מדריך לבריאות הנשמה עבור המשתמש ברשתות חברתיות

השיחה ברשתות החברתיות, היא כמו זמזום של יתוש עוקצני. הכיכר הציבורית מוארת מדי, השיח מסנוור מרוב עוקצנות, ובתוך שיח הצעקני, והאור המסנוור, והלב נותר חשוך. קקופוניה של קולות, יוצאים מקצה אחד של העיר הווירטואלית, ומגיעים כטון שטוח אל הקצה האחר. גם אתה מבקש את מקומך בתוך הרעש הסואן, אתה מנסה להביע דעה מנומקת, אבל גם היא נופלת לעבר בור של שטחיות, הדהוד, לייקים, הקנטות, ומחיאות כף ילדותיות שמחליפות טיעונים. הרשת היא המדיום. והמדיום הוא מסר בפני עצמו. כך נראה השיח הציבורי, והוא לא רק שיקוף של הלך הרוח הציבורי, אלא הוא גם מחולל אותו. הוא מטפח ומתגמל ארסיות, בוטות, ציניות, תגובתיות גסה. וכל זאת בביטים קצרים. האוזן מתרגלת לקצר. השפה מתכווצת. כך ההמון להמוניות, דרך ארגון של תשומת לב. מי שמכוון את הזרם הוא מנוע שאיננו נראה, אלגוריתם הבנוי לתגמל מעורבות. לא אמת, לא הבנה, לא סבלנות. רק מעורבות. ואם מעורבות היא המטבע, הבוטות היא המטבעה. היא זולה לייצור, מהירה להפצה, ומתוגמלת בנדיבות. מכאן נולדת כלכלת זעם. כך נוצרת מציאות חברתית בה יש הרבה קולות אבל מעט שיחה. הרשת איננה רק קיר שעליו תולים מודעות. היא הפכה למרחב שמחליף יחסים. אתה מוקף באנשים ונדמה לך שאתה בתוך חברה, אבל דווקא ברשת החברתית עולה הבדידות. התיווך האלקטרוני הוא מפגש אנושי פגום. הוא לא יותר מאשליה של קרבה.

