הסטודנט המערבי שאינו יוצא להפגין נוכח ההרג באיראן אינו חווה רק בלבול אינטלקטואלי. למעשה הוא חווה ערעור של העמדה שממנה הוא רגיל להתמקם כסובייקט מוסרי. המהפכה באיראן היא מגנט ליד מצפן, לפתע כל הכלים הרגשיים, הלשוניים והזהותיים שלתוכם הסטודנט עבר סוציאליזציה, ושאפשרו לו לפעול בעבר, חדלו לתפקד. הסובייקט, לעולם אינו מקור הריבונות של עצמו. הוא נוצר בתוך שפה, בתוך סדר סמלי, והוא פועל מתוך ציפייה לאישור מן האחר. האחר הזה אינו אדם מסוים אלא מערכת של סמכויות, ערכים, נורמות ואופני דיבור. עבור הסטודנט,...

מאז טבח שמחת תורה השבעה באוקטובר ישראל מתקשה להשיב לעצמה את תחושת הכיוון. לא מדובר רק בכאב ובחרדה, אלא בתחושה שחומת ההגנה הלאומית כולה נסדקה בבת אחת. בשעה 6:29, איבדנו את החירות הלאומית שלנו לכמה שעות, והתוצאה היתה בלתי נסבלת. שוב נזכרנו במחיר הבלתי נתפס של אובדן חירות לאומית שהוא חיסול החירות הפרטית. כל מי שלא חסה באותן השעות תחת הריבונות היהודית, הפך להפקר. רצח, אונס, שבי: כולם סימפטומים לכך שאיבדנו לרגע את עצמאותנו. איך קרה הדבר? כיצד המדינה, על שלל זרועותיה כשלה בתפקידה העיקרי, להגן על...

השיחה ברשתות החברתיות, היא כמו זמזום של יתוש עוקצני. הכיכר הציבורית מוארת מדי, השיח מסנוור מרוב עוקצנות, ובתוך שיח הצעקני, והאור המסנוור, והלב נותר חשוך. קקופוניה של קולות, יוצאים מקצה אחד של העיר הווירטואלית, ומגיעים כטון שטוח אל הקצה האחר. גם אתה מבקש את מקומך בתוך הרעש הסואן, אתה מנסה להביע דעה מנומקת, אבל גם היא נופלת לעבר בור של שטחיות, הדהוד, לייקים, הקנטות, ומחיאות כף ילדותיות שמחליפות טיעונים. הרשת היא המדיום. והמדיום הוא מסר בפני עצמו. כך נראה השיח הציבורי, והוא לא רק שיקוף של הלך...