בקטע שעלה לרשתות החברתיות וחרך את הרשת, הודיעה שרת התחבורה על מדיניות חדשה ברכבות. לא עוד הקפאה בקרונות אלא שינוי של ממש במעלות המזגנים.
"גם לי קר נורא ברכבת." אמרה מיכאלי. "האמת שקר לי במזגן תמיד. כי ככה זה - לבנות יותר קר מאשר לבנים במזגן. וזה ידוע." המשיכה השרה ופרשה את תפיסת עולמה: "והעולם, קצת מתנהל לפי הבנים, אז גם הטמפרטורה של המזגן בד"כ לפי הבנים. אז אני אבדוק את זה! אני אבדוק אם אנחנו יכולות לסדר את המזגן ברכבת ככה שלבנות לא יהיה קר אבל לבנים לא יהיה חם." וסיימה בהבטחה: "אז אני על זה."
מיכאלי היא הנציגה המרכזית של הגל-השלישי בפוליטיקה הישראלית. היא כופרת בהבניות החברתיות, מפרקת ומטרילה את השיח באופן אינסופי. הנחת היסוד שלה היא שהתודעה קובעת את ההוויה בצורה חד כיוונית ומוחלטת, ולכן היא מבקשת ליצור תקינות פוליטית מגדרית בשפה, המניחה שכלל לא קיימת "מהות" גברית או נשית. ולכן ראש עיר אם הוא אישה צריך להיות ראשת עיר. ואוי למי שיעז לומר שראש או יד סתמי הוא זכר. כמו שמספר סתמי הוא נקבה. הפעולה שהיא מבקשת לעצב לא מסתפקת בתיקון הטייה התודעתית הנוצרת מהשפה, אלא מערערת על הבינאריות החבויה בשמות העצם. כך היא חורגת מטענות פמניסטיות רגילות לעבר מאבק סימובלי בעל סממנים יותר קווירים.
בהתאם היא מיישמת בחייה האישיים מודל אחר של משפחה, וגם קוראת שהמדינה תגדיר לפרט את מערכת היחסים שלו עם ילדיו. מבנה הנישואין הכולל "זכויות הוריות", הוא דבר שיש, לטענתה, לשלול מן היסוד. בנאום אחר הסבירה כי: "המשמורת המוחלטת הזו שיש לנו בתוך המבנה הזה של הנישואין, שעדיין מעניקה לגברים שליטה, שליטה מוחלטת, על ילדיהם, ולעיתים קרובות מדי, גם על הנשים, אשר מכונות "רעיות", היא חלק מהכאב" ומכאן יש "לשים את הדיון זכויות ההורים בפרספקטיבה ובהקשר של – מה הם הערכים של המשפחה... זהו אחד הדברים שאנחנו צריכים להתחיל לפרק."
שלילת השפה והמשפחה היא לא מקרית. היא משויכת לרעיון השולל קשר בין מופע ביולוגי אמפירי לבין זהות מגדרית, התנהגות מגדרית, ומשיכה. מיכאלי היא טרנסג'נדרית פוסט-סטרוקטורליסטית במובן המלא והא-סקסואלי של המושג. היא אוחזת בתיאולוגיה של טראנס כלומר – מֵעֵבֶר. היא מבקשת לפרוץ את מחסומי הגוף, נפש תרבות, לעבר שינוי תפיסה שהוא לא רק בתודעת הפרט, אלא מבקש שחרור והתבוננות מחודשת על גבולות, ערכים וכלל הקטגוריות החברתיות. היא במסע של דקונסטרוקציה חברתית ביחס להבחנות היסוד של מגדר, טבע, תרבות, אתיקה ושפה וכל המנגנונים של הכוח. מתוך חזרה לתוך התוהו היא מבקשת להחלץ מאופן החשיבה האבסטרקטית ולהמציא קטגוריות מחשבה ותרבות חדשות.
המעבר ממבקרת תרבות, לשרה בעלת יכולת עיצוב מדיניות מעניק למהנדסת החברתית הזדמנות למשטר את הציבור על פי תפיסת עולמה. היא יודעת מהו האינטרס הכללי ומוכנה לכפות ערכים ולשחרר את המדוכאים בעלי התודעה הכוזבת בשם אמת שלשיטתה איננה קיימת. זה הרקע לפרדוקס שעומד מאחורי בחירת המילים המוזרה בסרטון של מיכאלי. ראשית היא נסוגה לעמדה שמכירה במשמעות הביולוגית של האדם. "כי ככה זה – לבנות יותר קר מאשר לבנים במזגן". זאת ועוד, היא מאמצת לפתע את הטיעון שיש משמעות למוסכמות חברתית ובלשונה: "לבנות יותר קר מאשר לבנים במזגן, וזה ידוע". פתאום יש משמעות לממצאים אימפריים ולהבדלים בין גברים לנשים. מכאן עוברת מיכאלי לטיעון הרגיל שלה אודות מדכאים ומדוכאים בשדה התרבותי: "והעולם, קצת מתנהל לפי בנים". למה קצת? שוב, יש כאן נסיגה מהרטוריקה הצדקנית המוכרת שלה. אולי ה"קצת" מסביר את בחירתה דווקא בנשיא ולא בנשיאה. הלאה.
מבחינה לשונית המילים המנחות את הסרטון הן צמד המושגים: 'בנות' ו'בנים'. בניגוד למונחים 'נשים' ו'גברים', ל'בנות' ו'בנים' יש אוריינטציה מרוככת. כאן נחשף עוד רובד ערכי מתוך תפיסת עולמה של מיכאלי. האזרחים אינם אנשים בוגרים, האזרחים הם סוג של ילדים. יש לנהוג כלפיהם בסלחנות להסביר להם מה נכון ומה לא. מיכאלי מודעת כמובן לכך שתפיסת עולמה פופולרית רק בחוגים למגדר, ולכן ועל מנת לממש את תפיסת עולמה, היא עוטפת אותה כממתקים לילדים. בעוד ש"מלחמת המינים" חובקת מתיחות והקשרים אלימים, הרי שיריבות בין "הבנות לבנים" היא בסך הכל משחק תמים.
"אני על זה". בבחירת המילים החותמת את הסרטון, חוזרת מיכאלי לשיח הפוסט-פמיניסטי שלה. היא "על זה". ומי נמצא מתחת? מי המדכא אם לא זה שמצוי מעל מי שמתחתיו? מיכאלי שבדרך כלל נלחמת למען המדוכאות המבקשות את פירוק מבני הכוח, מצליחה למצוא את השחרור רק דרך דיכוי הזולת. היא ביקשה לברוח מהבינאריות, אבל חזרה אליה בעל כורחה.
הפעם היא זו שמאמצת את נקודת המבט הסימבולית הגברית, הכופה, זו שמוחצת את אלו שמתחתיה. מיכאלי לא השתחררה מהכוחנות שבבסיס הדיכוי, היא רק החליפה תפקידים. מתברר שיש גם חוק ברזל של מהניאו-מרקסיזם. כוח נותר כוח. רק המדכא-והמדוכא מתחלפים.