הסיוט, הנרי פוסלי, 1781

וכאשר יש איזה מפגש חברים, והשיח הפוליטי עולה בו, הוא נראה כחיקוי עלוב של הרשת. אבחנות שטחיות, טיעונים לא תקפים, התייחסות אד-הומינם, רטוריקה של מעגל מתופפים, טיעונים סופיסטיים, וזעם של מעורבות עמוקה מדי, שלא מאפשר מרחב לשיחה לבירור האמת. ובתוך מערך התמריצים הזה, פועל שליח הציבור – הפוליטיקאי. החדרים שבהם בושלו בעבר הכרעות, הועדות, הדיונים, ואפילו ההופעות בתקשורת, הפכו לאמצעי ליצירת דימוי עבור לייקים ועוקבים נוספים. השאלה היא מה יהיה ויראלי. לא סתם בחרנו דימוי של נגיף. כך נוצר סוג של יחס למקצוע הפוליטיקאי. קבלת החלטות כפונקציה של קבוצת ייחוס וירטואלית, בה אין מקום לאפור. אין מקום להשהיית שיפוט, להרהור. כל אלה נתפסים על ידי הרשת כחולשה. הם יהיו ויראלים רק כמושא של לגלוג. כך נטלו מעצמנו את האומנות העדינה של המדינאות. ניטלת מן הציבור הבגרות והמנהיגות הנדרשת לטיפוח חיים ציבוריים משגשגים, ונמסרת לו ילדותיות מרוצה מעצמה. במילים אחרות, אי־אפשר כיום לקיים דיון נורמלי בוועדות הכנסת או בכיכר השוק הווירטואלית, משום שהשדה אינו מתגמל אמת אלא תשומת לב. זו סופיסטיקה מודרנית: התשלום הוא קשב, לא טיעון; ההופעה קודמת לבירור; והאפקט מחליף בדיקה. בוועדות זה ניכר בחילופי הצעקות, בהצהרות ריקות, במופעים גרוטסקיים. בכיכר הדיגיטלית זה מופיע כמרדף אחרי תשומת לב, זהו מנגנון שמעלה בוטות ומדרדר נימוק. כל עוד המטבע הציבורי הוא קשב מיידי, גם אנשים טובים מגיבים כתגרנים בשוק. או אז, עולה מחשבה, לכל אדם שעוד נותרה בו טיפה של זיכרון מהעולם הקודם, למה אני צריך את זה? אכן שם השיח מתנהל, שם נקבעת הדעה, ובסופו של דבר השיח שלנו אודות הצדק, הוא הוא שהופך אותנו לאנשים, אבל כנראה שאין אפשרות לנהל עוד את השיח הזה. הפוליס שלנו לא מסוגלת להקשיב, היא רק שומעת את המהום הצעקות. בקיצור - אין לזה צורה. האדם מבקש מפלט, ומחליף את כיכר העיר הצעקנית, בפינה צרה של שליטה עצמית המתועלת לעבר הרהור באידאות במקרה הטוב, מעין טיפוח אינסטינקטיבי של סטואיות שעוזרת לסגור את התריסים בפני הפורענות. אחרים המבקשים מקלט, נסוגים בקלות לעבר תענוגות חסרי ערך. בין כה ובין כה זוהי נסיגה מהפוליטי. כאילו כל מה שהאזרחות דורשת ממני, הוא לכל היותר הצבעה בקלפי אחת לכמה שנים. אם כך, והדמוקרטיה עולה על שרטון מובנה, שמא נוכל למצוא מזור הוא ביתרונות האריסטוקרטיה? לכאורה, זהו מדרון טבעי, אך כאן מתחבאת טעות. היא לא קיימת. גם מי שמתיימר לדבר בשמה: באקדמיה, בתרבות, במשפט – משחקת את משחק תשומת הלב והנראות. היא עצמה חיה בתוך מחנאות (שבטים של זהות וסימני השתייכות), בתוך שוקי יוקרה (מערכות תגמול של פרסים, דירוגים, תרומות, עוקבים – "הוא קיבל פרס סוקולוב", "יש לו קביעות באוניברסיטת ת"א" וכן הלאה), ובתוך המדד המתמיד של נראות, מנהלי מוסדות, פרשנים, שופטים, מרצים וקצינים מגיבים כמו תוכים מאולפים לסימנים של "ערך" מקהל הבית שלהם. בשפה גבוהה מעט יותר, הם החליפו מזמן את שירות העם, בנאמנות שבטית צרה, באינטרסים קצרי טווח, ובמרדף אחר כוח גולמי. בדור המייסדים, האריסטוקרטיה רדפה כבוד, אבל עשתה זאת בשירות הכלל, היום היא עסוקה בשירות עצמה. וכך הפכה למעשה מאריסטוקרטיה לאוליגרכיה. שמא ניתן לשלטון מעטים זה לנהל את ענייני האומה? לא ולא. הם לא מהססים למכור את האינטרס הכללי למען האינטרס הפרטי בשם המוסר. זהו מעגל כוח של פסבדו-מומחים המדברים בשפה פנימית עד שהציבור חדל להבין אותה, והיא אותו. ריכוז הכוח המשחית שהיא אוחזת בו, מסביר היטב את מספר הנרשמים ללימודי משפטים. כי הרי למה צריך להיות מומחה לכל תחום ותחום – אם קיים תחום אחד שידו בכל ויד כל בו? הנרשמים למשפטים לא מבקשים להיות משפטנים. הם מבקשים להיכנס בשערי האוליגרכיה. לשלוט. להחליט. לאסוף עוצמה. מילים אחרות, הרעש הדיגיטלי נותן עודף משקל לפופוליזם ודוחף אותנו לבקש אריסטוקרטיה; אבל האריסטוקרטיה בגלל תנאי המשחק, רודפת כבוד, נראות ועוצמה, והופכת לגרסה אלגנטית של אותו משחק עצמו. התקשורת, שמבקשת להינות בדיוק מאותה עוצמה, מלאה לעייפה במלקקי פנכה, משרתי אצולה על חשבון העם. ואכן לא לחינם, אלו זוכים לבוז הגדול ביותר.

