כפית של פילוסופיה פוליטית לפרשת נח
- Ronen Shoval
.png/v1/fill/w_320,h_320/file.jpg)
- 24 באוק׳
- זמן קריאה 3 דקות
בפרשת נח מופיעה ההשקפה התנ״כית ביחס לאחד היסודות המרכזיים של הפילוסופיה הפוליטית: הדיון על טבע האדם. הדרך שבה אנו מבינים את האדם משפיעה על הדרך שבה אנו מעצבים את המוסדות הפוליטיים. דימוי האדם מוליד ארכיטקטורה של ריבונות ושל מוסדות. אנתרופולוגיה פוליטית היא תיאור של טבע האדם לצורך מחשבת המדינה. ממנה נגזר גם היחס לריבונות, כלומר הסמכות המסדירה כוח מוסדי.
כך, למשל, רוסו מתאר את האדם כטוב במצבו הטבעי. הוא פותח את “האמנה החברתית” בקביעה: “האדם נולד חופשי ובכל מקום הוא כבול בשלשלאות”. השחיתות איננה נובעת מן הטבע האנושי עצמו, אלא מסדרים היסטוריים שיצרו תלות ואי־שוויון. מכאן נובעת עמדה ביקורתית כלפי מוסדות כפי שהם בפועל, כאשר הם מעקמים את החירות. הפתרון אצל רוסו איננו פירוק לשמו, אלא עיצובם מחדש של מוסדות על יסוד הרצון הכללי, כך שהחירות הפנימית של האדם תחזור ותעצב את החוק. הרצון הכללי איננו סכום הרצונות הפרטיים, אלא חתירה אל טוב משותף שמעניק לחוק תוקף.
הובס, לעומת זאת, יוצא מאנתרופולוגיה חשדנית. חשבו על מציאות ללא ריבון משותף וללא חוק. מצב הטבע הוא “מלחמת הכל בכל”, וחיי האדם “בודדים, דלים, נתעבים, חייתיים וקצרים”. בלא מוראה של מלכות, “איש את רעהו חיים בלעו” בלשון חז״ל. משום כך יש צורך בכפייה מסודרת: לווייתן, ריבון חזק המאחד את הסמכות כדי לאכוף שלום אזרחי. בני האדם מעבירים לריבון זכויות רבות כדי להבטיח ביטחון, אך אינם מוסרים את הזכות לשמירת חייהם. ההרשאה ניתנת ביניהם, והריבון איננו צד לחוזה; החוק נולד מן הסמכות המאוחדת שאותה הסכימו לאצול כדי להפסיק את המלחמה.
התורה מציעה כיוון שלישי. היא אינה מכריעה אם האדם “נולד” טוב או רע, אלא מצביעה על דינמיות ופוטנציאל. לפני המבול נאמר: “וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום”. לאחר המבול, כשנח מקריב, נאמר: “וירח ה׳ את ריח הניחוח ויאמר ה׳ אל לבו: לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ולא אוסיף עוד להכות את כל חי”. הדיוק חשוב: נגרעו “כל” ו“רק”, והוסף “מנעוריו”. אין כאן ייאוש מן האדם, אלא הכרה מפוכחת בשלב מסוים בהתפתחותו. מיד לאחר מכן ניתנים סדרים חדשים: ברכה לפרייה ורבייה, היתר אכילת בשר בצד איסור הדם, וחוק קדושת חיי אדם “כי בצלם אלוהים עשה את האדם”, ולבסוף ברית הקשת. ההכרה במורכבות היצר מולידה ברית ומוסדות.
מהו המבנה האנושי שנרמז כאן? האדם הוא בעל בחירה. בילדות מתעצבים יסודות אופי שונים לטוב ולרע. בנעורים מתעוררים כוחות לפני שהבשילה האחריות: מיניות, כוח פיזי ודחף השפעה. הגבולות רופפים והפיתוי מהיר. לכן “יצר לב האדם רע מנעוריו”. לא מפני שהאדם מהותו רעה, אלא מפני שבשלב זה הכוח קודם לאחריות. אך האדם איננו חייב להישאר נער. הוא יכול להתגבר ולכן הוא יכול להתבגר, לרסן ולעדן את עצמו. הוא יכול להפנות דחף ליצירה. זו המשמעות של סובלימציה: העמדת היצר לשירות הכלל.
מכאן גם נובעת השקפת התורה ביחס לתפקידם של המוסדות החברתיים. הם לא נועדו לרסק את חירות האדם, ולא להפקירו ליצריו. המשפחה, הקהילה והמסורת הן מוסדות מתווכים בין היחיד למדינה. הן מציבות סייגים חיים, מטפחות הרגלים טובים, ומלמדות שימוש אחראי בכוח. הן אינן מבטלות את היצר אלא מעלות אותו מדרגה. החינוך האזרחי קושר חירות לאחריות, ומלמד שהבחירה איננה הפקר אלא קבלת עול ציבורי מתוך רצון.
כך נבנה ההיגיון של פרשת נח. ההכרה בסערת הנעורים איננה פוסלת את התקווה, אלא מייסדת ברית. לא פירוק של שלשלאות לשמן, ולא פולחן של ריבון מוחלט. סדר שבו חוק וחסד הולכים יחד. ברית המציעה לאדם לגדול, להשתמש בחירותו לטובת הכלל, ולהראות שגם אחרי מבול אפשר להתחיל מחדש. במקום שבו הכוח נעצר מול צלם אלוהים של הזולת, מתחיל להיוולד מוסר משותף.
על כל זאת ועוד בספרי שעתיד לצאת לאור: "מדינת משה – פילוסופיה פוליטית יהודית".
תגובות