"אחר" המתנחלי במגוון האשמות: ה"אחר" הוא המעכב את בוא השלום המיוחל, השלווה, הנורמליות, הוא האשם במצב הכלכלי הגרוע, הוא האשם בקרע בעם, הוא האשם באלימות בחברה הישראלית, והוא האשם בכך שמדינת ישראל איננה מדינה נאורה. היחס של החברה הישראלית אל ה"אחר" - ה"מתנחל" התפתח באורח הדרגתי: תחילה הוא "סומן" כ"אחר", לאחר מכן הוא "הופשט" מכל תכונה אנושית אינדיבידואלית, ולבסוף הותרו זכויות האדם שלו.
ראשית, אותו ציבור "אחר" בישראל סומן על ידי שימוש בתווית אחידה למגוון רחב של בני אדם במרחבים גיאוגרפיים שונים. מעבר ל"קו הירוק" מתגוררים אנשים השונים זה מזה באופן מהותי: ביניהם צברים, ועולים חדשים; חילונים, דתיים וחרדים; אשכנזים וספרדים. בלתי אפשרי להגדיר פרופיל אחיד של המתיישבים. איש לא מצא כינוי שייצג נאמנה את כל תושבי חיפה יחד עם כל תושבי עמק החולה, אולם 350 אלף איש המתגוררים במרחבים גיאוגרפים שונים בארץ ישראל, זכו להצטופף כולם תחת כינוי אחד, הנושא עימו קונוטציה שלילית.
שנית, ה"אחר" "זכה" להפשטה מתכונות אנושיות, על ידי ייצוג אחיד ולעגני לדמותו במרחב הציבורי. הוא מוצג תמיד כדתי, הזוי, משיחיסט, וקיצוני. כל מורכבותו האנושית של ציבור זה קורסת לתוך דמות אחת ויחידה אליה מתנקזים סטריאוטיפים המייצגים, לכאורה נאמנה, ציבור שלם. כאשר תושב פתח תקווה מצוי מחליט לשדוד את סניף הבנק המקומי, הציבוריות הישראלית לא תכנה את תושבי המרכז כולם בשם "פושעים". הציבור מסוגל לבצע הפרדה הגדרתית של הפרט שפשע והוציא עצמו מן הכלל. באופן הפוך, עקירת חצי תריסר עצי זית במרחב שמעבר לקו הירוק, ללא ביצוע מעצרים של חשודים כלשהם, מטילה כתם שחור גדול על ציבור ה"אחר" כולו. למחרת בבוקר, יקומו חייל מאריאל, זמרת ממעלה אדומים וקשישה מצפון השומרון, רק כדי לגלות כי הציבוריות הישראלית מזהה אותם כמקשה אחת של עוקרי זיתים.
אחרי שהציבור הישראלי הפנים את היותו של המתנחל – "האחר", הוא איפשר לרמוס את זכויותיו. כך לדוגמא, נפגע חופש הביטוי (עצירת אוטובוסים בדרך להפגנות, סגירת ערוצי תקשורת), זכויות משפטיות נרמסו (הקמת בתי דין מיוחדים), וזכויות הקניין נפגעו. בהמשך הותר גם דמו, אם בתחילה התברר כי מחיר דמו זול משמעותית מדמו של אדם מקבוצת האם,שכן כאשר נרצח אדם תושב "השטחים", הסיקור התקשורתי פחות מרכזי מרצח במרכז ת"א, אזי בהמשך התהליך עיתונים לאנשים חושבים מפרסמים קריאות להריגתו.
המתקפה החולנית על המתנחלים לא רק שהתירה אתדמם המתנחלים אלא הפכה גם אתעצם ההגדרה שלהם כמיעוט אידיאולוגי הראוי להגנה לטענה אבסורדית בעיני מי שחרטו על דגלם הגנה על מיעוטים.