מי ישמור על השומרים? מבחן המנהיגות של ועדת החקירה

מאז טבח שמחת תורה השבעה באוקטובר ישראל מתקשה להשיב לעצמה את תחושת הכיוון. לא מדובר רק בכאב ובחרדה, אלא בתחושה שחומת ההגנה הלאומית כולה נסדקה בבת אחת. בשעה 6:29, איבדנו את החירות הלאומית שלנו לכמה שעות, והתוצאה היתה בלתי נסבלת. שוב נזכרנו במחיר הבלתי נתפס של אובדן חירות לאומית שהוא חיסול החירות הפרטית. כל מי שלא חסה באותן השעות תחת הריבונות היהודית, הפך להפקר. רצח, אונס, שבי: כולם סימפטומים לכך שאיבדנו לרגע את עצמאותנו.

איך קרה הדבר? כיצד המדינה, על שלל זרועותיה כשלה בתפקידה העיקרי, להגן על חיינו. איך וכיצד איבדנו לשעות אחדות את ריבונותנו? הקונספציה הביטחונית קרסה, אך היא הייתה רק התסמין האחרון של מחלה אחרת: הצבא, השב"כ, מערכת המשפט, הכנסת, הממשלה, התקשורת, האקדמיה והתרבות וגופים חוץ-פרלמנטריים. כולם לקחו את קיימנו הלאומי כמובן מאליו, ולכן במקום לטפח באחריות טוב-משותף, כולם עסקו, כל אחד בדרכו, בפוליטיקה נמוכה, של רדיפת כוח, כסף וכבוד.

התוצאה המזעזעת של דרך התנהלותנו הקולקטיבית נכתבה בדם. דמנו נשפך כמים. לכן, היה נדמה שכולם מבינים שעלינו מוטל להביט היטב פנימה, ולערוך חשבון נפש כנה ויסודי. לא בשביל לחפש אשמים, אלא בשביל להשתפר, ולהימנע מטעויות מסוכנות כאלה בעתיד. אולם בימים שחלפו, חזרנו לסורנו. רמטכ"לים לשעבר מצטיידים בעורכי דין חלקלקים. והצדדים הפוליטיים שוב קורעים האחד את השני סביב השאלה איזה ועדת חקירה תקום.

זו כמובן בעיה יסודית במחשבה הפוליטית: מי ישמור על השומרים, כלומר מי יפקח על אלה שמחזיקים בידיהם את הכוח. אפלטון בחר לסמוך על חינוך השומרים ועל טוהר כוונותיהם, ולא נתן פתרון מוסדי מסודר לבעיה. הדמוקרטיות המודרניות ניסו לענות אחרת: ליצור מנגנונים של הפרדת רשויות, ביקורת הדדית, תקשורת חופשית וועדות חקירה. בישראל נוצרה התמזגות לא בריאה במנגנון הפרדת הרשויות, המחלוקת סביב ועדת החקירה מדגימה זאת היטב.

במקום לברר ברצינות מה האינטרס הכללי, כל צד מנסה למקסם רווחים. האופוזיציה דורשת ועדת חקירה ממלכתית, שכן במקרה זה, נשיא בית המשפט העליון, שנתפס בעיני האופוזיציה כמי שמבטיח לה אוזן קשובה, ממנה את חברי הוועדה. הממשלה מאידך מעדיפה מסלול אחר שבו יהיה לה משקל משמעותי בזהות החברים. זהות האינטרסים בין האופוזיציה לבין מערכת המשפט, מעקרת את התהליך הדמוקרטי המקובל. במקום מיקוח, שכנוע ופשרה בין קואליציה לאופוזיציה, הועברו רוב המחלוקות אל אולם בית המשפט. בתוך מבנה כזה אין לאופוזיציה כמעט תמריץ להגיע להסכמה על מתווה ועדת חקירה. היא מעריכה, בצדק, שאם תסרב לכל פשרה, בסופו של דבר בית המשפט יעניק לה את הסעד המבוקש.

אלא שבית המשפט עצמו הוא אחד ממושאי החקירה. הביקורת התקפה של האופוזציה נגד הקואליציה שמי שאחראי לא יכול למנות את החוקרים, תקף בדיוק באותה חומרה גם על ועדת חקירה ממלכתית, אשר תמונה על ידי בית המשפט ואמורה לחקור אותו. כלומר השאלה מי ישמור על השומרים אינה רק שאלה תיאורטית, אלא היא שאלה פוליטית ואזרחית: כיצד נבנית סמכות בחברה שבה כמעט כל מוסד מרכזי משולב במאבק על עצם כללי המשחק.

