"אני קורא לעולם לבוא לעזור לשבור לנבלות האלה את המפרקת", כתב ד"ר איל ניר, המשמש כמרצה באוניברסיטת בן-גוריון שבבאר-שבע, נגד צועדי צעדת יום ירושלים; "אם אתה שייך למלך הרשע – דמך בראשך ומותר להרוג אותך", כתבו יצחק שפירא ויוסף אליצור מחברי הספר "תורת המלך"; "ברכות לאלפי השאהידים במולדת ובניכר וברכות לשאהידים שלנו ושלכם בתוך הקו הירוק" , נאם ח"כ אחמד טיבי בכנס לציון יום השאהיד.
המשותף לכל האמירות הללו, מלבד התועבה ושנאת צלם אנוש הטמונה בהם, היא שהפרקליטות, בשיקול דעת מוטעה, החליטה כי לאמירות הללו יש מקום לגיטימי בשיח הציבורי בישראל. הדבר נובע, לא רק משיקול דעת משפטי מפוקפק, אלא מתפיסת עולם שטחית של חירות באופן כללי, ושל חופש הביטוי באופן פרטי.
הפילוסוף ישעיהו ברלין, הציע שני מובנים עקרוניים לתפיסת החירות. הראשון, תפיסת החירות החיובית, לפיה הכל אסור, אלא אם כן המחוקק קבע שדבר מה מותר. השני, תפיסת החירות השלילית, הגורסת כי כל מה שאיננו נאסר הרי הוא מותר. ביהדות רווחת תפיסת חירות מעט שונה. בבסיסה מדובר בתפיסת לפיה לאדם יש חופש בחירה מוחלט בין טוב לרע, אך האדם איננו נהנה רק מחופש בחירה, אלא מוטלת עליו חובת הבחירה. המצווה הדתית, במובן זה, דומה לתפיסת החופש השלילי עליה נוסף רובד המבקש לכוון את האדם לבחירה המוסרית הראויה.
הספרה הציבורית במדינת ישראל מתנהלת לפי הקריטריונים הנעים על הרצף שבין חירות שלילית לבין תפיסת החירות היהודית. כך לדוגמא, כלל החוקים הם בעלי מאפיינים מובהקים של חירות שלילית, אך הסנקציות החברתיות ביחס למשתמטים משירות צבאי, או ביחס למי שקוטף פרחים מוגנים, מבטאות רבדי עומק במרחב הציבורי המבקש לומר לאדם שהוא נדרש לפעולה מסוימת לא מתוקף החוק, אלא מתוקף בחירה מוסרית ראויה.
תפיסת חירות ילדותיות, הרווחות בחוגים מסוימים, גורסות כי על החברה למקסם את החירות של הפרטים שבה, תוך התעלמות מצרכי הכלל.אולם, את מירב החרויות של הכלל, יכולה חברה להשיג רק תוך הגבלת החירויות של חלק מהפרטים. את החירות במובן זה אפשר לדמות לנהגי מכוניות. ללא "מגבילי חרויות" בדמות תמרורים ורמזורים, המורים לנהגים מתי עליהם לעצור ולתת זכות קדימה לאחרים, הרי שהכביש היה הופך לא רק למרחץ דמים מפחיד, אלא גם לפקק תנועה אחד גדול. רק בזכות נהגים המגבילים את עצמם, המגבילים את החירות שלהם ללחוץ על הגז, התנועה בכביש היא בגדר האפשר.
כך גם בסוגית חופש הביטוי. חופש הביטוי הוא ערך חשוב ביותר בשיח הציבורי בכלל ובישראל השסועה בפרט. אולם חופש הביטוי אין פירושו התלהמות חסרת תקנה. חופש הביטוי איננו החופש להסית. כאשר הפרקליטות בוחרת שלא להעמיד לדין "רבנים", אנשי אקדמיה וח"כ שמהללים רצח של חפים מפשע, הרי שהיא מועלת בתפקידה. באשמתה האות של החוק גוססת. באוזלת ידה המשפטית היא יוצרת מדרון חלקלק, והסתה פרועה שאחריתה מי יישורנו.
תפיסה החופש המסורתית ביהדות מבקשת לראות את האדם החופשי, כאדם השולט ביצריו. הגיבור זהו האדם השולט ביצריו, ולא נותן להם לשלוט בו. רק זוהי החירות אמתית. במעבר מהאדם הפרטי, לחברה הכללית, על הפרקליטות מוטל התפקיד לפעול במשורה להגבלת חופש הביטוי על מנת שנוכל לכונן חברה תרבותית.