ד"ר רונן שובל

בניסיון לפענח את סוד המשבר שבו אנו נתונים, אנו מנתחים את עצמנו ללא הרף דרך שפע של פריזמות סוציולוגיות ופוליטיות. אנו מדברים על השסע הקלאסי שבין ימין לשמאל, על המאבק הערכי והתרבותי שבין שמרנים לפרוגרסיביים. אנו נעזרים באבחנה של גדי טאוב בין ה"ניידים" גלובלית ל"נייחים" מקומית, ואיננו יכולים להתעלם מהאבחנה הנוקבת של אבישי בן חיים על "ישראל הראשונה" ו"ישראל השנייה". חובה לומר ביושר: כל האבחנות הללו אינן שגויות. להפך, הן מצליחות להמשיג ולהצביע על גרעין מוצק של אמת אנושית, על מערכו

הטיעון שאני מבקש לפתח במסה קצרה זו מבקש להבהיר מספר יסודות פילוסופיים אודות טבע האדם מתוך זוית ראיה שמרנית. מסה מן הסוג הזה דורשת הצדקה. זאת משום שהוגים שמרנים נמנעים באופן עקבי מניסוח אנליטי של יסודות המחשבה שלה. כלומר עצם הפעולה, עלול להראות, ובצדק, בעיני שמרנים כפעולה שאיננה שמרנית במהותה. שמרנית בדר"כ אינם תיאורטיקנים של השמרנות. אמנם יש כתיבה תיאורטית, כגון זו של ראסל קירק, רוברט ניסבט וג'ון קקס, אך היא נוטה להידחק לשוליים, ואיננה מקבלת את הנפח והמאמץ האינטלקטואלי התואם

יש יצירת מופת קטנה של ק.ס.לואיס שלא תורגמה לדאובני לעברית. The Four Loves. בעקבות השיח על ירידה מהארץ, הנה תרגום קצר, של המחשבות של הפילוסוף והאיטלקטואל הבריטי הדגול על מהות האהבה ביחס לפטריוטיות (אגב, אם אתם מתעניינים באהבה - קבלו זאת כהמלצה רותחת לקרוא את הספר כולו). מתוך הפרק השני, עמודים 35-39: לבסוף אנחנו מגיעים לשלב שבו הפטריוטיות, במופעה הדמוני, מתכחשת לעצמה בלי משים. צ'סטרטון מצא שתי שורות של קיפלינג שמשמשות דוגמה מושלמת לכך. זה אמנם עשה עוול לקיפלינג, שדווקא הבין

אישורו הסופי של החוק לעונש מוות למחבלים בכנסת מחייב דיון מוסרי ופוליטי שחורג מהשאלה אם בג"ץ יאשר את החוק, או איך האיחוד האירופאי יגיב. נוח להרגיש מוסרני, ולמסגר את החוק ואת אלו שתחומים בו כלא מוסריים. אך ההתנגדות לחוק היא עוד ביטוי של הקונספציה ההרסנית שהביאנה עד טבח שמחת תורה, ובהקשר הזה ליבה של הקונספציה הוא המאמץ לכווץ פשעי מלחמה מובהקים אל תוך הסד הצר של הדין הפלילי. תגובה כזו מחמיצה את לב הבעיה: חברה ריבונית נבחנת לא רק ביכולתה להגן על חיי אזרחיה, אלא גם בנכונותה להכיר ב

הסטודנט המערבי שאינו יוצא להפגין נוכח ההרג באיראן אינו חווה רק בלבול אינטלקטואלי. למעשה הוא חווה ערעור של העמדה שממנה הוא רגיל להתמקם כסובייקט מוסרי. המהפכה באיראן היא מגנט ליד מצפן, לפתע כל הכלים הרגשיים, הלשוניים והזהותיים שלתוכם הסטודנט עבר סוציאליזציה, ושאפשרו לו לפעול בעבר, חדלו לתפקד. הסובייקט, לעולם אינו מקור הריבונות של עצמו. הוא נוצר בתוך שפה, בתוך סדר סמלי, והוא פועל מתוך ציפייה לאישור מן האחר. האחר הזה אינו אדם מסוים אלא מערכת של סמכויות, ערכים, נורמות ואופני דיב

