כפית של פילוסופיה פוליטית מן התורה - ראש שנה

אני פותח היום מסע של כתיבה שבועית – כפית של פילוסופיה פוליטית מן התורה.

ומה נאמר בכפית הראשונה, על ראש השנה?

העולם הנוצרי קבע את תחילת השנה שמונה ימים לאחר הולדתו של ישו, לציון ברית המילה שלו. אם נולד ב־24 בדצמבר, הרי שב־1 בינואר חוגגים את כניסתו לברית. לא בכדי נקרא החג בלטינית Circumcisio Domini – ברית המילה של האדון. הזמן האזרחי נכרך אפוא בגופו של אדם יחיד, והופך לזמן פרטיקולרי.

ואילו התורה העניקה לראשית השנה משמעות אחרת לגמרי. לפי מסורת אחת – בכ״ה באלול נברא העולם, ושישה ימים אחר כך, בא׳ בתשרי, נברא האדם. כך הופך ראש השנה ליום הולדתה של האנושות כולה. לפי מסורת אחרת – העולם עצמו נברא בא׳ בתשרי, וראש השנה מסמל את יום הולדתו של הקוסמוס כולו.

וכאן מתגלה פרדוקס: בניגוד לאינטואיציה הרווחת, דווקא הזמן היהודי – זה שנחוג בתוך עם מובחן – נפתח אל האנושות כולה ואף אל הבריאה עצמה; ואילו הזמן האזרחי, המתיימר להיות אוניברסלי, נטוע באירוע פרטי ואינו פונה אל הכלל.

מכאן נחשף יסוד פוליטי ראשון במעלה: האופן שבו תרבות מגדירה את תחילת זמנה – כך היא מגדירה את גבולות קהילתה. במסורת הפוליטית היהודית, הזמן קשור לאנושות ואף לקוסמוס, ובכך מסומנת גם התכלית האוניברסלית של הבחירה בישראל: ברית פרטיקולרית המכוונת אל שליחות אוניברסלית.

ואין זה מקרה שבמרכז תפילות ראש השנה, ממש לפני תקיעת השופר, אנו חוזרים שבע פעמים על מזמור מ״ז, מזמור לבני קורח:

"כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף, הָרִיעוּ לֵאלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה."

ומה לקורח דווקא בראש השנה?

כאן מתחדש הוויכוח הקדום בין משה לקורח.

משה אומר: "קדושים תהיו" – הקדושה איננה מצב נתון אלא משימה המוטלת על האדם.

וקורח משיב: "כל העדה כולם קדושים" – הקדושה נתונה מראש לכל אדם ואדם.

המסורת הכריעה עם משה, אך לא מחקה את קולו של קורח. בניו ניצלו, מזמורם נותר חי, וראש השנה עצמו מהדהד את דברם. גם אם הקדושה היא משימה, הרי צלם אלוהים טמון בכל אדם.

ומכאן מתברר: הזמן היהודי איננו רק חשבון ימים, אלא הכרזה פוליטית על קהילה אוניברסלית – קהילת האנושות ואף קהילת הבריאה כולה, שבאה בברית עם האל.

על כל זאת ועוד בספרי שעתיד לצאת לאור: "מדינת משה – פילוסופיה פוליטית יהודית".