אם מקבלים את חומרת השאלה, המסקנה מתחייבת. אי אפשר שהממשלה תמנה לבדה את הוועדה, ואי אפשר שמערכת המשפט תמנה את ועדת חקירה ממלכתית. לכן נדרש מנגנון שמכיר מראש בחוסר האמון ההדדי ומנסה ליצור מרחק מוסדי מכל אחד מן הצדדים. מנגנון כזה יכול להיות בנוי בשני שלבים. בשלב הראשון הקואליציה בוחרת נציג אחד והאופוזיציה בכנסת בוחרת נציג אחד. בשלב השני שני הנציגים הללו מחויבים לבחור בהסכמה מלאה, פה אחד,  את חברי הוועדה שאינם תלויים ישירות באף אחד מן הצדדים. אף גורם אינו יכול לכפות את אנשי שלומו, משום שכל מינוי דורש הסכמה של יריביו. זו תשובה ממוסדת לשאלה מי ישמור על השומרים: איש מהם אינו ממנה לבדו את הבודקים אותו.

ועדת חקירה בהרכב כזה לא יכולה להסתפק בגזרת המודיעין והצבא. היא חייבת לבדוק גם את חלקה של התקשורת ביצירת אשליית יציבות, את האופן שבו חלקים מן האקדמיה תרמו לשפה שמתקשה להבחין בין תוקפן לקורבן, ואת הסרבנות וההמרדה שביקשו לשבור את כללי המשחק, ואת הגב הרחב שניתן על ידי מוקדי אכיפת החוק להפקרת שלטון החוק. היא צריכה לחקור את הקונספציה המדינית, ואת תפיסת הביטחון, החל מהקוד האתי הכושל, דרך בניין הכוח ועד הפעלת הכוח. טבח שמחת תורה לא היה רק כשל בגבול, אלא תוצאה של כשל בתודעה הלאומית. אם נבחן רק את הכשלים בקו המגע, נחמיץ את העיקר.

שמואל הנביא נוזף בשאול, 1798, ג'ון סינגלטון קופלי

אבל, וזה העיקר, גם הוועדה המדויקת והאמיצה ביותר לא תחליף דבר אחר: מנהיגות. בסופו של דבר השאלה אינה רק מי יחקור, אלא מי מוכן לעמוד לחקירה. כאן מציבה המסורת שלנו שיעור חד. גם שאול וגם דוד חטאו. שניהם ניצבו בפני נביא. שאול, כאשר נדרש לתת דין וחשבון, גלגל את האשמה אל העם. הוא דיבר על הלחץ, על הנסיבות, על מה שדרש ממנו הציבור. בכך שלל מעצמו את עמוד השדרה של הנהגה. מי שאינו מוכן לשאת באחריות, מאבד את הלגיטימיות. לכן הנביא שמואל, מסיר משאול את המלוכה.

דוד, לעומתו, לאחר חטא בת שבע, שומע מנתן הנביא את משל כבשת הרש. הוא מזדעזע מן העוול ודורש להעניש את הגזלן, ואז שומע את המילים "אתה האיש". זה רגע מבחן. דוד יכול היה, כמו שאול, לברוח מאחריות. זו תגובה אנושית טבעית. הוא בוחר אחרת. "חטאתי לאלהים", הוא אומר. רק לאחר הודאה זו מוחל הנביא על חייו. למרות העונשים הקשים, השושלת אינה נקטעת. דוד מייצג מודל אחר של הנהגה. לא הנהגה של צדיקות מדומה החסינה מטעויות, אלא של נכונות לשאת בעוז את האשמה ולא לברוח ממנה. זו סוג המנהיגות שאנו זקוקים לה היום. מנהיגי ציבור שיעמדו מול ועדת החקירה ויאמרו לא רק "אחרים טעו", אלא "במה אני שגיתי".

דוד מוסר לאוריה מכתב ליואב, 1619, פייטר לסטמן

ועדת חקירה שתקום עומדת בפני אתגר כפול של ריפוי. ראשית היא זקוקה ללגיטימיות רחבה, של כל חלקי עם, ולכן תלויה במנגנון שאינו שבוי בידי מי שנחקרים; ושנית היא צריכה להניע את הנחקרים לקחת אחריות,  לעמוד מול הציבור ולומר את המילים הפשוטות – טעיתי.  בלי מנגנון מוסכם, כל ועדת חקירה תהפוך לדו"ח פוליטי חשוד בעיני צד זה או אחר. בלי טיפוח מנגנון של אחריות ולא של חיפוש אשמים, לא נוכל ללמוד מטעויות.

זה האתגר האמיתי שמציב בפנינו השבעה באוקטובר. לא רק להקים ועדה, אלא לעמוד במבחן המוסרי של קבלת אחריות. ועדת חקירה עצמאית, כזו שאינה כפופה לממשלה, לאופוזיציה או לבית המשפט, יכולה ליצור תנאים לריפוי לאומי. אם נדע להקים מנגנון חקירה שאינו שבוי באינטרסים, ואשר יהיה כוחו לטפח מנהיגות שמוכנה לשאת באחריות למעשיה, אז אולי מתוך האסון של טבח שמחת תורה תצמח גם הזדמנות לתיקון.