מאז טבח שמחת תורה השבעה באוקטובר ישראל מתקשה להשיב לעצמה את תחושת הכיוון. לא מדובר רק בכאב ובחרדה, אלא בתחושה שחומת ההגנה הלאומית כולה נסדקה בבת אחת. בשעה 6:29, איבדנו את החירות הלאומית שלנו לכמה שעות, והתוצאה היתה בלתי נסבלת. שוב נזכרנו במחיר הבלתי נתפס של אובדן חירות לאומית שהוא חיסול החירות הפרטית. כל מי שלא חסה באותן השעות תחת הריבונות היהודית, הפך להפקר. רצח, אונס, שבי: כולם סימפטומים לכך שאיבדנו לרגע את עצמאותנו. איך קרה הדבר? כיצד המדינה, על שלל זרועותיה כשלה בתפקידה ה

השיחה ברשתות החברתיות, היא כמו זמזום של יתוש עוקצני. הכיכר הציבורית מוארת מדי, השיח מסנוור מרוב עוקצנות, ובתוך שיח הצעקני, והאור המסנוור, והלב נותר חשוך. קקופוניה של קולות, יוצאים מקצה אחד של העיר הווירטואלית, ומגיעים כטון שטוח אל הקצה האחר. גם אתה מבקש את מקומך בתוך הרעש הסואן, אתה מנסה להביע דעה מנומקת, אבל גם היא נופלת לעבר בור של שטחיות, הדהוד, לייקים, הקנטות, ומחיאות כף ילדותיות שמחליפות טיעונים. הרשת היא המדיום. והמדיום הוא מסר בפני עצמו. כך נראה השיח הציבורי, והוא לא

בפרשת נח מופיעה ההשקפה התנ״כית ביחס לאחד היסודות המרכזיים של הפילוסופיה הפוליטית: הדיון על טבע האדם. הדרך שבה אנו מבינים את האדם משפיעה על הדרך שבה אנו מעצבים את המוסדות הפוליטיים. דימוי האדם מוליד ארכיטקטורה של ריבונות ושל מוסדות. אנתרופולוגיה פוליטית היא תיאור של טבע האדם לצורך מחשבת המדינה. ממנה נגזר גם היחס לריבונות, כלומר הסמכות המסדירה כוח מוסדי. ז'אן-ז'אק רוסו, 1712-1788 כך, למשל, רוסו מתאר את האדם כטוב במצבו הטבעי. הוא פותח את “האמנה החברתית” בקביעה: “האדם נולד חופשי

המבנה היפה ביותר שנמצא בלב כל עיר אירופית הוא הקתדרלה. לא משום שהיא גבוהה יותר מכל מגדל, ולא מפני שהיא מעוטרת יותר מכל ארמון, אלא משום שהיא מעידה על הלך הרוח והמחשבה שבנתה אותה. בניית קתדרלה לא נועדה לספק פתרון פונקציונלי, אלא לבטא מחויבות לאתוס קולקטיבי. זו הייתה פעולה רוחנית של חברה שלמה שהאמינה שהיא חלק ממשהו גדול ממנה. גילדות של בעלי מלאכה, דור אחר דור, עבדו באבן, בעץ, בזכוכית. הם לא רק בנו מבנה, הם השתתפו בפרויקט שהגדיר את זהותם. קתדרלות נבנו במשך מאות שנים. לא היה בכך מ

** כל יצירה אנושית מתהווה במתח שבין תודעה להוויה. התודעה איננה יוצרת יש מאין אלא מעניקה צורה למה שכבר פועל מחוץ לה. לעיתים האיזון נשבר, וההכרה מתייחסת אל דמות שיצרה כאילו הייתה המקור עצמו. או אז המדומיין מבקש לשאת משקל אונטולוגי, הוא מתחזה לממשי. המסורת הפילוסופית במאה העשרים החלה לחגוג את התופעה. אם קאנט עוד הסתפק בידיעה שהאדם כבול לאופן שבו הוא תופס את התופעה, הרי שתלמידיו כבר חיסלו את קיומו של הדבר כשלעצמו. המציאות הנתפסת הפכה ברבות השנים, ללא יותר מייצוגים שאינם מצביעים ע

כאשר מנסים שלחזר את הרוח-התרבותית שחוללה גירוש אתני של יהודים על ידי מדינת ישראל מחבל ארץ בארץ ישראל, צריך להרחיק לכת, לשוב לאופן שוב רעיונות טוטליטרים משפיעים על השמאל הישראלי. כזכור המהפכה הצרפתית, התחילה כניסיון לממש את רעיונותיו של רוסו אודות "חירות" ושוויון". התוצאה הנוראית היתה מופע אימים טוטליטרי-טרוריסטי ובסופה בעליית דיקטטורה. תלמידי רוסו דרך מרקס ועד פוקו מתעלמים מהתנגשות המובנית בין "חירות" ל"שוויון" ומציעים דרכים שונות להפוך שני קטבים אלו לסינתזה אחת, זאת באמצעו