הומרוס ומדריכו, 1874, וילאם-אדולף בוגרו

אם כך, למה שלא נסתפק בסטואה גרסתה האצילית? נקרא תנ"ך, הומרוס, אובידיוס ותלמוד בבלי, או כל יצירה קלאסית מדורות עברו, שהרי רשימת מקורות ההשראה באמת אינסופית. בעמדה הסטואית יש סגולה. היא משיבה את האחריות למקומה: יישוב דעת, טון הדיבור שלי, בדיקת העובדות לפני צעקה, היכולת לומר טעיתי, הנכונות שלא להגיב כדי להוכיח שאני חי. לסטואה יש כוח. היא מצילה את לב האדם מן ההיסטריה; אבל התמסרות אליה היא הדבקות ברעיונות הנצח על חשבון הממד הפוליטי. וזו בדיוק הסכנה של מגדל השן. הטיעון האריסטוטלי כי "האדם חיה פוליטית" איננו סלוגן מוסרי, אלא תיאור אנושי. לאדם יש ממד חברתי. אבל זה לא רק בגלל המימד הטבעי שלנו שדומה ליצורים החיים בעדרים, אלא משום שעל מנת לממש את פוטנציאל האנושיות שלו, האדם זקוק לכלל. לא משום שהוא אוהב במיוחד התקהלות, אלא משום שהחתירה לעבר האמת עוברת במפגש עם הזולת. אנחנו משתמשים בשפה האנושית ובאינטראקציות האנושיות השונות אנחנו דנים וממשים את מושג ה"צדק", לא רק באופן תיאורטי אלא באופן פרקטי. משפט, לשון, מסורת, פוליטיקה, מפגש – הם ביטויים של תפיסות שונות של מושג הצדק. במילים אחרות, מי שמנתק את עצמו מן העיר, פוגע במימד אנושי מהותי של האדם. מי שמוסר את גורל הפוליס לאחר, מתחמק ממקור אנושיותו.

המחלוקת הזו, קורעת את נפשו של הרמב"ם. בסוף מורה נבוכים הוא שואל בדיוק את השאלה הזו. מה מטרת החיים: הוא מציב זה בצד זה אתגר שעולה מתוך פסוק של ירמיהו, שתי פסוקיות, שמסרבות להתלכד למשפט אחד: מצד אחד מטרת החיים היא: "השכל וידוע אותי", כלומר רדיפת אחר האמת המוחלטת. ומצד שני: "עשה חסד משפט וצדקה בארץ", כלומר כל התכלית של הידע היא עשית פעולה פוליטית בארץ. הרמב"ם לא מכריע באופן חד לכיוון זה או אחר. נדמה שהוא דורש מהאדם לשאת את המתח כדרך חיים. לאסוף דעת, להתכנס, אבל לא לשכוח, שהמטרה היא לחזור ארצה ולשרת. מן המקום הזה אפשר להציע את הדרך השלישית. זו לא פשרה דיאלקטית, אלא ניסיון למצוא שביל זהב שיודע מפעם לפעם לקפוץ לכל אחת מן הקצוות, ולחזור כאשר צריך לעמדה השניה. זו אינה פשרה משום שאינה ויתור על האמת המוחלטת, אלא דרישה לשאת את המתח הפנימי בין העיון לפעולה, כפי שדורש הרמב"ם, מבלי לוותר על אף אחת מהתכליות. מכאן אני רוצה להצביע על הערך הפסיכולוגי של המשטר הרפובליקני הממוזג. ראשית מהו המשטר הממוזג: משטר אשר יש בו איזון והפרדת רשויות, לא בין רשויות, אלא בין כוחות. איזון בין היסוד הדמוקרטי והיסוד האריסטוקרטי. איזון שמונע מהיסוד האריסטוקרטי להפוך לאוליגרכי ומן היסוד הדמוקרטי להפוך לאוכלוקרטי. (שלטון האספסוף). את הדרך לשם התווה פוליביוס וקיקרו בשלל חיבורים חשובים. הוא כולל אבני יסוד מוסדיות של שלטון החוק, איזון בין מרכזי סמכות בחברה, ואזרחות פעילה באמצעות מוסדות מתווכים.

