"דור מחדש ויוצר אינו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות... מחזיר לתחיה מסורת קדומה שיש בה להזין את נפש הדור המחדש."
ברל כצנלסון
ד"ר שגיא ברמק צייץ: "דעה לא פופולרית: להתאבל על חורבן הבית כשאנחנו בעיצומה של תחייה לאומית זה לכל הפחות מוזר. יכול להבין את האבלות בגלות, אבל משעה שעם ישראל חזר לארצו ובונה אותה- על מה יש עוד להתאבל?" אני חולק על שגיא. ט' באב ציון של יום האסונות של עם ישראל. התאריך הספציפי ט' באב יותר משהוא משמש כעבודה היסטורית, הוא תאריך סימבולי.
לפי המסורת זה התאריך שעל דור המדבר נגזר שלא יכנסו לארץ בגלל חטא המרגלים, זה התאריך שבו חרב הבית בראשונה, חרב הבית השניה, הוכרע מרד בר-כוכבא ונלכדה העיר ביתר, זה התאריך שבו נחרבה ירושלים בצורה שיטתית ע"י טורנוספרוס, זה תאריך מאורעות תתנ"ו 1096 סביב מסע הצלב הראשון, זה התאריך של גירוש יהודי אנגליה ב 1290 ע"י המלך אדוארד הראשון, זה תאריך גירוש יהודי צרפת ב 1306 ע"י המלך פיליפ הרביעי, זה תאריך גירוש יהודי ספרד ב 1492, ט' באב מציין את פרעות ת"ח-תט שנערכו ביהדות פולין ב1648 בהובלת בוגדן חמלניצקי, וזה תאריך האקציה הגדולה של יהודי גטו ורשה אל מחנה ההשמדה טרנבלינקה.
וכן, לא לחינם ביקש מנחם בגין לאחד את יום השואה עם ט' באב. אין זה רק קשר פנימי עמוק בין האירועים, של אסון היציאה לגלות ואסון השמדת העם, אלא סוד הזיכרון היהודי.
המסורת העניקה לנו טכניקה יוצאת דופן. הרעיון של "זיכרון" הוא רעיון מופשט, שקשה מאוד להעביר מדור לדור. המסורת יצרה טכניקה, היא יצרה שיטה, שעובדת ביעילות מדהימה כמעט 2000 שנה. האגדה המפורסמת מספרת על נפוליאון שהגיע לבית-כנסת מט לנפול באחת העיירות, ופגש שם יהודים יושבים על גבי הרצפה וממררים בבכי. "מדוע אתם בוכים?" שאל המצביא הגדול. "אנו בוכים על בית המקדש שחרב", השיבו המקוננים. "לפני כמה זמן חרב אותו בית מקדש?", הוסיף המצביא להקשות. התשובה הכתה אותו בתדהמה: "לפני למעלה מ-2,000 שנים". נפוליאון הגיב במלים אלו: "רק עם שיודע לבכות על עברו, לאחר זמן כה ממושך, יוכל לשרוד גם את העתיד הקשה ביותר".
האם המתודה שפיתחנו ביחס לזיכרון השואה תחזיק מעמד 2000 שנה? נדמה לי שקל לקבוע שלא. אני מספיק מבוגר בשביל לראות כיצד קדושת יום השואה מתעמעמת.
היה זה ברל כצנלסון, שבמאמרו המופתי "חורבן ותלישות" הסביר את הדרך השמרנית להתייחס למסורת: "מה ערכה ומה פרייה של תנועת שחרור שאין עימה שורשיות ויש עימה שיכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זכרון נקודת המוצא... כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת-תקומה לולא היה עם ישראל שומר בליבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן? אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזכרון, בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאך זה עתה אבדו לו חירותו ומולדתו, לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י"ח ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור את "ציון הלא תשאלי" וביאליק לא היה יכול לכתוב את "מגילת האש".
אם כך לשאלתו של שגיא, עלינו לשמור על המסורת. האדם, בין השאר, הוא אוסף הזיכרונות שלו.ההתאבלות בט' באב זו פעולה מסורתית. כך יהודים מעבירים זיכרון קולקטיבי מדור לדור בהצלחה.זה האבל על היציאה לגלות, ועל אינספור האסונות שפקדו אותנו. אם נצליח כקולקטיב לזכור את העבר, נשמור על הזהות שלנו, ואולי גם נצליח ללמוד מהטעויות שלנו, ונדע לשמור על עצמנו גם בעתיד.