הגעתי אתמול, פעם שנייה בחיי לברלין, לכבוד כנס אקדמי שבו הוזמנתי להעביר הרצאה. ניצלתי את מזג האוויר היפה, לסיבוב קצר להיזכר בקסמה המיוחד של העיר. הביטו בעיט השחור, סמלה של גרמניה, הפרוש על אחד הגשרים בברלין. בציפורניו הוא לופת את פרצופו של השטן, מחזיק אותו כביכול בכוח תחתיו, מבקש להשתיק אותו. נדמה לי שכל ברלין בנויה כך, היא מבטאת איזה ניסיון אדיר להכניע את הבלתי רציונלי, לדחוס אותו מתחת לברזל, לכפות עליו סדר בשביל שעולם לא יתפרץ. ברלין איננה פריז, רומא או לונדון. כלומר, זה לא

יש רגעים בהיסטוריה שבהם רעיונות גדולים באמת משנים את פני החברה. אך יש גם תקופות שבהן רעיונות שנראים גדולים אינם אלא הצגה ריקה מתוכן. משהו מוזר מתרחש במרחב הציבורי של ימינו. המוסר, שבעבר היה קשור בעשייה וביושרה, הפך כיום למופע ראוותני. כל טרנד מיתמר להצהרה מוסרית, וכל תנועה נחשבת לפתע כחזון לעתיד. בתוך מרחב זה, מתבלטים הוגי דעות הנהנים מהילה “מוסרית”, המדהדים את התקינות הפוליטית העכשווית דרך רבי המכר שלהם. התנהלותם המדויקת, לבושם המסוים, שפתם הז’רגונית ודיקצייתם המתנשאת – כל א

הרברט מרקוזה, מאבות הזרם הנאו-מרקסיסטי ומהוגי אסכולת פרנקפורט, הציג ב' מסה על השחרור ' חזון רדיקלי לשחרור האדם מהכבלים שמטילה עליו החברה הקפיטליסטית הדכאנית המערבית. עבור מרקוזה, הסדר הקיים שולט לא רק באמצעות מנגנונים כלכליים אלא גם דרך שליטה תרבותית, אשר מטמיעה באדם תודעה כוזבת – מערכת של ערכים ותשוקות שמובילים אותו לקבל את השיטה הקיימת מבלי לערער עליה באמת. מרקוזה הרחיב את הביקורת המרקסיסטית, שהתרכזה במבנה הכלכלי, אל תחום התרבות. הוא טען שהקפיטליזם הצליח לנטרל את הפוטנציאל

יחד עם הגדר בגבול עזה, קרסה בשמחת תורה גם תפיסת עולמו של דור מנהיגים שלם, בוגר מלחמת יום הכיפורים. התיקון יבוא מדור הלוחמים הנוכחי, שמוכן...

בהירות מוסרית (גרסא בעברית) בבוקר שבת ישנתי בניו ג'רזי. הרב מרקוס עצר לפתע בבית הכנסת את התפילה ופרץ בבכי קורע לב. מלחמה בישראל, יש מאה...

הרפורמה המשפטית תפסה אותי בשנת מחקר בחו"ל. לפעמים המרחק מעניק פרספקטיבה שונה. במשך שנים, ראיתי בעצמי תלמיד של פרופ' רות גביזון, וביקרתי...

להורדת המסה - מכל עבר נשמעות זעקות שבר אודות חורבן הדמוקרטיה הישראלית. גם אם לעיתים נראה שישנה הפרזה בזעקות השבר, הרי שעצם השמעתן מבטאת...

שישים שנה להופעת גיליון האומה הן הזדמנות ברוכה לתת דין וחשבון אידיאולוגי על פעולתה של התנועה הלאומית בארץ ישראל. הויכוחים בין הימין לשמאל...

האדם הוא יצור שנוטה לאכזריות מיותרת. מאז ומעולם לא היסס האדם להשתמש בכוח כדי לממש את רצונו. מאז קין והבל, דברי ימי האדם הם קורות הפעלת...