קיקרו הדגול

וזו המעלה המוסדית שהופכת לפסיכולוגית: המשטר הממוזג לא רק יצר שותפות כוחות, אלא יצר משמעת הדדית. כאשר לטריבון הפלבאים, המייצג את היסוד הדמוקרטי, ניתנה הזכות להטיל וטו על החלטות הסנאט (האריסטוקרטי), נוצר אילוץ פסיכולוגי קבוע. הסנאט נאלץ מראש לגבש החלטותיו באיפוק ובמתינות, כדי שלא ייתקל בווטו עממי. באופן דומה, הקונסולים, לא רק שאיזנו האחד את השני, אלא גם התבקשו להתייעץ עם הסנאט, אבל העצות של הסנאט היו בגדר עצות ולא החלטות. ובאותה נשימה, בגלל מנהג האבות נדיר עד מאוד היה שהפרו את החלטתם. כוח הבלימה האיפוק והצניעות, הוביל את רומא לגדולתה. מכאן, אני מבקש לתאר התמסרות לפסיכולוגיה של הרפובליקניזם. את היחס בין משטר לנפש צייר אפלטון ב“פיידרוס”: הנפש כמרכבה שמנהיגה רכב ושני סוסים, אחד אציל ואחד סורר; העבודה איננה חיסול התשוקה אלא ריסונה והעמדתה במסילה. ובמסורת ישראל, “בכל לבבך” כלומר, בשני יצריך, הטוב והרע גם יחד, ששניהם מצוּוים לעבוד את ה’. בדומה לכך, הרפובליקה איננה רק מבנה חוקתי של הנדסת כוחות חברתיים, אלא גם פרויקט של אופי וחינוך. יציבותה אינה נשענת על איזונים פורמליים בלבד, אלא גם על סגולות אזרחיות, אלא בעיקר על טיפוח סגולות אזרחיות: איפוק, הקשבה, דרך ארץ, צניעות, התמדה, נדיבות, אחריות, כבוד לזולת, מצוינות ורדיפת צדק ואמת. האדם נושא את הרגלים הללו. אין כאן הימנעות מהכרעות או מוויכוח נוקב, אלא בחירה בסגנון דיון: השהיית שיפוט במקום רפקלס, נשימה ארוכה ובגרות. ואם אין בידינו להחיל זאת על הכלל, פתוחה בפני כל יחיד האפשרות ליהנות מפירותיו של יישוב הדעת שהפרויקט הרפובליקני מציע כדרך חיים: איזון נכון בין החיים הפוליטיים לחיי העיון, דווקא באקלים הזה. האם אפשר לחיות כך גם כשאין לנו משטר מוסדי שתומך בזה? האם אפשר לחיות נגד הזרם? כן, אמנם זה מהלך אבירי ורומנטי, אבל יש לכך אפשרות של ממש, שינוי נקודת הסתכלות, שמעניקה רווח נפשי מיידי. המהלך דורש קודם כל התבוננות מבחוץ על הסדר החברתי הנוכחי, המרחק הזה מאפשר להכיר באפשרות שהסדר הנפשי הפנימי הוא חופשי, ולא כפוף בהכרח למבנה החברתי הנוכחי. רפובליקה יכולה להיוולד אצל כל אחד ואחד כמשטר פנימי. שיח איטי יותר, לא כפרפומנס, אלא כדרך חיים היא מעלה. תנאי ליציבות. אדם אחד ששומר על קצב משלו, מבדיל שכבות של טיעון, מביא מקור, מודה בטעות, מחולל אדוות קטנות של השפעה. במילים אחרות, השהיה וביקורת עצמית, היא צורה של אחריות. עלינו להפסיק לבלוע ולהתייחס לכל בתגובה מהירה ביותר האפשרית. עשיה פוליטית בעלת ערך דורשת תכנון מוקפד ולעולם אינה כוללת מרדף למכנה המשותף הנמוך ביותר. היא לא יכולה להיות שיח של זעם ורעל. בדרך הזו, כתנועת מטוטלת, האדם יכול למצוא איזון. הדרך השלישית היא למעשה כינון רפובליקה פנימית. אם היסוד הדמוקרטי הוא הלב הפועם והאריסטוקרטי הוא השכל המכווין, עלינו להכיר ביסוד המונרכי החסר: הוא הקול הפנימי, המצפון, המשמש כ'קונסול' הנפשי. יסוד זה הוא המנהיג הפנימי המאפשר לאדם לשלוט בעצמו, ולבחור מתי לפרוש לעיון (הסטואה) ומתי לחזור ולשרת (הפוליס), מבלי להיסחף לזעם או ליהירות.

כאשר נחה על האדם הרוח, הוא פורש מן הציבור לתקופה מסוימת מתבשם בחוכמת הדורות. לומד. גדל. אבל המצפון מזכיר לו כי תוצר של הקשר, והוא מחויב להקשר הזה לא רק מתוך הכרת הטוב אלא מתוך פרויקט של כינון העצמי, ולכן הוא מבקש להיות מעורב עם הבריות על מנת להציע לו מעט ממה שיש לו להציע. אולם צורת הפעולה חייבת לכלול הגנה נפשית. גם על הפרט עצמו וגם על הקהילה שהוא נוטל בה חלק. כמו ברפואה - הכלל הראשון בשיח הציבורי הוא: Do no harm. הפסיכולוגיה הרפובליקנית מאפשרת למצוא נחת, וכללי התנהגות ראויים גם במרחב הציבורי, שם מוטל עלינו להשהות שיפוט ולשמור על דרך ארץ. גם אני, לא אחת, נסחף אל התגובה הלא מדויקת ברשת החברתית. כאשר זה מתרחש, זהו סימן עבורי, כי הגיעה השעה לסגת שוב חזרה למערת רשב"י, ולחזור לעיין במושכלות.