שוב ושוב חברים ויריבים פוליטיים פולטים אנחת תמיהה כאשר נודע להם שאני אוהד הפועל ת"א. אתה!?! הם אומרים לי. אני יודע, טעות היסטורית, וכו', אבל את הנעשה אין להשיב. שנים של ישיבה בשער 5, הפכו עבורי את הפועל ת"א לאהבה שאינה תלויה בדבר. סהדי במרומים, אינני רווה נחת מרוח האוהדים הקיצונים אנרכיסטים, משירי השואה המבחילים, או משנאת מכבי הפתולוגית, אבל למעלה מכוח אהבתי
wikipedia: Sebastian27
להיפטר מהצער הספורטיבי והאידיאולוגי שהקבוצה האהובה שלי מסבה לי, שוב ושוב.
בכל תלי המילים שנכתבו על ההישג של מכבי ת"א בכדורסל, היו גם אוהדי הפועל שונים שיצאו נגד הפרגון. שלום ירושלמי, אוהד הפועל ירושלים, עיתונאי שמאלני שתומך במסתננים לא חוקיים, שאל כיצד יכול להיות שעובדים זרים מצליחים לשמח כל כך הרבה אנשים, (כאילו השחקנים של מכבי הגיעו לכאן בצורה לא חוקית, ומתכוונים להישאר כאן לכל החיים...), וכן יצא נגד מכבי והלין נגד העובדה שאין מספיק שחקנים ישראליים במכבי, ובה בשעה בשם אותה פטריוטיות מזויפת הוא התחייב כי "לעולם לא אניף במשחקים שלנו באירופה את דגל ישראל". לך תבין שמאלנים. החרה החזיק אחריו, אוהד הפועל ת"א אלון עידן, שיצא נגד הפרגון למכבי, וטען שמי שמבקש מאוהדי הפועל לפרגן, מבקש מהם להרגיש משהו שהם לא מרגישים. ולכן אל לאוהדי הפועל לעשות שקר בנפשם.
אז למה אני מפרגן למכבי למרות היריבות הספורטיבית העזה שאני חש כלפיה. למה אני בוחר לפרגן למכבי למרות דורסנותו של שמעון מזרחי, למרות התקציב העצום שלה שמחסל את הליגה המקומית, למרות הייבוש של שחקנים איכותיים על הספסל רק בשביל שלא ישחקו בקבוצות אחרות, למרות שמכבי משחקת ביורוליג למרות שהיא לא אלופה, למרות שאני אוהד הפועל ת"א. בגלל שמכבי תל-אביב, שיחקה בגמר נגד ריאל מדריד, תל-אביב זה חלק מישראל, ולכן במובן תיאורטי מכבי תל-אביב היא ייצוג מרוחק שלי.
החלק של האינדיבידואל בספורט הקולקטיבי מורכב ממעגלי הזהות שלו. כיתה א-1 משחקת נגד כיתה א-2, השחקנים הכי טובים נבחרים לנבחרת בית-הספר, והשחקנים הכי טובים של בית הספר, מגיעים לקבוצה העירונית, ושחקנים הכי טובים מהקבוצות העירוניות מגיעים לנבחרת הלאומית, ובמונדיאל קובעים מי היא הנבחרת הלאומית הטובה בעולם. ולכן הנבחרת הלאומית מייצגת אותנו, כל אחד ואחד מאיתנו, ולכן הלב שלנו נשבר שוב ושוב כשאנחנו נכשלים מלעלות למונדיאל. בגלל שהשחקנים בנבחרת הם הרחבה ומיקסום היכולות הספורטיביות של כל פרט ופרטמאיתנו. הרעיון של הספורט הקבוצתי במיטבו מניח שככל שתגבר אפשרות המימוש האישי בחברה נתונה, כך תגבר היצירתיות של הפרטים בתוכה, וכך תגדל ההזדהות ותחושת הסולידריות. ולכן כאשר אנחנו מעודדים את הקבוצה האהודה עלינו אנחנו מדברים בלשון רבים. אוהד אמיתי לעולם לא יגיד איך הפועל ת"א קרעה את מכבי בדרבי, אלא איך קרענו אותם! או כמו שקורה בשנים האחרונות, איך הפסדנו, כואב הלב.
כאשר אוהדי הפועל מבטאים אהדה דווקא לריאל, הם מבטאים פילוסופיה פוליטית אוניברסלית אנרכיסטית, המתנגדת לקיומה של מדינה הלאום, הבאה לידי ביטוי בשלטים "מייצגים את הפועל לא את ישראל". אבל אם אני פטריוט, תמיד אני אפרגן לקבוצה שמייצגת את המדינה שלי, גם אם היא לא הקבוצה האהודה עלי. זאת משום שמכבי תל-אביב היא יריב ספורטיבי במסגרת מעגל הזהות העירוני, אך שותף ספורטיבי במעגל הזהות הלאומי. כפי שהיטב לבטא טל ברודי, בעברית הרצוצה של עולה חדש, לאחר הניצחון של מכבי תל-אביב על צסק"א מוסקבה ב 1977: "אנחנו במפה ואנחנו נשארים במפה - לא רק בספורט, בהכל".
במהלך משחק הגמר יורם ארבל שאל את השדר הקטלוני מי שמח יותר על הפסד ריאל, והשדר הקטלוני אמר מיד "אני". הקטלונים מבקשים עצמאות מספרד, ולכן הגיוני שהוא יעדיף את הזהות המקומית שלו על פני הזהות הלאומית הספרדית המיוצגת על ידי ריאל. השמאל הישראלי שהתקבץ סביב אהדת הפועל, מחלל באופן שיטתי את הלאומיות היהודית, ולכן מתרגז כשמצפים ממנו לסולידריות עם הכלל הלאומי-יהודי. סולידריות היא הבעת רגשות חיובים כלפי הזולת. זה רגש של אחדות המבוסס על שותפות אינטרסים ומטרות. חוסר היכולת לחוש סולידריות עם מכבי תל-אביב כאשר הם נאבקים ספורטיבית בייצוג לאומי אחר, מבטא את אובדן החוש המוסרי של השמאל הישראלי. הרגש הסולידרי שלהם מופנה כלפי ייצוג אוניברסלי מופשט של בני אדם באשר הם בני אדם, כלומר לאף אחד, או כלפי הפלשתינאים. ליהודים, או למכבי ת"א, לא נותר מקום.
לכן אני מפרגן למכבי ת"א, גם אם הייתי שמח פי אלף אם הפועל ת"א היתה לוקחת את גביע אירופה. מכבי, על שלל מגרעותיה המרגיזים והמקוממים, היא שותפה למעגל הזהות הלאומי הספורטיבי שלי. בזהות שלי אני יהודי-ישראלי לפני שאני אוהד הפועל ת"א. ולכן, בגביעי אירופה אני מפרגן למכבי או לכל קבוצה אחרת משום שהן מייצגות את ישראל.במקרה הספציפי מכבי יצגה את מדינת ישראל בצורה מרשימה ומעוררת קנאה, אני רק יכול לקוות שיום אחד גם הקבוצה שלי תזכה לקחת את גביע אירופה ולייצג את מדינת ישראל בצורה שכזו. זאת ועוד,הממלכתיות של דיוויד בלאט, שבאה לידי ביטוי בראיונות עם הנשיא ורה"מ, הדגישה את רוח האחדות של הקבוצה הנוכחית לפיה שום שחקן אינו גדול יותר מהקבוצה, ועל כך יותר מעל ההישג העצום שלהם, אני מוריד בפניהם את הכובע.